אם ראש הממשלה נתניהו בונה על כך שהחשש מהפסד בבחירות יביא לנהירת אנשי ימין לקלפיות ברגע האמת, הרי שהשבוע האחרון אמור להיות מבחינתו הגשמת חלום.
אלא שכמובן ההפך הוא הנכון. הפסד הימין בתחילת מארס הקרוב מתחיל להיראות כמו עובדה מוגמרת, כאשר השאלה הפתוחה היחידה היא האם ישרוד ברגע האחרון בזכות עוד תיקו שיוביל לבחירות נוספות, או שהפעם יהיה אפשר לגמור את ההלל על תקופת כהונתו של נתניהו, עם עלייתה של ממשלה חדשה בהובלת בני גנץ וחבריו.
התחושה הצורבת של הפסד החלה כבר בתחילת השבוע, כשחברי הליכוד מצאו את עצמם צורחים וזועקים כחברי אופוזיציה בוועדה המסדרת שהחליטה על הקמת ועדת הכנסת שתדון בהסרת החסינות של נתניהו, על אפם וחמתם. בדרך, הספיק נתניהו לריב עם יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, שלדעתו לא עשה די כדי לגדוע את המהלך בעודו באיבו.
כמה ימים אחר כך שוב טעם ראש הממשלה את הטעם החמוץ של מגבלות הכוח, כשניסה ללא הצלחה לאחד את שורות הימין שמימין לליכוד לרשימה מאוחדת אחת, אבל קיבל איחוד חלקי כאשר עוצמה יהודית, ששווה כשני מנדטים, נותרה בחוץ.
ואם לא די בזה, במחנה הנגדי הסתדרו הכוכבים השבוע בצורה מושלמת והבטיחו כי שום קול של אף איש שמאל במדינה לא יתבזבז. אם כך מערכת הבחירות מתחילה, לא קשה לנחש באיזה אופן היא תסתיים.
בקצב של יולי
בשבוע הבא, ככל הנראה, יכנס אדלשטיין את מליאת הכנסת שתאשר את הקמת ועדת החסינות של נתניהו. אם השבוע התחיל בשביעות רצון מצד נתניהו ממהלכיו של אדלשטיין וממסיבת העיתונאים שבה הפך את הדיון על ממלכתיות ואחריות על ראשה של כחול לבן, כשהציג אותם כחבורת פוליטיקאים קטנים ותככנים, הרי שבהמשך החלה רוח חדשה לנשב מסביבתו, רוח של זעם וביקורת כלפי יושב הראש.
היה זה כאשר מיקי זוהר וח"כים נוספים החלו לתקוף את אדלשטיין ואת הקו הממלכתי שנקט, ותבעו ממנו לצאת למלחמה כוללת נגד האופוזיציה, נגד יועמ"ש הכנסת ואם יהיה צורך גם נגד בג"ץ, אם וכאשר זה יורה לו לכנס את המליאה.
אבל כינוס המליאה והקמת ועדת הכנסת אינם מעידים על כך שהסרת החסינות קרובה. בידי אדלשטיין, נתניהו וחברי הכנסת של הליכוד לעכב את הדיונים ולמשוך את ההליך עד שהבחירות כבר יהיו קרובות מדי וניתן יהיה לעצור הכל מבחינה משפטית. גם אם לא, והחסינות תוסר, המשפט לא יתחיל לפני פתיחת הקלפיות.
כבר לפני חודש, כאשר נתניהו עוד התלבט עם עורכי דינו אם להגיש את בקשת החסינות, נועץ ראש הממשלה ביו"ר הכנסת לגבי עניינים פרוצדורליים הקשורים למהלך. את השאלה אם להגיש את הבקשה תכריע אתה על פי עצת פרקליטיך, אמר לו אדלשטיין, אבל שיהיה לך ברור שהחסינות בסופו של דבר תוסר. אם לא בכנסת הזאת, אז בכנסת הבאה.
למראה נתניהו נדרך מולו, המשיך אדלשטיין: גם אם יהיו לך 61 מנדטים להקמת ממשלה, סביר להניח שעל החסינות לא תצליח לשמור. אי אפשר להטיל משמעת קואליציונית, אתה יודע איך, למשל, יצביע גדעון סער?
נתניהו הבהיר כי מטרתו היחידה כרגע היא רק למנוע תחילת משפט בזמן הקמפיין. על כך השיב לו אדלשטיין שהוא יכול להיות רגוע. התהליכים הפרוצדורליים הם שיעשו כבר את העבודה.
אבל יותר משעצבן אדלשטיין את נתניהו, הצליח יו"ר הכנסת להרתיח את ראשי האופוזיציה, כאשר קצב התקדמות התהליכים האיטי שאותו מכתיב יו"ר הכנסת מוציא אותם מדעתם. בזעמם הודיעו כי אם אדלשטיין יבלום את העניין בכוונתם להדיחו. אלא שמאותו רגע שבו יצא האיום לחלל האוויר, הפכה הדחתו של אדלשטיין למעשה לבלתי אפשרית מבחינה חוקית. להדחת יו"ר כנסת יש צורך ב־90 ח"כים.
לעומת זאת, להחלפת יו"ר כנסת המכהן מכוח רציפות של הכנסת הקודמת, ניתן להסתפק ברוב רגיל. מרגע שהוכרז שמדובר בהדחה לא יוכלו באופוזיציה לגעת באדלשטיין, כשמי שישמור עליו בהקשר זה יהיה לא אחר מאשר יועמ"ש הכנסת איל ינון שיוציא חוות דעת ברורה בעניין אם יגיעו לשם. בכחול לבן, שהפכו עצמם לסמל הצייתנות למשפטנים ושומרי סף, ייאלצו ליישר קו.
אחרי שנחתם ההסכם בין ראשי מפלגות הימין, הכריז איתמר בן גביר, שנותר ברגע האחרון מחוץ לאיחוד, שהכל תוכנן מראש. שהרב רפי פרץ, שחתם איתו על ריצה משותפת של עוצמה יהודית והבית היהודי, תכנן הכל עם נפתלי בנט ובצלאל סמוטריץ' מראש. על פי התנהלות העניינים ביממה האחרונה שלפני סגירת הרשימות, נראה כי לא מדובר בתיאור נכון של המצב.
פרץ האמין באמת ובתמים שישמור על ההסכם עם בן גביר, גם במחיר של ריצה נפרדת ללא הימין החדש והאיחוד הלאומי. גם כשישב מול נפתלי בנט בקריה, לא הראה שום סימני שבירה. כשבנט המשיך לעמוד בסירובו לכניסתו של בן גביר לרשימה, הבהיר לו הרב פרץ שמבחינתו הולכים לריצה נפרדת בשתי מפלגות וכי דבר לא יפריד בינו לבין יו"ר עוצמה יהודית שעימו הוא חתום.
ימין בלי הוד והדר
כשהסתיימה הפגישה ללא הסכמה, נקראו השניים בבהילות ללשכת ראש הממשלה בירושלים. נתניהו, שהבין שהגשת שתי הרשימות, שזהות כמעט לחלוטין בהרכבן ולקהל היעד שאליו הן פונות, תסתיים באסון קולוסאלי למחנה הימין כשאחת מהן, או שתיהן, לא תעבור את אחוז החסימה, החליט לטמון שוב את ידו בקלחת המבעבעת של הציונות הדתית ולנסות לסדר את העניינים כך שתהיה רשימה אחת.
רה"מ היה מעדיף לראות גם את בן גביר נכנס לרשימה המאוחדת, אולם התעקשותו של בנט היתה כה נחרצת, שהוא הבין שאין ברירה אלא להפעיל את מכבש הלחצים על הרב פרץ, שנחשב בעל חוליות גב רכות יותר.
ההימור היה מוצלח. מהר מאוד הראה הרב פרץ סימני שבירה ויחד עם כוחות החיזוק הרבניים שהובהלו ללשכה לסייע בהפעלת מכבש הלחצים, הרב חיים דרוקמן והרב איתן איזמן, הצליחו נתניהו ובנט להכניע את הרב פרץ ולפרק את ההסכם בינו לבין בן גביר.
בנט כנראה טועה בהערכתו שבן גביר יביא לבריחת מנדטים מהמפלגה יותר מאשר יוסיף לה. יותר מ־80 אלף מצביעי עוצמה יהודית בבחירות האחרונות יעידו על כך. אולם בדרכו שלו יצא השבוע המנצח. מה שרצה קיבל ולאן שהוביל ניווט.
זה התחיל בהסכם המפתיע עם בצלאל סמוטריץ' שתפס את הרב פרץ לא מוכן, והסתיים ביום סגירת הרשימות במעבר של עידית סילמן מהבית היהודי לימין החדש, מה שהותיר לרב פרץ את התחושה שבנט מפרק אותו מכל נכסיו, וכעת לא נותרה לו ברירה אלא לחתום איתו, ולזרוק את בן גביר.
כשאנשיו של הרב פרץ עדכנו אותו על ביטול ההסכם בינו לעוצמה, ביקש בן גביר להיכנס ללשכתו בכנסת ולקבל הסברים. אבל שר החינוך התבצר בחדרו וסירב לצאת. בן גביר התחיל לצעוק מעבר לדלת הסגורה כי מגיעים לו הסברים והבהרות על הביטול החד־צדדי, אולם פקידות הלשכה חסמו את דרכו. היה זה רגע אחד מזוקק שלימד על מצבה העגום של הציונות הדתית וייצוגה בכנסת, עסקנות מפולגת ומסוכסכת, ובעיקר נטולת אחריות, כנועה ומהוססת.
כך יוצא לדרך הימין לבחירות, בלי הוד והדר, ועם הרבה טעם רע. פחות או יותר אותה גברת עם אותה אדרת, למעט שני שחקני חיזוק, אחת לימינה - העיתונאית שרה ב"ק שתקבל תפקיד משמעותי בהובלת הקמפיין והופעות בשטח, ועוד אחד לליכוד - גדי יברקן, שעבר מכחול לבן.
בכיס של גנץ
בשמאל, לעומת זאת, חיבוקים, נשיקות ופרפרים באוויר. היה זה אחד השבועות המוצלחים בחייו הפוליטיים של גנץ, ועוד מבלי שעשה כמעט דבר.
אחרי שניסה בשארית כוחותיו להדוף את הלחצים להתאחד עם מרצ באמצעות ספין האחדות הכוללת בשמאל, שלא החזיק מעמד אפילו יממה, נכנע עמיר פרץ וחתם עם ניצן הורוביץ על ריצה משותפת.
למרות החמיצות והקושי, מייד אחרי החתימה יצאו השניים לתקשורת ושידרו כלפי חוץ אחדות מופלאה. יחד עם קולות עידוד מכחול לבן מימין, והרשימה המשותפת, שעימה יחתמו ככל הנראה הסכם עודפים, נראה גוש השמאל מסודר ומוכן, כאשר כל מצביע פוטנציאלי יוכל למצוא לעצמו את הבית המתאים ביותר.
תומכי המרכז והימין הרך יצביעו כחול לבן. השמאליים יותר יצביעו העבודה־מרצ, ואילו הקיצונים יותר והאנרכיסטים ימצאו בית חם ברשימה הערבית המשותפת. מסיבת העיתונאים החגיגית הצליחה לכסות על העובדה ששני מנהיגי המפלגות חתומים למעשה על תעודת הפטירה של מפלגותיהם ועל משחקי האגו שהתנהלו ביניהם (השיא אולי היה כאשר עמיר פרץ תבע כי שם המפלגה בפתק ההצבעה יהיה 'העבודה־גשר־מרצ בראשות עמיר פרץ', מה שגרם לאנשי מרצ לתלוש שערות נוכח רמות האגו).
משתה המנדטים הגדול. בני גנץ ועמיר פרץ // צילום: דודו גרינשפן
כמו דג סלמון המקפץ במעלה הזרם ולעיתים מגיש את עצמו היישר ללועו של הדוב, כך הגישו עצמם העבודה ומרצ כמנה עיקרית למשתה המנדטים הגדול של בני גנץ, שיכול כעת, אחרי האיחוד, למלא את כרסו במנדטים השייכים להם ללא חשש שייפלו תחת אחוז החסימה.
גנץ יודע שלא רק שלא ישלם על כך מחיר בבחירות, כיוון שהמפלגה תעבור בוודאות והגוש יישאר יציב, אלא גם לא אחריהן, כשיעמדו ראשיה כנועים ויתמכו בו לראשות הממשלה בכל מקרה ובכל מצב.
אפילו ברשימה הערבית המשותפת מפגינים עצמאות גדולה יותר כאשר ראשיה מסרבים להוריד את הראש ולסכור את פיהם מהתבטאויות שיכולות להזיק לקמפיין של כחול לבן, העיקר שקולם יישמע בגאון. את קולם של פרץ והורוביץ קשה לשמוע כשהוא בוקע מתוך הכיס העמוק של גנץ שבו הם נמצאים.
מי ששילמה את מחיר האחדות היא סתיו שפיר. במפלגות השמאל נטען כי נפלטה מהן בעיקר אישיותה, אך לה ברור שהוציאו אותה כי היוותה איום. הרי בכל התמודדות, כשהבחירה היתה בידי הקהל הרחב, זכתה למקומות הגבוהים ביותר. ומרגע שההכרעה עברה לידי העסקנים, מצאה את עצמה לפתע בחוץ. לשפיר אין ספק כי בכירי מרצ הם שאיימו על הורוביץ שיוציא אותה, אחרת יוציאו הם אותו.
אין לה ספק שהיא תחזור. הבחירות במדינה נעשות תכופות משנה לשנה. ובפעם הבאה שזה יקרה, בין שבעוד כמה חודשים ובין שבעוד ארבע שנים, היא תהיה שם. מוכנה להתמודדות ולאתגר הזמן שינסה להשכיח ולעמעם את דמותה ופועלה. ולהערכתה כשזה יקרה, והדבר יובא שוב להכרעת העם ולא לחברי הכנסת בעלי העניין, היא תחזור ובגדול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו