כל מי שנסע אי פעם בכביש הראשי שמוליך מעמק המצלבה ולאורך גן סאקר, לכיוון היציאה המערבית מירושלים, מכיר את הקטע המוזר שבו הכביש הישר מתעקל פתאום. בית עומד שם וצריך לעקוף אותו. בית פינתי ישן ומסכן שכבר הפך למשל. בטח סובלים שם מהרעש ומהזיהום.
רוב הנהגים שנאלצים להאט כדי לקחת את העיקול עסוקים מכדי לחשוב על הבית או לשאול את עצמם מה בכלל עושה בית מגורים על כביש ראשי. ירושלמים אמיתיים מכירים את הסיפור, אחרים קראו אותו אצל הסופר חיים סבתו.
אז מה קרה שם, ולמה הוא הפך למשל? לפני שנים התעורר צורך להרחיב את הדרך הראשית, שאף אחד חוץ מהווייז לא קורא לה דרך בן־צבי. לא היה מנוס מלהרוס כמה בתים ישנים שעמדו שם על שפת הוואדי, שניקז אליו בעיקר את השפכים של עיר הקודש.
זה אף פעם לא נעים לעזוב בית בנסיבות של אין ברירה. אבל רוב בעלי הבתים קצו כבר מזמן בריחות הביוב שליוו את חייהם. הם הבינו שאי אפשר לעצור את הזמן והקידמה, הפנימו שאת הכביש הזה חייבים להרחיב, ואת הוואדי להפוך לגן סאקר, והגיעו להבנות עם הרשויות.
היו שהרגישו שעשו עסק טוב, אחרים קיללו את מי שקימץ בפיצויים שלהם, אבל היה אחד שחשב שהוא חכם יותר מכולם. הוא עשה הכל כדי להישאר אחרון והניח שעל כל יום שעובר תעריף הפיצויים שלו הולך וגדל. ככל שההצעות נעשו נדיבות, כך הלך לבבו והצטמק.
מסביב נהרסו עוד בית, ועוד אחד, ותוואי הדרך הלך וקיבל צורה, ורק בבית הבודד ישב החכם מכולם והמשיך לסרב בעקביות. ההצעות הלכו ותפחו, אבל זה לא הרשים את פני הפוקר הנחושות של הירושלמי העיקש, שהמשיך להכריז שיש לו זמן עד לקבר וסבלנות של פיל זקן. אותו לא יזיזו מכאן כל כך מהר ובטח שלא בסכומים המצחיקים שהשכנים שלו הסכימו לקחת.
סוף הסיפור ידוע. מישהו החליט לסגור את הקרקס. יום אחד לא הגיעה עוד הצעה נדיבה. הגיעו טרקטורים. והגיעו משאיות ומכבשים. והם סללו את הכביש הראשי מסביב לבית. קרוב־קרוב לקירות ולחלונות. עשרות שנים חלפו מאז, ואלפי כלי רכב עוברים שם מדי יום, מתבאסים על הצורך להאט ועל משיכת ההגה הלא כל כך אלגנטית, אבל זורמים עם זה.
בנוגע לבית עצמו, אין לי מושג מה קורה שם היום. לא נראה לי סביר שמישהו ירצה אי פעם לגור שם, אבל יום אחד אולי תקום שם אנדרטה לזכר המפספס הנצחי. יד לעקשנים המתוחכמים שעדיין מחכים להצעה שכבר לא תבוא. מוזיאון המסרב הנחוש שתמיד נשאר בסוף בלי שום דבר ביד. בקיצור, אילו אני השליח של וושינגטון למזרח התיכון, הייתי לוקח את הנהגת הרשות הפלשתינית לסיור לימודי בבית הירושלמי שלאף אחד כבר לא אכפת ממנו.
הימים האחרונים של ינואר הם פתיחת עונת ההרשמה לכיתות א'. יד ההשגחה, המזל והחיים עצמם סידרו את הדברים כך שגם בגילי המתקדם אני בסצנה של ההורים הנרשמים והנרגשים. האם הגאה ואנוכי חולפים מיום פתוח ליום פתוח, ממלאים פרטים ושומעים נאומים נרגשים ודומים זה לזה באופן חשוד, על עוד בית ספר חדש שלא דומה לשום דבר אחר שהכרנו.
אז אם נדמה לכם שכבר אי אפשר להסכים על כלום, אוהו כמה שאתם טועים. הקונצנזוס הישראלי מעולם לא יצא לכאלה ריקודי הורה סוערים. כולם מסכימים שהחינוך הישן פשט את הרגל או לפחות עבר זמנו. כולן מודות שהעתיד מזמן לנו אתגרים עצומים, ואילו בתי הספר מכינים אותנו לעבר.
לא עוד! כולם לחגור, אנחנו ממריאים! מהיום בית הספר יפעל כקהילה. הורים, מורים ותלמידים. קהילה.
בכל בית ספר מציינים "אצלנו", אבל תשמעו את אותן מילים בכל מקום. כולם, אבל כולם, מביאים דוגמאות מפינלנד.
ההסכמה הגורפת מכל היא שכל התלמידים גאונים. בילדותי נהגו אנשי חינוך להטיח האשמות כמו "הילד שלכם סתום" או לפחות "בנכם טעון טיפוח". היום כולם גאונים, וזאת ללא ספק התקדמות. כל אחד גאון בתחומו, כמובן, כי יש איזה מיליון דרכים להצטיין. לכן מרכז התפקיד של איש החינוך החדש הוא לראות את הילד. באמת לראות אותו.
קל מאוד לפתח ציניות אחרי שלושה ימים פתוחים באותו שבוע. זה קצת כמו למצוא את עצמך בשלוש חתונות יום אחר יום. עם אותו די.ג'יי ואותו קייטרינג. בדרך הביתה מהחתונה השלישית אתה כבר לא בטוח מי התחתן עם מי, ואיך אנחנו קשורים לכל זה.
איור: נדב מצ'טה
אז נכון, הנאומים היו דומים והמצגות כמעט זהות, ופגשנו בערך את אותם הורים, אבל אני ממליץ מאוד לבוא בטוב ולראות את הצד היפה בכל העניין.
קודם כל, מצא חן בעיניי איך המחנכים החדשים הופכים את היוצרות ומתחילים לדבר בחיוב על רשימת נושאים שעד לא מזמן נחשבו לתקלות מצערות וכעת הם נכסים חינוכיים ששווים זהב. למשל - המנטליות הישראלית. הציונים הגרועים במבחני פיז"ה. אפילו הסמארטפונים. אחרי שכולנו סיימנו לקונן על כל אלה, פתאום החליטו במערכת החינוך לחבק אותם. מה שגורם לי לרצות לחבק את תרבות הטרנדים.
אין ספק שחלק נכבד מחיינו נשלט על ידי טרנדים. בפירוש יכול להיות שכל אנשי החינוך השתתפו לאחרונה באותו כנס, התרשמו מאותה הרצאה כריזמטית, רשמו בצד את אותן הערות, והפנימו היטב את רשימת הרעיונות המעודכנים שחייבים להישמע ביום הפתוח של בית הספר, ולא - אף הורה לא יירשם.
יכול להיות, אבל אם כבר טרנדים, תנו לי את הטרנד הזה. אם המורים באמת יבינו שהעניין הוא לראות את הילד, לחפש את הניצוץ שלו (עוד קלישאת מצגות בלתי נסבלת), לא לאבד גם את הניצוץ שלהם ולהפסיק לנסות לדחוס הכל לתוך מושגים צרים מדי של הצלחה, יכול להיות שבתי הספר יהפכו להיות מקום חווייתי שרק יזכיר לכולם כמה כיף ללמוד. עד הטרנד הבא.
דבר דומה אני רוצה להגיד על גנץ. מובן שהכל מבוים. ומלאכותי. ובקושי יורד בגרון. אבל אם כבר הכל טרנדים, אז יאללה, בואו ננסה את טרנד הצניעות! אם הקרוקס תפס, והיוניקלו תפס, מי יודע, אולי גם הקטע הצנוע יצליח לתת את הסיבוב שלו.
shishabat@israelhayom.co.il