הכדורגלן יצחק אספה פגע בנער ארי נשר ז"ל ולא עצר. ארי הוא הבן של אבי ואיריס נשר, אנשים שאני מכיר ואוהב.
יש רגע אחד בחיים שבו אתה נמדד, רגע שבו כל מה שלמדת בחיים מתגלה. זה הרגע הנורא שבו אתה שומע חבטה באוטו שלך ומבין שמשהו קיצוני קרה כרגע. זה הרגע שבו הלב שלך יורד לתחתונים וממשיך משם עד ליבת כדור הארץ. זה הרגע שבו מתברר בשבריר שנייה מי אתה. עצרת או לחצת על הגז. ירדת להגיש עזרה או מיהרת להעלים ראיות.
המבחן הזה הוא אכזר. הוא בא בלי להודיע מראש, והוא קורה פעם אחת, אין הזדמנות לתקן. הפרס למי שמצליח הוא ענק: הידיעה שאתה בן אדם. הכישלון מחריד: הידיעה שהיית חרא של בן אדם. שלקחת חיים ולא רצית לקבל אחריות.
ייתכן שאדם ברח מתוך משהו שהשתלט עליו, ומייד כשהבחין שהוא פועל מפחד נוראי, הסתובב וחזר, ועזר, והודה, ושחזר, והתנצל, והתגייס לטובת המשפחה השכולה, ומסר לה את כספו. אז יש מצב למחילה. יש מצב להקלה בענישה. אבל אם לא עשה את כל אלה, אלא הסתתר וקיווה שזה יעבור, אז משנתפס, צריכים לקרות שני דברים:
1. יישלל רישיון הנהיגה שלו לכל ימי חייו
2. במקום להיות בכלא, עונש מיושן, יהיה בחוץ ויעבוד עבודת כפיים, ששכרה יעבור למשפחה הנפגעת במשך 20 שנה.
שירות המבחן הגיש תסקיר, שבו הוא מייעץ לא לכלוא את יצחק אספה כלל, אלא להסתפק בעבודות שירות. שירות המבחן מאותת שזה בסדר לברוח, כלום לא קורה. חצי שנה עבודות שירות. שירות המבחן חולה.
גם קבוצת הכדורגל מ.ס אשדוד, שבה משחק אספה, חולה. היא ממשיכה לתת לו לעלות למגרש ולקבל תשואות מהקהל. סימן נוסף למותם של הערכים, המוחלפים על ידי סעיפים פליליים. מ.ס אשדוד היא קבוצה מוקצית בעיניי. תוכניות ספורט חייבות לא לצלם את משחקיה, קבוצות שמשחקות נגדה צריכות לענוד סרט שחור.
האדם ליד ההגה חייב להבין: בריחה היא לא אופציה. תפגע ותברח פעם אחת - זה יפגע בך כל החיים. ולא יברח.
פוסיקט
הייתי השבוע במועדון הפוסיקט, מועדון החשפנות הידוע לשמצה. לא הלכתי לראות גוף נשי חשוף, הלכתי לחשוף קבוצת גברים צעירים לאמת על גבריות תקינה ומשמחת, שאינה רוכשת בכסף שעבוד במסווה של מיניות. מועדון הפוסיקט לשעבר הפך בחודשים האחרונים, הודות ליוזמה מבורכת ומעוררת השראה, לחלל של לימוד ויזמות חברתית.
נזכרתי שנכנסתי לראשונה למבנה המוזר הזה בכיכר אתרים מייד כשנחנך, בשנת 75'. הייתי ילד. פתחו שם "דראגסטור" בשם תפוז, וכל הארץ דיברה על זה. לא ידענו מה זה "דראגסטור", ובאנו כל המשפחה מירושלים לראות. אני זוכר שהיה שם תפוז ענק באמצע, ומסביב דוכנים של דברים מהסבנטיז. לא התרשמנו. גם הציבור לא, וכלבו שלום, שהפעיל את המקום, נחל כישלון ועזב.
חלפו השנים, ובמקום החנות הכושלת ההיא נפתח מועדון הקולוסיאום. איזה מקום. אילו הופעות, אילו ריקודים, לו רק ידעתי לרקוד. בקולוסיאום, כמו בכל מועדוני העיר האחרים, זרועותיי ורגליי התבלבלו, ולא הצליחו לייצר רצף הרמוני של תנועה שיכולה להתכנות ריקוד. רק ששם זה קרה עם סאונד טוב בהרבה.
הקולוסיאום היה הטופ של המועדונים, עם האנשים הכי יפים בעיר, שיכולתי לבהות בהם ולהרגיש זכות גדולה שאני איתם באותו חלל. מי לא היה שם. מי זוכר.
אחר כך הוא דעך ונסגר, ובאו אנשי הפוסיקט סוחרי הנשים וקבעו שם את משכנם, אצבע בעין של כל הנוסעים ברחוב הירקון.
אחרי שמונה שנים הצליחו להוציא משם את בית הבושת הזה, ובאה החברה שרכשה את המקום, ובשנים עד שיקום שם פרויקט חדש מתרחש בחלל העגול לימוד על נשיות, גבריות וניצול. הברקת העשור.
מכיוון שכך, תלמידיי, נערים ממכינה קדם־צבאית, קיבלו שם כיתה שפעם היתה "חדר פרטי", ובין הקירות, שראו גברים בשיא שפלם ושפלותם, לומדים עכשיו בחורים צעירים איך להיות גברים אמיתיים, כאלה שהסקס שלהם מגיע מיחסים עם מישהי שרוצה להיות איתם, ולא עם מישהי שאין לה ברירה אלא להיות איתם.
הרגשתי לרגע שבמרחב הקשה הזה, שהיה מלא ניצול ופגיעה, מתרחש תיקון אנרגטי, כמו שעושים עם ענף מרווה בוער. בסוף השיעור הם עמדו ומחאו כפיים לעצמם, על שבזכות כמה מילים מדויקות (מתורתה של ימימה זצ"ל), ברגע הנכון ובמקום הנכון, הם קיבלו סיכוי להיות גברים אמיתיים ולא גברים מקולקלים.
איזו הקלה. בואי כלה.
מטריות
איור: שירה קורח
כמה זמן מחזיקה לכם מטרייה? מחזיקה, אני מתכוון מרגע הקנייה ב־20 שקלים בחנות שמוכרת משהו פלוס מטריות, עד לרגע שבו אחד המוטות מתעקם, וברור שהמטרייה מתה, אף שכשהיא סגורה היא נראית סבבה לגמרי.
כמה זמן? לפעמים אפילו לא גשם אחד. המטריות האלו, שצצות כמו מטריות לפני הגשם, לא שוות כלום. הן מוצר־דמה, פייק מטרייה, משהו שדומה לדבר האמיתי אבל לא עושה מה שהדבר האמיתי אמור לעשות כחלק מהגדרת תפקידו בעולם - לעמוד בפני רוח חורפית.
המטריות הסיניות מחכות לרוח שתהרוס אותן, כדי שהמטרייה הבאה הממתינה בחנות תוכל כבר להיכנס לשירות קצר, כמו גלדיאטור בקולוסיאום ברומי. נכנס, נטרף על ידי אריה, נקסט.
במשב הרוח הראשון היא מתהפכת, וכשהיא חוזרת לעצמה, היא כבר פגומה לתמיד. היא מקבלת את השקע הזה בבד של מוט שקרס, מה שיוצר מרזב מים יעיל, שמוליך את מי המטר היישר אל הצווארון של מחזיק המטרייה התמים. וגם אם לא התעקמה, אחד הפקקים הקטנים שבקצה המוטות החלולים ניתק, והוא כבר לא יתחבר מחדש לקצה המוט, ולכן הבד המחובר לו לא יהיה מתוח אלא מידלדל, והמוט הערום יוכל לדקור בלי הפרעה עוברים ושבים, אחים ואחיות, וגם את המשתמש עצמו.
הסינים הערמומיים משחקים לנו עם התודעה. הם משכנעים אותנו, במחיר נמוך במיוחד, שזה בסדר לקנות מוצר לשימוש חד־פעמי. אבל כשעושים את החשבון האמיתי - לרכוש מטריות חד־פעמיות עולה יותר מלהשקיע במטרייה טובה, עשויה נכון, תפורה היטב, מחומר עמיד וגמיש ולא שביר וקשיח.
את הסינים זה לא מעניין. הם מייצרים כדי למכור מיליארדי חתיכות, לא מעניינות אותם קיימוּת או אכזבות מרות של אנשים בגשם.
השבוע קצתי בכל העניין הזה והלכתי לקנות מטרייה טובה. ראיתי אחת יפה ב־50 שקלים. אמרתי לעצמי - קפיצת מדרגה. קניתי, יצאתי לסופה, וזה היה סוֹפה. שתי דקות לקח למצועצעת להיכנע. הלווייתה היתה מצערת, כי לאבד 50 שקלים זה כבר מורגש.
הרגשתי אידיוט שלא קניתי כבר משהו ממש מובחר, אלא ניסיתי לשדרג רק במעט. לשדרג בקטנה זה לקמצנים.
עכשיו אני הולך לעלות ברמת המטרייה, עד שאגיע לרמה שהיתה לאבא שלי ולכל האנשים של פעם, מטרייה ששימשה שנים, גם משלג לא חששה, עשויה עץ, ידית מגולפת, ששה אלי מטר. כשאמצא את האיזון בין מחיר לתוחלת חיים - שיר אשיר בגשם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו