מפת האנטישמיות הפעילה, הרצחנית, הולכת ומתפשטת. פיטסבורג, סן דייגו, האלה שבגרמניה - שם מתרחשות תקריות אנטישמיות חדשות לבקרים; ולאחרונה העיירה מונסי במדינת ניו יורק וניו ג'רזי. לפני שנה היו אינספור תקריות, ופרופ' דברה ליפשטדט מאוניברסיטת אמורי שבג'ורג'יה היתה הכתובת לראיונות רבים. גם בימים אלה הייתי צריך להשתחל בין ראיון אחד לשני, כדי לשמוע מליפשטדט, היסטוריונית שהפכה לסמכות הגבוהה לנושאי אנטישמיות וחקר השואה, איך היא מעריכה את המצב 75 שנה אחרי מה שנקרא שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, או יותר נכון סגירתו וחיסולו.
"ציפינו שהשואה תגרום לכך שהאנטישמיות תהפוך לבלתי קבילה יותר - וטעינו", היא פוסקת. "ללמד על השואה - מתברר שזה לא נוגדן לאנטישמיות; זה כבר לא נותן חיסון נגד אנטישמיות".
לפני כעשור, טען מי שהיה אולי חוקר האנטישמיות מספר אחת, פרופ' רוברט ויסטריך המנוח, כי לא רק שלימודי השואה לא פעלו כתרופה, אלא להפך. "האמינו שלימוד השואה יכול לשמש נוגדן", אמר ויסטריך בראיון שעשיתי איתו. "לא התאימו את לימודי השואה למצבנו - והיום זה מנוצל לרעה. כל הדימויים והטרמינולוגיה הלקוחים מחקר השואה מופנים נגד ישראל... התרופה כבר לא מועילה, אבל עוד לא החלפנו דיסקט".
טימותי סניידר, החוקר האמריקני מאוניברסיטת ייל, מרחיק לכת וקובע כי השואה עצמה יצרה עוד ועוד אנטישמים; היא עשתה נורמליזציה לאנטישמיות.
לפני עשור, העולם המערבי ויהודי ארה"ב עוד היו מזדעזעים לנוכח גילויי אנטישמיות בוטים. כיום, אם זה לא מתקבל באדישות, זה בכל אופן מטופל על ידי האינטלקטואלים במערב באמצעות מקל באורך עשרה מטרים. דיוויד נירנברגר, ראש בית הספר ללימודי דת באוניברסיטת שיקגו, סיפר בראיון ל"ניו יורקר" כי מייד לאחר מתקפת 11 בספטמבר הוא נסע ברכבת להרצאה בניו יורק. בקרון הרכבת התחתית ישבו איתו רק עוד שני אנשים. הם התווכחו על הסיבה למגה־פיגוע שמוטט את המגדלים התאומים: אחד טען שהסיבה היא תאוות הבצע של היהודים; הם הפכו את ניו יורק לסמל הקפיטליזם. השני חלק עליו וטען בלהט שחברו טועה: המתקפה התרחשה בגלל שהיהודים צלבו את ישו.
דברה ליפשטדט התעמתה בסוף שנות ה־90 עם מכחיש השואה דיוויד אירווינג במשפט דיבה מתוקשר - ורשמה ניצחון מזהיר. לפני שבועיים, בעדות בפני ועדה על גבעת הקפיטול, היא השוותה בין האנטישמיות ל"חיידק של מגיפה. הוא יכול להיות רדום עד שנוצרים התנאים המתאימים. עד עכשיו לא נמצאה לזה תרופה. זה תמיד היה שם. אבל זה מתפרץ במצבי מתח או כאשר שנאת יהודים נתמכת על ידי מנהיגים".
האם את מופתעת מההתפרצות של האנטישמיות לאחרונה עד כדי פעולות אלימות?
ליפשטדט: "האם אני בהלם?! לא. אבל אני כן מופתעת מההיקף. ברמה מסוימת, זה מה שנקרא סערה מושלמת. זה מגיע מימין; הטבח בפיטסבורג, סן דייגו. וזה ישנו גם בממשל טראמפ - הוא תומך במרומז בעליונות הלבנה. תפיסות נגד מהגרים. אבל האנטישמיות מגיעה גם משמאל, כמו ג'רמי קורבין; רואים את האנטי־ישראליות בקמפוסים. מקור נוסף לאנטישמיות אלו האסלאמיסטים הקיצונים, בעיקר באירופה, שם זה הפך לזרם מרכזי בקרב המוסלמים. בקהילות שלהם שנאה לישראל ושנאה ליהודים הן היינו הך. זה מוטמע בקהילה. יהודי בברלין שהולך ברחוב עם כיפה - מקבל מכות".
שאלתי את ליפשטדט אם היא מרגישה את הלחץ ברמה האישית. היא אומרת שבאופן כללי, זה הפוך. "אנשים מכירים אותי, וברחוב לפעמים עוצרים ואומרים לי: 'תמשיכי לעשות עבודה טובה'. אבל אני מרגישה איבה ישירה במדיה החברתית. אני מקבלת איומים ישירים לפעמים באי־מיילים אנונימיים".
לאחרונה, בגלל השתנות הזמנים, עשתה ליפשטדט בת ה־72 מעשה. "פעם ראשונה בחיי שהתחלתי לענוד מגן דוד על צווארי", היא מגלה. "זה מעשה ביני לבין עצמי. קראתי על אותו בית כנסת באמסטרדם שהפסיק לפרסם את מועדי התפילות - וזה מה שגרם לי לעשות זאת. לא מזמן הייתי בשטוקהולם, כאורחת הממשלה. החלטתי ללכת לבית הכנסת; עמדתי בכניסה כשמונה דקות, לתחקורים על ידי השומר. הוא שאל אותי כל מיני שאלות, שנועדו לוודא שאני יהודייה".
בשטוקהולם, היא מספרת, העבירה הרצאה בנוכחות הנסיכה וראש הממשלה על זיכרון השואה. "אחר כך הרציתי במשרד החוץ על אנטישמיות. הייתי גם באוניברסיטת היידלברג בגרמניה. הרציתי המון באירופה. ההזמנות אינן מגיעות מגופים יהודיים, אלא מגופים ממשלתיים ומהאקדמיה".
פרופ' דברה ליפשטדט // צילום: אי.פי
השד המיר את שמו: האם צריך למפות את האנטישמיות לצד פוליטי מסוים? חד־משמעית לא
לא רק השואה היתה אמורה להוריד מהחלל הציבורי את האנטישמיות; גם הציונות והקמתה של מדינת ישראל נחשבו כמהלך שיביא לנורמליזציה של החיים היהודיים, יפתור את "השאלה היהודית" ויחסל את האנטישמיות.
הישראלים התעוררו לכך שזה לא קרה בעקבות מלחמתה של ישראל נגד הטרור הפלשתיני, בייחוד מאז האינתיפאדה השנייה. דור הבייבי־בום הישראלי, הצברים של שנות ה־50-60-70, גדלו באווירה שבה לא היתה שום נוכחות לאנטישמיות. זו היתה מילה ארכאית ועבשה, שמגדירה לכאורה תופעה שחלפה מהעולם. השואה נחשבה לשיא, למשבר של האנטישמיות הקלאסית בתוספת שוט, ציאניד ושיטתיות מתועשת גרמנית.
אבל כבר ב־1953 נקרא ספרון שהוציא כתב העת "קומנטרי" בשם "האנטישמיות האדומה החדשה", שערך אליוט כהן. דובר שם על האנטישמיות שלובתה על ידי בריה"מ של סטלין בין 1948 ל־1953. "השד המצויר על הקיר המיר את שמו מ'קנוניה יהודית' ל'קנוניה ציונית'", כתב ליאון פוליאקוב אחרי מלחמת ששת הימים.
המיתוס נרקם במשפטי פראג בשנת 1952 ובעלילת הרופאים רגע לפני מות סטלין. בישראל רבים סירבו לראות את התופעה הזאת כאנטישמיות. זה לא היה "עיוורון מרצון" אלא אולי "עיוורון היסטרי". כשמשוררים גדולים כמו אברהם שלונסקי התמכרו לה, היתה לתופעה השפעה עמוקה. "אני זוכר פגישה עם שלונסקי", סיפר המשורר המנוח חיים גורי בשיחה שקיים עם יעקב חזן לפני 30 שנה. "אלו היו השנים הסטליניסטיות של התנועה, והוא אמר משפט שהיא (אשתו של גורי, עליקה) לא סלחה לו עד יום מותו. הוא אמר ש'המהפכה היא הכירורג של ההיסטוריה. גם הכירורג, ידיו מגואלות בדם, אך זה דם הישועה'".
מאחר שמדובר בגאולה, מהי כבר הסתה אנטישמית וכמה רציחות של יהודים? אבל ליפשטדט אומרת שלהאשים את איראן, כמו את בריה"מ לשעבר, שבאנטי-ישראליות שלה היא מהווה את אחד הכוחות שמלבים אנטישמיות - זה פשטני מדי.
"זה מה שראש הממשלה שלכם אומר. זה לא המקרה; בכך אתה מחמש ודורך את אנשי הימין שמאשימים רק את השמאל, ומתעלמים מהאנטישמיות בסביבתם הקרובה. יש בימין כאלה שמכירים כל שם וכל ציטוט של אנשי שמאל, ויש אנשי שמאל שיודעים על כל אמירה של הימין הקיצוני. אסור להיות עיוור - גם בימין וגם בשמאל - למה שקורה בתוכם".
האם בתקופה מאז עלה טראמפ לשלטון יש משהו שדוחף להגברת האנטישמיות?
"בתקופה הזאת יש דחף חזק לאנטישמיות. אנשים סביב טראמפ אומרים שהוא הכי פרו־יהודי. אבל כשהוא אומר במסיבת חנוכה: אתם אוהבים אותי משום שאני מוריד מסים, זה שימוש בסטריאוטיפ יהודי. הוא באופן גלוי מחזר אחרי העליונות הלבנה. ההשפעה העיקרית שלו היא בהרס הגדרות המוסריות; אלו הגדרות שגרמו לאנשים לא להגיד דברים מסוימים. שום רצח־עם לא התחיל בפעולה, אלא זה תמיד התחיל במילים. המילים הן הגפרור שמצית את האלימות... וזה לא אשרי הגפרור", היא אומרת בעברית.
שוללים זכויות: האנטישמיות הקמאית התעוררה בכל מיני דרכים, כמו בתקופת הפיגועים האיומה של 2000
שלב חדש באנטישמיות, שלא רבים קלטו אותו בהקשר הזה, היה החלטת האו"ם ב־1975, הקובעת שהציונות היא גזענות. עוד קודם לכן השתמשו הסובייטים בהגדרתה של ישראל כ"מדינת אפרטהייד", אבל החלטת או"ם הופכת לכלי מדיני ותעמולתי אדיר.
היום ברור שהתעמולה האנטישמית הזאת נקלטה היטב, גם בישראל, אפילו בקרב מובילי תקשורת ואקדמיה. ההכללה המגדירה גוף קולקטיבי יהודי כמו מדינת ישראל כמוקד של גזענות מעצם מהותו, עוד בשלב הרעיון הציוני, נועדה לשלול את זכות קיומה של המדינה.
30 שנה אחרי ששבתו תאי הגזים, הצטרפו מדינות רבות, בהובלת בריה"מ ומדינות ערב, לתפיסה שאומרת שצריך לחסל את המדינה היהודית. היו רק שתי מדינות שהוגדרו ככאלה שאין להן זכות קיום - גרמניה הנאצית ודרום אפריקה. הלגיטימיות שלהן נשללה על בסיס היותן מושתתות על רעיון גזעני. כך שאם האו"ם, לא פחות, שם את ישראל באותה קטגוריה, המסקנה ברורה.
העובדה שלאחר קריסת הגוש הקומוניסטי בוטלה אותה החלטת או"ם, לא שינתה מציאות. הרעיון התעמולתי של ציונות־היא־גזענות נקלט בחוגים נרחבים. הוא שוב קיבל תאוצה בעקבות ועידת דרבן ב־2001.
אבל האנטישמיות הקמאית התעוררה בדרך משונה; בתחילת מתקפת הטרור של האינתיפאדה בסוף 2000, נתקלתי בכתבי טלוויזיה זרים שרצח יהודים עורר אצלם משהו, וזה לא היה זעזוע מהמתקפה הפלשתינית. החיזיון שבו ליהודים יש מערכת ביטחונית חזקה כל כך, ובראשה צה"ל, ובכל זאת הערבים מראים קבל העולם שהם יכולים לרצוח יהודים בארצם כאוות נפשם - גרם לכמה כתבים למלמל מחוץ לטווח המיקרופונים שמדינת ישראל לא תחזיק מעמד; היא תחוסל. לוקח רגע להבין שזאת לא הערכה ולא קביעת עובדה, אלא רצון הזוי שנאמר בקול, גם אם לא בקול רם.
"תחושה של ייאוש": איך נלחמים באנטישמיות? לא ברור. אבל תחושת שליחות עליונה זו בוודאי התחלה
אמרתי לליפשטדט, שכאשר מסתכלים לכל עבר ונדמה שחייבים להילחם באנטישמיות "החדשה", עולה תחושה של חוסר אונים. מאיפה בכלל אפשר להתחיל?
"אתה צודק לגמרי. מאיפה להתחיל?" היא אומרת. "אף אחד לא יודע מה לעשות! זה מוטמע בחברה. זה מפעפע מהמדיה החברתית, מענקי המדיה".
אז סשה ברון כהן צודק בהאשמות שלו?
"אני מסכימה איתו במאה אחוז. אבל בנוסף יש גופי ימין קיצוני שפועלים כדי לסכסך בין יהודים לשחורים. הם עוסקים בחשיבה כיצד לייצר עוינות בין הקהילות".
לעומת הגופים הללו, תנועות כמו BDS המחוברות לרשות הפלשתינית, מייצרות אווירה של טרור נגד יהודים בקמפוסים ובחלק מהתקשורת. בתחילת שנות האלפיים, כשהעולם עסק בחיפוש קדחתני אחרי נשק להשמדה המונית בעיראק, אמר רוברט ויסטריך כי האנטישמיות היא נשק להשמדה המונית. הוא התייחס באופן ספציפי לסדרת טלוויזיה מצרית, על מרגל ישראלי המתואר על רקע של כת קבליסטית בקהיר.
"אני בהחלט מודע לזה שקריאת הדברים יכולה ליצור תחושה של ייאוש", אמר לי אז ויסטריך, בראיון לרגל צאת ספרו האדיר "אובססיה קטלנית", לפני קרוב לעשר שנים. "אז מה עושים? אתחיל עם האמת שלי: ...בזמן שכתבתי את הספר, לא רק שהדברים לא דיכאו אותי - כתבתי אותם כמעט בתחושה של התרוממות רוח, ואני מודע לזה שזו אמירה בלתי אפשרית... יש תחושה של שליחות, תחושה של דבר שמתגלה לך... אז איך התמודדתי? אני יכול לומר שזה לא מדכא אותי. מכיוון שהשתכנעתי שיש נושאים שככל שאתה בורח מהם, הם ירדפו אותך ואז תיתפס במצב של חוסר סיכוי ומצבך יהיה בכי רע. לא תהיה לך שום מערכת הגנה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו