20 שנות אשפוז על ניסיון רצח אב

בית המשפט המחוזי בלוד קבע בשלישי כיצעיר שניסה לרצוח את אביויישלח לתוקפת אשפוז מירבית של 20 שנים במוסד פסיכיאטרי.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישוםאשר מייחס לו עבירה של ניסיון לרצח. על פיו באוגוסט האחרון הוא התגורר עם הוריו בשל מצבו. בין הבן לאב התפתח ויכוח על רקע דרישת האב ממנו שיתקלח. בתגובה ניגש הצעיר למטבח הדירה, פתח את מגירת הסכינים ונטל ממנה סכין מטבח. האב הבחין בנאשם אוחז בסכין, ושאל אם בכוונת הנאשם לפגוע באב. בתגובה השיב הנאשם בשלילה והחזיר את הסכין למגירה.

אלא ששעות אחר כך כשהלך האב לישון בחדרו נכנס הבן כשבידו סכין וניסה לדקור את האב בצווארו בעודו צועק "אני אגמור אותך". האב נאבק עימו, הצליח לנטרלו, והוציא מידיו את הסכין. הבן נמלט מן הדירה. האב נחתך קלות בידו ונזקק לתפרים בבית החולים.

בפני בית המשפט הוצגה חוות דעת פסיכיאטרית אשר מצאה כי הנאשם לוקה במחלת נפש מסוג סכיזופרניה, ושרוי במצב פסיכוטי פעיל. בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב האישום פעל הנאשם בהשפעת מחשבות שווא, ואינו אחראי למעשים המיוחסים לו. במצבו הנוכחי, לאור הפגיעה הקשה בבוחן המציאות, אינו כשיר לעמוד לדין. הנאשם זקוק להמשך אשפוז וטיפול פסיכיאטרי. התביעה הסניגוריה הסכימו למסקנות חוות הדעת.

עם זאת המחלוקת נותרה על תוכן העבירה. התביעה טענה כי מדובר בניסיון רצח והסניגור ביקש למחוק את כתב האישום. בית המשפט קבע בסופו של דבר כי "על פי המצב החוקי כיום, נאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, אינו נדרש לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהנאשם ביצע את העבירה. גם בהנחה שכתב האישום מוגש בדרך כלל על בסיס ראייתי לכאורי מוצק, עדיין ראוי שבית המשפט יבחן אם קיימות ראיות לכאורה לכך שהנאשם ביצע את העבירה.

כמו כן, ייתכנו מצבים שבהם אף שהנאשם הואשם בעבירה מסוימת, הראיות תומכות בביצועה של עבירה אחרת, ומן הצדק לאשפזו או להורות על טיפול מרפאתי על בסיס העבירה האחרת. זאת ועוד. קיימת חשיבות רבה לעבירה שבה הואשם הנאשם, הן לצורך קביעת תקופת האשפוז המרבית והן לצורך תחולתן של הוראות מיוחדות בעבירות של רצח וניסיון לרצח". עם זאת קבע בית המשפט כי אכן מדובר בעבירה של ניסיון לרצח, בהסתמך על עדויות וטענות נוספות.

לאחר ששקל את כל הנתונים החליט כאמור בית המשפט כי יש להפסיק הליכים נגד הנאשם. מופסקים בהתאם לסעיף 170 בחוק סדר הדין הפלילי. הנאשם יאושפז בבית חולים לחולי נפש לתקופה מרבית של 20 שנים, וזאת בהתאם לסעיף 15(ד1) בחוק טיפול בחולי נפש.