מתי בפעם האחרונה דיברת עם אמא שלך?
"לפני שבוע דיברנו בווטסאפ. ההורים שלי, ולטינה וויקטור, גרים באוקראינה. הם מתגעגעים אלי ואני אליהם. גם אחותי הגדולה גרה שם, היא באה לבקר אותי ביוני האחרון, היא נשואה וכבר יש לה ילדים, וגם איתה הקשר הוא דרך הטלפון והסקייפ.
"בזכות הטכנולוגיה אפשר לשמור על קשרים, והתרגלתי לזה כי החיים שלי כספורטאית הם כאלה. אני לא נמצאת הרבה בבית, גם בעלי כמעט לא רואה אותי כי הבית שלי זה מטוס, מלונות, מחנות אימונים. ככה זה חיים של מקצוענים. מגיל 15 אני בתחרויות ובמחנות אימונים, ולא גרתי בבית כמעט".
מתי בפעם האחרונה קיבלת החלטה חשובה?
"לפני כמה חודשים החלטתי לחזור למאמן הקודם שלי, כי התגעגעתי אליו ולארץ. התאמנתי הרבה בחו"ל, בפריז, היה לי מאמן צרפתי (ז'אן הרווה סטיבנאר; ש"ז) והבנתי אחרי תקופה שאין על ישראל. אלכס (מרמן) שמח מאוד לחזור לאמן אותי, ומאוגוסט האחרון אנחנו שוב יחד".
מתי בפעם האחרונה שמחת שאת ישראלית?
"תמיד. אני שמחה לשמוע את ההמנון, עדיין לא שמעתי אותו באירוע ספורט ואני מחכה לזה. ישראל היא מדינה פופולרית מאוד, כולם מכירים את ישראל. הרבה חושבים שזה בגלל האנטישמיות, אבל זה יותר בזכות ההייטק. למשל, כשהייתי באימונים בצרפת שמעתי הרבה שמדברים על ישראל כעל אימפריית הייטק ועל ההמצאות שלנו והרפואה שלנו, ואני גאה בדברים האלו מאוד".
מתי בפעם האחרונה ייצגת את המדינה בחו"ל?
"באליפות אירופה באתלטיקה באוגוסט 2018, בברלין. אני תמיד שמחה לייצג את ישראל בתחרויות, והייתי שמחה יותר אם הייתי לוקחת מדליה. הייתי שם עם לונה צ'מטאי־סלפטר, ולשמוע את 'התקווה' אחרי שהיא ניצחה בריצת 10,000 מטר היה מרגש מאוד. כל כך שמחתי שהיא ניצחה.
"יש עוד ספורטאים צעירים בענף, והיום ספורטאים ישראלים מבינים שהכל אפשרי והכל פתוח. זו סטיגמה שישראלים לא טובים בספורט, זה תלוי במערכת ובניהול, ויש פה הרבה ספורטאים טובים. לא כל אחד רוצה להתעסק בספורט, זה לא עניין פשוט וזה גם בא מהבית, אבל היום זה לגמרי אפשרי להגיע לרמות גבוהות מאוד".
מתי בפעם האחרונה התפללת?
"בזמן תחרות, וגם במטוס כשנסעתי לקטאר. זה היה אתגר לטוס לשם, זה היה קצת מפחיד, וקיבלתי הודעות לאינסטגרם להיזהר כי טסתי למדינה ערבית.
"עד עכשיו לא עברתי גיור. זו שאלה פתוחה מבחינתי. אני לא אומרת 'כן' ואני לא אומרת 'לא', וזה גם לא תלוי רק בי. אני חושבת שזה כן חשוב, ואולי בהמשך אעשה את זה. מה שאני כן יודעת זה שהנשמה שלי פה, ואני מנסה לשמור גם שבת וחגים, ואני אוהבת את המסורת. יש לי כבוד למדינה הזו, וזה לא פחות חשוב מלעבור גיור".
מתי בפעם האחרונה שברת שיא?
"ב־2015, באליפות העולם בבייג'ין שברתי את השיא הישראלי בקפיצה משולשת, וקיבלתי מדליית כסף.
מאוד התרגשתי באותו רגע. התוצאה הפתיעה אותי. יצאתי מהבור אחרי הקפיצה ופתאום ראיתי שאני 'וואו', שקפצתי רחוק.
"בתחרויות אני מנסה להתרכז רק בעצמי ובמה שאני עושה. יש רק אני, מסלול, קרש, מאמן וזהו, אין אף אחד אחר. זה חשוב מאוד להתרכז ולנצח את הלחץ שבפנים, לנצח את עצמך, את הפחד ואת הספק. הכל זה מנטלי, הכל בראש שלנו".
מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?
"בספטמבר 2019 רציתי לנסוע לקטאר לאליפות העולם באתלטיקה, והגשמתי חצי חלום - נסעתי לקטאר אבל לא השתתפתי באליפות בגלל פציעה. בקטאר ראיתי את המתחרות שלי, והאמת שלא הייתי רגועה. זה היה קשה מנטלית ונפשית, לא היתה לי סבלנות להסתכל עליהן מהצד, להתבונן בהן כשאני לא על המסלול, כשאני לא משתתפת בתחרות בעצמי. היה לי אדרנלין מטורף, והרגשתי שאני פשוט צריכה לעלות למסלול, ולא יכולתי".
מתי בפעם האחרונה ביקרת אצל רופא?
"לפני כחודש וחצי הייתי בפינלנד לניתוח אורתופדי. יש שם מומחים באורתופדיה ברמה גבוהה מאוד, וכבר הייתי שם בביקורים בעבר. הפעם נסעתי כדי לבדוק מה קורה עם השבר שלי ברגל ימין. עברתי שם סי.טי ומייד קבעו שאני צריכה ניתוח. שברתי את כף הרגל באליפות ישראל ביולי, ולמרות זאת הייתי בטוחה שאצליח לקפוץ באליפות העולם, אבל שם הבנתי שלא, שזה סיכון גבוה מדי ואני עלולה לשבור את הרגל לצמיתות. אז החלטתי לשמור על הבריאות שלי. האולימפיאדה היא התחרות הכי חשובה, ועשיתי הפסקה כדי להמשיך הלאה אליה, בכל הכוח. עכשיו אני אחרי, מרגישה בסדר וחזרתי להתאמן בקפיצות קטנות".
מתי בפעם האחרונה שינית את שמך?
"נולדתי אנה, אבל בדרכון האוקראיני שלי הייתי חנה גם כשהייתי אוקראינית, גם כשייצגתי את המדינה בחו"ל. כשעליתי לארץ המשכתי להיות חנה. כולם שאלו אותי 'מתי שינית את השם?', אבל לא שיניתי כלום, זו פשוט היתה טעות תרגום בדרכון.
"היום אני מעדיפה שיקראו לי חנה, אפשר גם חנה'לה. רוב האנשים שואלים 'למה חנה, זה שם של סבתות, אנה זה שם טוב יותר'. אבל אני מרגישה שלפעמים אני אנה ולפעמים אני חנה, זה לא מאוד משנה לי. ההורים, אגב, קוראים לי אנה, ובעלי קורא לי חנה".
מתי בפעם האחרונה ניגשת למבחן?
"המבחן האחרון שלי היה רענון נהיגה ועברתי אותו בהצלחה! זה היה לפני כחודשיים, ולא הייתי בטוחה שאעבור, כי הבנתי שאני לא כל כך יודעת את החוקים.
"ניגשתי להרבה מבחנים בשנים האחרונות, כי למדתי בבינתחומי בהרצליה וסיימתי תואר שני בתקשורת ומדיה. יש לי גם תואר ראשון בייעוץ ארגוני מאוניברסיטה באוקראינה. הלימודים פתחו לי את הראש. הייתי סטודנטית טובה, לא פספסתי שיעורים סתם כדי לישון, והנוכחות שלי היתה טובה למרות שטסתי הרבה.
"פספסתי את טקס חלוקת התעודות כי הייתי בצרפת בתחרות, אבל התואר היה חשוב לי. זה היה אתגר בשבילי, כי כשהגעתי לתואר השני לא דיברתי עברית בצורה טובה. זו היתה מטרה שלי להשלים את התואר, וזה היה קשה כי זו לא השפה שלי, ואני גאה בעצמי שעשיתי את זה, שהצלחתי במשהו שלא עשיתי כל החיים שלי. אני לא בטוחה שאעסוק בתחום, אבל הכלים שקיבלתי יעזרו לי בחיים, לא חשוב במה אעבוד בהמשך.
"אני חושבת שגם הראש צריך לעבוד, לא רק הגוף. אחרי הפציעה, אם לא הייתי לומדת הייתי שוקעת בדיכאון. נזקקתי ליותר זמן לשיקום ולפיזיותרפיה, לא יכולתי להעמיס על כף הרגל, אז הלכתי לעבוד באלטשולר־שחם, שהם גם הספונסרים שלי, במחלקת המדיה הדיגיטלית. הם נתנו לי הזדמנות להיות עסוקה, ללמוד משהו חדש, וזה היה כיף גדול".
מתי בפעם האחרונה חזרת לבית ילדותך?
"נולדתי בפריאסלאב־חמלניצקי, עיר ליד קייב, ולשם לא חזרתי אף פעם. הביקור האחרון שלי באוקראינה היה בצ'רקאסי, שם גדלתי, ובה ביקרתי בפברואר 2019. ההורים שלי גרים שם עד היום.
"הייתי ילדה אקטיבית, תלמידה טובה ומנומסת. הייתי עסוקה מאוד בלימודים ובספורט, והיו לי הרבה חברים. החינוך שקיבלתי היה קשוח. אם לא הייתי עושה מה שאומרים לי בצורה מושלמת בבית הספר, לא היתה לי אפשרות ללכת לאימון. ההורים לא הרשו לי הרבה דברים, וגם המאמנים שלי היו קשוחים. חינוך זה דבר חשוב מאוד. אני לא יודעת אם צריך חינוך נוקשה או לא, אבל זה עזר לי מאוד להיות פרפקציוניסטית ובעלת דרישות גבוהות שלא הייתי מציבה אותן לעצמי לבד".
מתי בפעם האחרונה קינאת במישהו?
"אני בן אדם שלא מקנא באחרים. אני לא בוחנת מה 'יש לה ואין לי'. אני כן מנסה לעשות את הכל כדי שארגיש נוח ושיהיה לי נוח. כדי להיות במקום שאני צריכה להיות בו. אבל אני לא מסתכלת על ספורטאיות אחרות ורוצה את מה שיש להן, אני לא שם.
"אני מקנאה רק בחתול שלי, מיכאל מישקה. יש לו חיים ממש טובים. הוא כבר בן 5 ולא צריך לעשות שום דבר. משרתים אותו, מנקים לו את החול, הוא רק קיים ונהנה מהחיים הטובים. אחרי אולימפיאדת ריו הבאתי גם כלבה, את לולה. היא וריו מסתדרים טוב, היא מאוד אוהבת לעצבן ולשחק איתו, ולפעמים כשאני לוקחת אותו על הידיים אני רואה שהיא מקנאה".
מתי בפעם האחרונה בכית?
"אני בכיינית קצת. בכל יום אני מתבכיינת, לא במובן של לבכות עם דמעות, אלא להתלונן. אני לא זוכרת מתי בכיתי באמת, אולי בגלל משהו שהיה קשור בנסיעה לפריז, אולי בכיתי פה בבית, אולי משהו הורמונלי".
מתי בפעם האחרונה התחרטת על משהו?
"אני מתחרטת על הקפיצה באליפות ישראל שבעקבותיה שברתי את הרגל. קפצתי בשביל המועדון שלי, מכבי חיפה, ונפצעתי ועכשיו אני סובלת מכאבים. לא הייתי חייבת לקפוץ את הקפיצה הספציפית הזאת, הנשמה שלי הרגישה שאני לא צריכה לעשות את זה. היה חסר לי שם מאמן, והתחושה שלי היתה לעצור. לא היה שם מישהו, אוטוריטה, שאמר לי, 'חנה, סטופ, את עושה משהו לא בסדר', ועליתי בכל זאת. זה באמת היה הדבר הכי טיפשי שעשיתי, אבל אי אפשר לחזור אחורה".
מתי בפעם האחרונה התגעגעת למישהו?
"אני רגילה לזה שאני רוב הזמן לבד. יש לי חברים, וכשהייתי בפריז גרתי במתחם ספורט מיוחד לספורטאים והתגעגעתי לארץ, לבית, לבעלי, לחיות. היה לי קשה להיות שם במשך תקופה ארוכה. התאמנתי כמובן, וגם הלכתי לאופרה, למוזיאונים, לשופינג, אבל התגעגעתי לארץ. במאי, כשירו לפה טילים, אמרתי לעצמי שלא משנה מה, עדיף לי להיות פה, אני רוצה לחזור הביתה".
מתי בפעם האחרונה חשבת על ילדים?
"אתמול. כשאני רואה ילדים אני מתחילה לחשוב על זה. יש לי שכנים עם תינוקות ולפעמים ילדים מסתכלים עליי, ואני חושבת שזה מתחיל לדגדג. אבל יש לי קודם מטרה: להגיע לאולימפיאדה בטוקיו. יש גם אלופות אולימפיות בנות 35, זה אפשרי, אבל זה גם יכול להיות בזבוז זמן. אצל ספורטאיות לידות לא יכולות להיות ספונטניות, צריך לתכנן הכל מראש".
מתי בפעם האחרונה למדת שפה חדשה?
"למדתי צרפתית, זו השפה החמישית שלי, נוסף על אוקראינית, רוסית, עברית ואנגלית. בגלל שהתאמנתי תקופה ארוכה בצרפת והמאמן שלי דיבר רק צרפתית, הייתי חייבת ללמוד עוד שפה. בגלל שלמדתי עברית הראש שלי כבר היה פתוח, אז היה לי קל יותר לתפוס את זה. אני מצליחה לתפוס מהר שפות, כי אני שומעת אותן סביבי. הבעיה היא שצריך ללמוד גם לדבר את השפה בשביל להיות ברמה גבוהה. עכשיו אני לומדת בקורס כדי לשפר את האנגלית שלי".
מתי בפעם האחרונה יצאת לבלות?
"השבוע. הייתי במסעדה עם בעלי, אנטולי מיננקו, ואכלתי דג טעים מאוד וגם ורניקי, שזה קינוח מהבית, מהמטבח הרוסי, משהו מעולה עם דובדבנים. אנחנו אוהבים לצאת למסעדות ועושים את זה בערך פעם בשבוע. אני אוהבת גם קולנוע, ולפני חודש ראינו את 'ג'וקר', שהיה מהמם ומרגש. בילוי אחר שלי הוא רכיבה על סוסים. אני ממש אוהבת את זה".
מתי בפעם הראשונה?
מתי בפעם הראשונה עלית למגרש הספורט?
"בגיל 9. זה לא היה אצטדיון גדול, זה היה מקום קטן, היה שם חדר כושר קטן, ועשיתי תרגילים על הדשא, והרגשתי שזה מקום טוב בשבילי. אהבתי את מה שאני עושה שם, וזה כמו סמים, זו התמכרות, אתה לא יכול בלי זה. בכל מקרה אני אמשיך לעשות ספורט, לא משנה אם אהיה ספורטאית אולימפית או לא.
בלי ספורט אני לא יכולה. אני לא אצליח לראות צלוליט בגוף שלי כי אני מאוד קשוחה עם עצמי, ואם יהיה משהו חריג במשקל שלי, זה יטריד אותי מאוד".
חנה קנייזבה־מיננקו, בת 30, ספורטאית. אתלטית בקפיצה לרוחק ובקפיצה משולשת. אלופת ישראל ומחזיקה בשיא הישראלי בקפיצה לרוחק. נשואה לאנטולי מיננקו, אלוף ישראל בקרב עשר (2010, 2011). תושבת תל אביב. נולדה באוקראינה ועלתה לישראל ב־2012. במאי 2013 קיבלה אזרחות ישראלית. סגנית אלופת העולם (2015, בייג'ין) וסגנית אלופת אירופה (2016, אמסטרדם) בקפיצה משולשת. ייצגה את ישראל באולימפיאדת לונדון 2012 (מקום רביעי) ובאולימפיאדת ריו דה ז'נירו 2016 (מקום חמישי). סיימה במקום הרביעי באליפות העולם בלונדון 2017. חברה בסגל האולימפי הבכיר, באיגוד האתלטיקה ובאיגוד מכבי חיפה. בעלת תואר ראשון בייעוץ ארגוני ותואר שני בתקשורת ומדיה. עבדה במחלקת המדיה הדיגיטלית באלטשולר־שחם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו