מגיני היזבקיזם
כשאפילו סגן רמטכ"ל לשעבר מסרב לגנות ח"כית שתומכת בגלוי במרצחים וקורא לה "שומרת חוק", יש לנו בעיה
חברת הכנסת היבא יזבק חושבת שסמיר קונטאר הוא אחלה גבר. היא בכלל בעד מאבק ערבי מזוין ביהודים, תומכת בגלוי במרצחים. היא הצדיעה בפוסט לארכי־רוצחת דלאל מוגרבי, שפוצצה בשנת 1978 35 ישראלים, ובהם 12 ילדים, באוטובוס הדמים בכביש החוף, וכתבה לה: "הספקת לעשות כל כך הרבה, למרות שמתת בגיל 20". דמעות. איזו נשמה, כמה מהר הלכה.
והנה נפתח דיון בשאלה אם חברת הכנסת הבלתי נכבדה צריכה להיות מסולקת מבית הנבחרים במדינת הלאום של העם היהודי, כאשר היא חושבת שרצח יהודים הוא פעילות פנאי לגיטימית. בעיניי, השאלה היתה צריכה להיות "לאיזו מדינה במזרח התיכון תגורש יזבק עד שש בערב", אבל ההשפעה שלי על דיונים ציבוריים קטנה.
על ריקוד ההתחמקויות של הח"כים הערבים מהרשימה המשותפת מגינויה של יזבק אני מדלג. הם לא מתרגשים מדעותיה, כי הם חושבים אותו הדבר. חלקם מסתירים את דעתם באופן חלקי, חלקם תומכים בגלוי. גם על ח"כ עופר כסיף אני מדלג, מרחמים.
אבל על ח"כ יאיר גולן איני יכול לדלג. לאט־לאט, אבל במהירות שיא, מייצר לעצמו האיש הזה, סגן הרמטכ"ל לשעבר(!!!), דמות של חנין־זועבי־הבן. הוא מפרסם הודעה שמכיוון ש"חברת הכנסת" יזבק היא אזרחית שומרת חוק, אין להשעותה מפעילות בכנסת.
איזה חוק היא שומרת? נותנת זכות קדימה בכיכר? מה עם חוק המאבק בטרור? "מי שתומך בטרור או מפרסם דברי שבח לטרור, דינו שלוש שנות מאסר".
אז החוק הזה לא חשוב ליאיר גולן. האיש תומך בתומכת בטרור. לכן, על דרך ההיקש הלוגי הבסיסי, יהיו שיאמרו שיאיר גולן תומך בטרור. האמת, די מובן. כשהעם שלך מזכיר לך את הנאצים, לא תתמוך בטרור נגדו? ואולי עמדותיו הנחשפות כעת מסבירות חלק מהקשיים של צה"ל להשיג הכרעה במאבק מול הטרור הערבי בשנים שבהן כיהן בתפקידיו? אולי.
ומהצד השני, בימים שנהריה הוצפה קמו אזרחים ערבים מהגליל, יצאו לעיר עם טרקטוריהם וארגזי כליהם, והגישו עזרה בחינם לכל תושב שנקלע לצרה. חילצו, העבירו בכפות הטרקטורים אנשים, פתחו סתימות. היו בני אדם.
אני רוצה להאמין שאלה הפנים האמיתיות של רוב אזרחי ישראל הערבים, אזרחים ששמו מאחור את המאבק הערבי הרצחני נגד מדינת היהודים, מרגישים חלק ממנה, רוצים להעמיק את השייכות שלהם למיזם הישראלי. הם האנטי־יזבק, החלק הבריא בחברה הערבית, שמכפר על החלק החולה בחברה היהודית בציר כסיף־גולן. ככה נראית שותפות, לידיעת הרשימה המשותפת.
פיצוץ
כבר שלושה שבועות נמכרות סיגריות באופן חדש בפיצוציות, במכולות, במזנונים. הותקנו ארונות חדשים, שאינם מסגירים מה יש מאחוריהם, ואם פותחים מגלים שכל החפיסות נצבעו בצבע אחיד: ירוק־קקי של תינוק בן שבוע. כל העיצובים המהודרים של החפיסות, האדומים של מרלבורו והכחולים של פרלמנט והירוקים של נובלס - הכל נמחק.
אפילו הלוגו, שמיטב הגרפיקאים קיבלו מיליונים כדי לעצב ולעצב מחדש, נעלם, ובמקומו כיתוב אחיד עם שם המותג. כל עבודת המיתוג, שהושקעו בה מיטב המוחות של האנשים שרוצים למכור עוד סיגריות לאנשים שימותו מזה ומרגישים עם זה לגמרי בסדר, ירדה לפח. הסירו דאגה, אנשי הטבק יתגברו. מי שמתמודד עם זה שהוא מוכר מוצר הורג, יתמודד גם עם קשיים גרפיים בנקודות המכירה.
מבחינת המחוקק זה רעיון טוב עקרונית. מי שחשב אותו חשב יצירתי, ואולי בעוד כמה שנים הוא גם יניב תוצאות. בינתיים דיברתי עם כמה מוכרי סיגריות, שהנוף מאחוריהם השתנה פתאום, והם מספרים שבמקום ירידה בקניית הסיגריות, חלה עלייה תלולה בזמן שלוקח להם למצוא ללקוח את החפיסה שהוא רוצה. כמובן, כל האטה במסירת רעל לנידון למוות היא מבורכת, אבל ספק אם זאת התוצאה המבוקשת. ואולי מוקדם לשפוט, והתהליך ייקח זמן. הלוואי.
איור: שירה קורח
השינוי במראה הפיצוציות גרם לי לחשוב על המוסד הזה שנקרא "פיצוצייה", ובעצם הוא "רעלייה". יש שם כל רעל שהאדם מבקש, בכל שעה. טבק, אלכוהול, הימורים, סוכר, פעם היה גם פורנו, אבל זה עבר למחשב. בחלק מהפיצוציות יש גם סמים קשים מסוג "נייס גיא" מתחת לדלפק, השם ואברבנאל ישמרו.
כשאני נכנס לרעלייה אני יודע שמי שמנהל אותי כרגע זו איזושהי התמכרות. אני נכנס כדי להקל מצוקה, חוסר, ועומד להשקיע כסף במשהו שמזיק לי. כל מהות הרעלייה היא לספק לי דרכים לחסל את עצמי כלכלית, בריאותית, תודעתית. להפוך את יצר ההרס העצמי שלי לכסף עבור בעלי החנות. רעלייה היא בעצם עסק של חלפנות, צ'יינג'. תן את כספך, קבל הקלה מיידית לצורך שאינו אמיתי, שאינו כלול בשום רשימה של צרכים אמיתיים של אדם.
יבוא יום ובמקום הפיצוציות יהיו "עינוגיות", וניכנס, נתרום לצדקה, נאכל איזה חטיף בריא, נשמע שיעור במשהו מועיל, נאמר מילים טובות לבעל המקום ונצא מתודלקים באמת.
ועד אז, האם יש לסגור את הפיצוציות? ברור שלא. זכותנו לפגוע בעצמנו ממשיכה לייחד אותנו כמין על פני האדמה, עד שנצליח וניכחד. ועכשיו, בזכות הסימונים האדומים הבוהקים של יותר מדי סוכר, שומן רווי או נתרן, שהצטרפו לאזהרות על חפיסות הסיגריות, יכול כל אדם לבחור בנוחות, בחנות הנוחות, מה תהיה סיבת מותו.
כתום
לילה אחד נעלמו כל פחי המיחזור הכתומים מהרובע שבו אני גר בתל אביב. עשרות פחים הועמסו על משאיות ונלקחו בשבי. למחרת, אני מסתובב עם שקית תפוחה מלאה בפלסטיקים שצברתי במשך חודש, ואין פח אחד לרפואה. נכנסתי לאוטו, סיירתי ברחובות קרובים ורחוקים - אין. פניתי לחבר שהוא שפיץ בעירייה. אמר: יש מדיניות חדשה, להרחיק פחי מיחזור מהמדרכות, כי תכולתם גולשת ומלכלכת. וואללה, יש בזה קורטוב אמת. אולי גם ראוי להסיר את הגשרים להולכי הרגל, כי הם פוגעים בקו האופק.
אז אין איפה למחזר אריזות באזור שלי. בלית ברירה, אני זורק הכל לפח. עם כל קופסה שאני משליך, אני מרגיש זבל של בן אדם. גרטה טונברג, הנערה השבדית הנלחמת בשינוי האקלים, התחילה לבוא לי בחלומות. אומרת לי: "זרקת היום קופסת חסה לפח".
"נכון, גרטה", אני ממלמל בשנתי.
אומרת לי: "אתה יודע שהיא תתכלה בעוד 2 מיליארד שנה?"
"יודע, גרטה".
"אתה הורס את העולם שלי ושל הילדות שלך", היא מטיחה בי.
"זה לא אני, זה ראש העיר", אני מנסה להתגונן.
"אתה בחרת בו", נוחרת גרטה.
"נכון", אני לוחש, "לא ידעתי שזה מה שהוא מתכנן".
"אכלול אותך בספר שלי, 'המזהמים הגדולים בעולם'", היא פוסקת.
"לא! רק זה לא!" אני מתחנן, אבל היא צוחקת ונעלמת על גבי משאית מיחזור כתומה.
יש מחקר ידוע שמראה שאדם שנאלץ לעשות מעשים נגד מצפונו, ייגרר לעשות מעשים רעים נוספים, כי הוא כבר מרגיש עבריין. המחקר, אגב, ידוע רק לי, כי אני ערכתי אותו, בדמיוני.
אבל אני מרגיש את זה על עצמי. מאז שאני לא ממחזר, משהו בי מרגיש עברייני, יש בי כעס על זה שאיני יכול להיות אזרח טוב, אז בא לי להיות אזרח גרוע. לכן בדעתי להתחיל להעלים בקרוב סכומים של מיליוני דולרים מעבודות דוגמנות שעשיתי למגזיני אופנה בחו"ל, ולהריץ את היבא יזבק למשרת שרת הביטחון. יאיר גולן כבר תומך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו