מוטקה מרדכי שימונוביץ', רעייתו יפה ונכדו החייל יהונתן. מפגש בין עבר להווה // צילום: גדעון מרקוביץ', / The Lonka Project
כשדיוויד (שם בדוי) יצא מביתם של ניצולי השואה שאותם צילם זה עתה, הוא התפרק. כצלם אמריקני ידוע ועטור פרסים הוא נחשף לסיפורים רבים ולטרגדיות קשות ביותר, אבל משהו בסיפורם של השורדים שעברו את זוועות הנאצים שבר אותו.
היתה זו הפעם הראשונה שבה הוא נפגש פנים אל פנים עם ניצולי שואה, וכשסיים את סשן הצילומים הוא סגר מאחוריו את הדלת, נשען על הקיר ופרץ בבכי. המשבר שאחז בו הוא גם הסיבה שביקש לא להזדהות בשמו המלא.
"אני יודע שיש הרבה כאב וטראומה בחיינו, אבל זה לא הופך לקל יותר עם השנים", כתב מאוחר יותר לרינה קסטלנובו ולג'ים הולנדר, זוג צלמי העיתונות שעומדים מאחורי הפרויקט שבו משתתף דיוויד, "פרויקט לונקה" - מיזם צילום שמטרתו להנציח ניצולי שואה ולהביא את סיפורם לקדמת הבמה העולמית. לונקה היה שם אמה של קסטלנובו, ניצולת שואה בעצמה. "הכאב והרשע של האנושות יכולים להמם אותך מעבר לגבולות האפשר", הוסיף, "אבל האנושיות של הניצולים מעוררת השראה".
"לפרויקט הזה יש חיים משל עצמו": ג'ים הולנדר ורינה קסטלנובו // צילום: צחי מרים
מאות צלמים וניצולי שואה השתתפו בשנה האחרונה בפרויקט יוצא הדופן. הצעיר שבהם בן יותר מ־80, המבוגרת בת 105. בעזרתם הצמודה של אנשי העסקים יובל ומיכל רכבי, ושל חברת הכנסת לשעבר קולט אביטל, ובסיוע אנשי שגרירות ישראל באו"ם, תוצג ב־27 בינואר, ביום השואה הבינלאומי, בבניין האו"ם בניו יורק, תערוכה עם הצילומים הנבחרים של ניצולי השואה. התערוכה תוצג בבניין במשך 12 ימים, בזמן שיתקיימו בו דיונים ועצרות לציון 75 שנה לשחרור אושוויץ. בד בבד יעלו צילומים מהתערוכה במוזיאון בקיבוץ יד מרדכי, שיוצגו כסרטון ודאו באורך 22 דקות ביום השואה הבינלאומי.
קסטלנובו (65) והולנדר (70) החליטו לצאת לדרך באופן כמעט אקראי, וסחפו אחריהם את מיטב צלמי העולם, כולם משתתפים במיזם בהתנדבות. "לפני שנה בדיוק צפינו ב־CNN בדיווח, שלפיו בין 13 ל־17 מאזרחי צרפת לא יודעים מהי השואה", נזכר הולנדר, צלם מלחמות ותיק שעובד עם מיטב סוכנויות הידיעות הבינלאומיות ותיעד, בין השאר, את המלחמה בעיראק ובאפגניסטן ואת הסכסוך הישראלי־פלשתיני. "לא הבנו איך זה יכול להיות. צרפת היתה כבושה על ידי הנאצים במשך ארבע שנים, איך הם לא יודעים מהי השואה?"
כך קרם הרעיון עור וגידים, והשניים פנו לצלמים שהכירו לאורך עשרות שנות עבודתם. "חשבתי לעשות משהו קטן דרך הצילום, לא להקשיב לחדשות ולהמשיך בחיי כרגיל", אומרת קסטלנובו. כצלמת של ה"ניו יורק טיימס" גם לה רזומה לא קטן, ובעדשת המצלמה שלה נתפסו לאורך השנים אינתיפאדות והסכמי שלום, ואפילו סרט דוקומנטרי בשם "מוחי", שעוסק בסיפורו של מוחמד, ילד פלשתיני שנולד בעזה עם תסמונת מסכנת חיים ובינקותו הובהל לטיפול בישראל, אבל שום דבר לא הכין אותה לממדים שיתפוס מיזם השואה.
ליה הובר ויהודית ברנע, שנים לאחר שפגשו ב"רופא המוות"צילום: אוהד צוויגנברג / The Lonka Project
ג'ים: "יצרנו קשר עם יותר מ־300 צלמים, ורובם השיבו מייד בחיוב. לא רצינו לצלם רק ניצולים ישראלים ולפנות רק לצלמים מהארץ, ולכן דיברנו עם צלמים ברחבי הגלובוס. חשבנו לעצמנו שיש ניצולי שואה גם בניו יורק, בפריז, בוורשה ובעשרות ערים נוספות, אז למה לא לפנות גם אליהם? התגובות היו מדהימות. כולם הסכימו מייד".
"פנינו גם לצלמים מכל הדתות, כולל מוסלמים ואפילו צלם בודהיסט אחד", מוסיפה קסטלנובו. "מה שמדהים הוא שכל הפרויקט התנדבותי לחלוטין, ואף אחד לא מקבל כסף. זה לא מובן מאליו, ועד היום אנחנו מתרגשים מכל צילום שאנחנו מקבלים ומכל צלם שמצטרף. הפרויקט הזה ימשיך הרבה אחרי שאנחנו כבר לא נעסוק בו. יש לו חיים משל עצמו".
האתגר הגדול של הצלמים היה להגיע לאותם ניצולים. "זה היה סיוט לוגיסטי", הם מודים. "היו לנו צלמים עסוקים מאוד, וניצולים שמתקשים לפעמים להגיע ממקום למקום בשל גילם. זה היה כמו להלחין סימפוניה. היה צורך לחבר את כולם.
"חיפשנו באינטרנט ופנינו ליד ושם ולמוזיאונים נוספים ברחבי העולם. הבעיה היא שאין רשימות של ניצולים במדינות שונות, וגם במדינות שיש - אסור לספק לנו אותן בשל צנעת הפרט", משתפת קסטלנובו. "בסוף פנינו לכל המכרים שלנו וביקשנו מהם שיפיצו את הבשורה באופן ויראלי - שאנחנו מחפשים ניצולים".
***
חוקי המיזם ברורים: כל צלם מצלם פריים אחד, מקסימום שניים. הצילומים הם ברובם דיוקנאות של הניצולים, כבודדים, כזוג או בקבוצה.
דווקא האחידות של הצילומים יוצרת מגוון רחב ומסקרן. "אם תשלח 20 צלמים לתעד מכונית, הם יחזרו עם 20 צילומים שונים", מסביר הולנדר. "הרעיון היה להראות את ניצולי השואה כפי שהם, במקומות שהם חיים בהם.
"אנחנו מציגים את הכוח של הניצולים. רובם בנו את חייהם מחדש והגיעו להישגים משמעותיים בחיים, לעיתים גם בגיל מבוגר מאוד, וכל זה לצד העבר וההיסטוריה שהם סוחבים איתם".
"פגשנו אנשים מדהימים, מדענים, מוזיקאים, אקדמאים", מספר הולנדר. "היו כאלו שאף פעם לא דיברו ורק עכשיו הסכימו לשתף בסיפורם".
הצילומים כולם מעוררי השראה. אוהד צוויגנברג, למשל, צילם את ליה הובר ויהודית ברנע (82), תאומות מנגלה האחרונות שנותרו בחיים, עשרות שנים לאחר שרופא המוות ביצע בהן ניסויים אכזריים.
הצלם תומאש לזר מפולין צילם את מדלן קאהן (87), שהיתה בת שש כשהחלה המלחמה והוחבאה בבית החולים סנט וינסנט דה פול בצרפת. לזר החזיר אותה למקום שבו ניצלו חייה. ההיסטוריה והעתיד מעורבבים יחד בצילום בשחור־לבן.
"סבא יהודה" // צילום: אורן בן חקון / The Lonka Project
הצלם יחיאל הכהן צילם את דב לנדאו, שורד מחנה ההשמדה אושוויץ והיחיד ששרד מקרב כל בני משפחתו, כשהוא רוקד בטקס סיום קריאת דף הגמרא היומי של הש"ס בבני ברק. השרוול הופשל מזרועו השמאלית, חושפת קעקוע בצבע כחול. זה הניצחון שלו על הנאצים.
גם צלמי "ישראל היום" שהשתתפו במיזם מספרים על חוויות עוצמתיות במהלך העבודה. עבורם לא היתה זו הפעם הראשונה שבה צילמו ניצולי שואה, אך הפורמט השונה, האמנותי־תיעודי, הרגיש הפעם כמשהו גדול יותר, בינלאומי. אור אחרון לניצולי השואה, שהולכים ומתמעטים.
"אני דור שני לשורדי השואה", מספר הצלם גדעון מרקוביץ. "אמנם אנחנו רגילים לשואה, אבל כשאתה פוגש ניצול פנים אל פנים אתה מרגיש יראת כבוד על כך שהם שרדו, הקימו את המדינה, הקימו משפחות. בעיניי זה הניצחון על הרשע, משואה לתקומה".
מרקוביץ צילם את מוטקה מרדכי שימונוביץ', בן 95, שכינס את כל משפחתו וסיפר להם לראשונה על קורותיו בשואה. "כל משפחתו כמעט הוכחדה, והוא ניצל מכיוון שהיתה לו גישה לכלבים", מספר מרקוביץ. "הוא ברח משיירה, והצליח להרגיע כלבים שרדפו אחריו. קצין אס.אס שתפס אותו הפך אותו לכלבן וכך הוא שרד את המלחמה. בין השאר משום שאכל מהאוכל של הכלבים.
"בזמן שצילמתי את מוטקה עם כל משפחתו הגיע אחד מנכדיו, יהונתן, חייל שנשא נשק. אחרי שכולם התפזרו צילמתי אותו עם הנכד, בצילום שמסמל את העבר ואת העתיד".
לילי זולצבק נשבעה לעצמה שתמיד תצבע את שערה // צילום: צחי מרים / The Lonka Project
מרים צחי, שצילמה את לילי זולצבק (92), פגשה אישה מלאת חיים ושמחה. "היא היתה נערה אדמונית כשנכנסה לאושוויץ ושם גזזו לה את השיער", היא מספרת. "היא הבטיחה לעצמה שאם תצא בחיים, תקפיד תמיד לצבוע את שיערה גם בגיל מבוגר. לכן צילמתי אותה במספרה שאליה נהגה להגיע במשך 50 שנה, ובסופו של דבר, בחרתי בצילום של המספריים מעל ראשה. קונוטציה למחנות". שבועיים לאחר הצילומים לילי נפטרה.
אורן בן חקון תיעד את יהודה חבוש (95) במסיבת יום הולדת שערכו לכבודו משפחת בניסתי, שאימצה אותו לפני שנים אחדות. "אנחנו קוראים לו סבא יהודה", סיפרו. במסיבה, שנערכה בסגנון "מאסטר שף", בישל חבוש מאכלים הונגריים מבית הוריו.
אחרים שתועדו אינם ניצולים, אולם לקחו חלק פעיל במאבק בנאצים. למשל, בן פרנץ (99), שכיהן כתובע הראשי נגד אנשי האיינזצגרופן, יחידת העילית של האס.אס במסגרת משפטי נירנברג, לאחר שלחם בנורמנדי והשתתף בשחרור מחנות ריכוז.
"זה היה עבורנו מסע", מחזקת קסטלנובו. "צילום הוא דבר מאוד אינטימי ומחבר, וחלק מהצלמים נחשפו לראשונה לניצולים. חווינו את ההתרגשות של הצלמים כאילו אנחנו שם, ובעיניי חלק מהפגישות הללו, אחד על אחד, חשוב כמו הפרויקט כולו".
הולנדר: "זו היתה חוויה מכוננת גם בשביל הצלמים. אלה אנשים שמכירים את העולם, שראו לא מעט דברים, שבטח צפו ב'רשימת שינדלר', אבל לא חוו את הנושא באופן אישי. צלמי חדשות קשוחים סיפרו לי שהם יצאו מהמפגשים טעונים רגשית".
***
קסטלנובו והולנדר מתגוררים במושב בית זית זה 27 שנה. מדרגות עקלקלות מובילות לבית מוקף עצי אורן, ומחלון הסלון נראה היטב שלט גדול בצבע ירוק, "זהירות גבול לפניך" - מזכרת שהביאה רינה ממלחמת לבנון השנייה.
מפעם לפעם מגיחים לליטוף שני הכלבים של השניים, קוקו ולוסי, ומהצד קורא בקול גוואפו, תוכי גדול שעלה לארץ עם הולנדר. על הקיר תמונות רבות וספרים מכסים את השולחנות. "בכל יום אנחנו מקבלים את כל העיתונים כדי להישאר מעודכנים. שנינו מכורים לחדשות", אומרת קסטלנובו.
"לבית הזה עברנו ב־1993", מספר הולנדר. "היינו על ארגזים כשפתאום הכריזו על הסכם אוסלו והודיעו שערפאת בדרך ליריחו. עזבנו הכל, אני נסעתי לעזה ורינה ליריחו. הבית נשאר על ארגזים חצי שנה", הוא צוחק.
דב לנדאו, שורד אושוויץ, בטקס סיום "הדף היומי" של הש"ס בבני ברק. השרוול המופשל חושף את קעקוע המספר צילום: יחיאל הכהן / The Lonka Project
השניים הכירו בביירות, במהלך מלחמת לבנון הראשונה. "אני הגעתי עם צה"ל, אני לא יודעת עם מי ג'ים הגיע", נזכרת קסטלנובו בחיוך. שנה מאוחר יותר, ב־1983, הגיע הולנדר לישראל כצלם של סוכנות הידיעות UPA, שנרכשה לאחר שנתיים על ידי רויטרס, וסיפור האהבה ביניהם פרח.
הרב שחיתן אותם היה הרב הראשי לשעבר, ישראל מאיר לאו. כניצול שואה שעלה לישראל באוניית המעפילים אקסודוס, גם הוא תועד בפרויקט, מעין סגירת מעגל של הולנדר.
"הפעם הראשונה שבה חשבתי לצלם ניצולי שואה היתה לפני עשרות שנים", מספר הולנדר. "הרעיון נשאר אז על הנייר, ועכשיו, כמעט ברגע האחרון, יצא לדרך. אם זה היה נעשה לפני 30 שנה זה היה מדהים, אבל זה לא קרה".
"דווקא היום הפרויקט קריטי ודחוף הרבה יותר", מציינת קסטלנובו. "התזמון מושלם, גם בשל האנטישמיות הגואה באירופה ובארה"ב. בינואר האחרון אף אחד לא דיבר על גל אנטישמיות, והיום אתה רואה את זה בכל מקום.
"פגשתי לא מעט ניצולים בישראל ובחו"ל, והמסר שמגיע מהם כמעט זהה - כולם קוראים לאחדות, לאמפתיה, להכלה ולאנושיות. הם חוששים מהשנאה ומהאנטישמיות בעולם, מהסכנה לשואה נוספת. זה נשמע בלתי אפשרי, אבל זה יכול לקרות.
"הפרויקט ימשיך גם לאחר התערוכה. אנחנו הכנו את התשתית, וכבר יש לנו מחשבות להמשיך עד הניצול האחרון. מבחינתנו, אנחנו אחראים לזיכרון".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו