נשארתי השבוע עם ילד חולה בבית. זה לא מפתיע כמובן, מייד עם תחילת העונה הקרה כולנו זוכים למנה הגונה של שעות איכות עם הילדים שלנו בתוך חלל סגור וקטן, כשהם נמצאים במצב תלותי במיוחד.
לא, זה בכלל לא עומד להיות טור בכייני, הילד דווקא היה די בסדר, והיום הזה איתו לא היה הרבה יותר קשה מיום עבודה רגיל, בעבודה פיזית ממש לא פשוטה. אבל באמת, מה שרציתי להגיד זה שעשר שעות עם הילד, כשמצבו פגיע יותר מבדרך כלל, יכולות לגרום לך להסתכל על הדברים בצורה קצת אחרת.
למשל, שמתי לב שההשתטחויות האלה על הרצפה שאני שונא כל כך (נדמה לי שהיום קוראים לזה "טנטרום") הן בסך הכל דרך נואשת שלהם להביע את עצמם, כשאין לנו שום מושג מה הם מנסים להגיד. עודדי ניסה להגיד לי משהו, אבל הקול שלו היה רפה ולא הבנתי כלום. הוא הסתכל על הרצפה, כאילו יודע שעכשיו הוא אמור להשתטח, אבל לא היתה לו האנרגיה הנדרשת אפילו כדי לבכות בכי רגיל, אז הוא החליט לוותר. יש מצב שבטנטרום הבא פשוט אשמח על זה שיש לי ילד בריא.
בנוסף, גיליתי שמשפטים סתומים, שאופייניים לשנים הראשונות של התפתחות המוח, נשמעים הרבה יותר טוב כשהילד שוכב במיטה בפנים חיוורות ומבט חולמני. למשל, "אבא, נכון היום זה יום אחד לפני שהשמש עולה בבוקר?". אני מנשק אותו, דמעות מתחילות לטפס בגרוני למראה התמונה שעולה בדמיוני, שבה הוא מזמין אותי למעמד חתימת הספר הראשון, ואז אני קולט פתאום שמה שהוא אמר בעצם זה שהיום מגיע לפני מחר. זה נכון, ואולי אפילו לא מובן מאליו לילד בן 3, אבל כנראה כדאי שאחכה קצת עם הכרטיסים לשטוקהולם.
באיזשהו שלב הוא התחיל להרגיש טוב יותר. קם מהמיטה, אכל שתי ביצים שלמות בגודל XL ודרש לצאת לשחק איתי כדורגל בחוץ. אין לי מושג ממי הוא ירש את המערכת החיסונית המופלאה הזאת, אני בדרך כלל יוצא ממחלה שבועיים אחרי שאני שוכח איך זה מרגיש להיות בריא. שיחקתי איתו קצת בחוץ, השמש יצאה לבקר אחרי בוקר קפוא, ולרגע אחד הרגשתי כאילו אני הילד שקיבל פטור מבית ספר.
העניינים רק המשיכו להשתפר. אחרי שסיימנו עם הכדורגל בעקבות אירוע שבו נכנענו לאיתני הטבע (נכנסתי עם נעלי הקיפי שלי לתוך שלולית בוץ), הילד נרדם, ואני חוויתי רגע הורי קסום, כשהבנתי שבזכות השילוב של המשחק בחוץ וערימת התרופות שנתתי לו, ייקח לו עוד הרבה זמן להתעורר.
למחרת השמש עלתה אחרי שהיום הקודם נגמר, עודדי חזר לגן ואני לעבודה. הפרצופים בעבודה היו עם החיוכים הרגילים שלהם תלויים עליהם, באמת שאין שום טענה, אבל פתאום התחשק לי לשחק כדורגל בחוץ עם נעלי קיפי, בלי להתחשב בבוץ ובכלום.
אחרי שעשית ילדים אתה די מסונדל. יום אחד אתה איתם, תוהה בינך לבין עצמך למה בעצם מתכוונים כשמדברים על "טלטול", ויום למחרת אתה מוצא את עצמך מתגעגע לאותו יום בדיוק. זה בדיוק העניין: הם הפכו לחלק בלתי נפרד מאיתנו, לטוב ולרע, והחופש המוחלט מפעם כבר לא יחזור. לעוד מישהו יש חשק לטנטרום?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו