מתווה טראמפ ושתיקתן הרועמת של מדינות ערב

האירוע המרעיש ביותר שנרשם במזרח התיכון אחרי הפרסום על תוכניתו של הנשיא טראמפ, היה השקט היחסי שהשתרר בעקבותיו. הפלשתינים, כצפוי, מיהרו לדחות ולמחות, אבל האחרים, לפחות לעת עתה, שומרים על איפוק. 

אפשר היה לצפות שתוכנית המאה - ששומטת את השטיח מתחת לדרישה הערבית המסורתית להקמת מדינה פלשתינית על כל שטח הגדה ובירתה במזרח ירושלים - תזעזע את אמות הסיפים, תוציא מפגינים במדינות ערב לרחובות ותחלץ גינויים ואיומים מצד מנהיגים, שעדיין מחויבים, לכאורה, לתוכנית השלום הערבית מלפני 20 שנה. אבל כל זה לא קרה.

יש לכך סיבות רבות. נמנה לפחות שלוש מהן: האחת, טכנית בעיקרה. התוכנית אמנם עומדת להתפרסם בקרוב, אבל טרם התפרסמה במלואה. אין טעם לקפוץ ולגנות לפני שכל פרטי התוכנית, המקלות והגזרים, לישראל ולפלשתינים, מונחים על השולחן.

הסיבה השנייה קשורה לעובדה שהמדובר במפת דרכים, שמחייבת אמנם את שני הצדדים לקבלה כלשונה, אבל לא מאיצה בהם לממש אותה בשטח כבר מחר. רק כאשר יתברר שהפלשתינים ממשיכים להתעקש ומסרבים לשתף פעולה עם התוכנית, תקבל ישראל אור ירוק למהלכי סיפוח חד־צדדיים. סביר שזה לא יקרה לפני שתקום כאן ממשלה חדשה. 

הסיבה השלישית לאיפוק הערבי נוגעת לסדרי עדיפויות. הטלטלה הקשה שפקדה את העולם הערבי בתחילת העשור שעבר (וטרם הסתיימה), הדיחה שליטים, גרמה למותם ולפציעתם של יותר ממיליון בני אדם ולעקירתם של מיליונים רבים מבתיהם, העלתה נושאים דוחקים ודחופים יותר על סדר יומם של המשטרים הערביים. הסכסוך הישראלי־פלשתיני נדחק לקרן זווית.

ובמילים אחרות: הטילים האיראניים שפגעו במתקני הנפט בסעודיה, הוצאות העתק על המלחמה הבלתי נגמרת בתימן ואיום הגרעין מטהרן מטרידים כרגע את מוחמד בן סלמאן הרבה יותר מהדרך שבה יחולק השטח בין ישראל לפלשתינים ביהודה ושומרון. נשיא מצרים א־סיסי מעסיק עצמו כעת פחות בסוגיה של בקעת הירדן ויותר בסכנה שמדינה בחסות האחים המוסלמים תקום בלוב, בגבולה המערבי של ארצו, או שהטרור בסיני ירים ראש ויתאושש.   

על כך יש להוסיף גם את העייפות המצטברת בעולם הערבי מהתמשכות הסכסוך הישראלי־פלשתיני על פני תקופה כה ארוכה ואת התסכול העמוק מן הפיצול הפנימי הקשה בתוך המחנה הפלשתיני. עד לרגע זה, אין אישור - אבל גם לא הכחשה - לדברים שצוטטו מפיו של יורש העצר הסעודי באחת מפגישותיו עם אבו מאזן לאמור: "ואיזה אסון יקרה לכם אם הבירה הפלשתינית תקום באבו דיס ולא במזרח ירושלים...?"

עד כדי כך נמאס להם, לסעודים ולשאר המפרציות, להישאר במשך שנים בני ערובה של הסכסוך הישראלי־פלשתיני, שכמעט מדי יום הולכים ומתרחבים הסדקים בחומת האיסור לדבר עם ישראל ולנרמל את היחסים איתה, עוד לפני שיגיע פתרון הקבע. חתימת שר הפנים אתמול על ההיתר לאנשי עסקים ישראלים לבקר בריאד היא רק אחת הדוגמאות. 

שני החריגים בהתייחסות המאופקת של העולם הערבי לתוכנית המאה הם הפלשתינים והירדנים. אפשר להבין, לא להצדיק, את התגובה הנסערת של לשכת אבו מאזן שרואה בעיניים כלות איך הולכות ומתרחקות כל ההצעות הנדיבות לפתרון שהוגשו לה בעבר ונדחו על ידיה. אפשר להבין גם את דאגתו של המלך הירדני, שהחלת ריבונות ישראלית בבקעת הירדן תסכן עוד יותר את היציבות הפנימית המעורערת למדי בתוך ממלכתו. 

אבל אפשר להסכים שתוכנית המאה, גם אם לא תפגוש במהרה פרטנר פלשתיני במעלה הדרך, מניחה בסיס הגיוני ושפוי יותר מכל קודמותיה להידברות עתידית על פתרון הסכסוך, שמצליח כבר יותר מ־100 שנה להתיש את כולם.