פירוק והרכבה

העבירה. כשפדריקו ואלוורדה רדף השבוע אחרי אלברו מוראטה בדקה ה־115 של גמר הסופר קופה הספרדי, התנגנו לו בראש משפטים ששמע כילד מאבות אבותיו. "בני, אותנו האורוגוואים עובר או הכדור או השחקן, אבל אף פעם 'לא שניהם יחד"; "חמודי, אנחנו האורוגוואים מקריבים את עצמנו למען הקבוצה".

על רקע הצלילים הללו, ובלי לחשוב יותר מדי, ואלוורדה קיצץ את החלוץ של אתלטי, קיבל כרטיס אדום והציל לריאל את המשחק ובדיעבד את הגביע. מה שהתפרש אצל אחרים כאקט מלוכלך או מסוכן, ובצדק, הוא בבחינת חינוך מנקודת מבטו של ואלוורדה. כמו שברזילאי עושה פדאלדלה וספרדי מוסר פס מדויק, כך האורוגוואים מקצצים בלי לחשוב על ההשלכות.

פולקלור הכדורגל שלהם מלא בסיפורים על שחקנים שעשו מעשה קיצוני למען הסמל - מנעו גול בעזרת היד, נגחו בכדור מגובה הדשא, עצרו התקפות בגופם ובעצמותיהם - ופדריקו בסך הכל עשה את מה שלמד בעריסה. דווקא הקיצוץ הזה, שלכאורה מנוגד לכישרון האדיר של הקשר, הפך אותו לסמל של ריאל מדריד ולגיבור החדש.
הרבה שחקנים יודעים לכבוש ולבשל, אבל מעטים הם אלה שיודעים לעשות את מה שצריך לעשות, יהיה המחיר אשר יהיה.

הפציעה. כל הפציעות קשות, זה חשוב להדגיש, אבל יש פציעות שהופכות אכזריות בשל שילוב של זהות הנפצע, נקודת הזמן, וחומרת הפציעה. לדוגמה - זו של רונאלדו הברזילאי באפריל של שנת 2000.

בגיל 24, בשיאו, כוכבה של אינטר קרע את הרצועה הצולבת בברך מול לאציו וגרם לעולם הכדורגל להזיל דמעה מטאפורית על קריירה מבטיחה שסטתה מהמסלול. רונאלדו אמנם חזר לזכות בגביע העולמי ב־2002 וסיפק עוד כמה עונות טובות לאחר מכן, אך תמיד ריחפה מעליו השאלה "מה היה קורה אילו לא היה נפצע כך?"

באותו אצטדיון שבו נפל רונאלדו בשנת 2000 - האולימפיקו ברומא - התמוטטו שלשום שניים: ניקולו זניולו ומריח דמירל. כוכבה של רומא בן ה־20 חצה את כל המגרש בסלאלום מרהיב - כאילו מספר את החדשות הטובות ואז את הרעות - לפני שנתקל בראביו ודה ליכט וקרע את רצועות הברך.

הטורקי בן ה־21 של יובנטוס עלה לכדור גובה דקות אחרי שכבש באחד כזה, ובנחיתה קרע גם הוא את הרצועות. כך, בהפרש של 17 דקות, שתי פציעות קשות הפכו אכזריות. שני כישרונות צעירים, ההווה והעתיד של איטליה וטורקיה נפלו בנקודת שיא בקריירה ואין לדעת איך ומתי יקומו. הם אמורים היו לפגוש זה את זה במשחק הפתיחה של יורו 2020, באולימפיקו ברומא, אבל פציעה אכזרית ככל הנראה תמנע זאת מהם, ומאיתנו.

אגוארו. לא מנסה להיות כמו הנרי // צילום: אי.פי

השחקן. המשפט הנפוץ ביותר שנשמע בשנייה שסרחיו אגוארו עבר את תיירי הנרי בטבלת מלך השערים הזר של הפרמייר ליג עם 177 שערים לעומת 175 היה: "אגוארו טוב, אבל הוא לא תיירי הנרי". הכוונה היא שאנשים לא רוצים להיכנע למספרים, הם מעוניינים להביע דעה על סמך העיניים והזיכרון, וקשה להתווכח עם מי שטוען שהצרפתי פיזר יותר אבקת קסמים מאשר הארגנטינאי.

הנרי באמת היה פנומן, להטוטן, מג'ישן, אבל להגנתו של אגוארו ייאמר שהקסם הכי גדול שלו הוא שאין בו שום דבר קסום. הוא מעולם לא שאף להפליא, להשמיט לסתות, לשלוף שפנים - רק רצה לכבוש ולהוביל את הקבוצה לתארים.

מיקה ריצ'רדס, שהיה בסיטי ביום שבו אגוארו נחת לאימון הבכורה, סיפר השבוע שלא היה בארגנטינאי המוצק שום דבר מיוחד. לא אפקט וואו, לא אברה קדברה, כלום. "לא חשבתי שהוא שחקן טוב בכלל", סיפר המגן והודה שהתבדה. כי במבט ראשון ושני אגוארו באמת נראה רגיל, חביב וסימפטי, אבל במבט על הדבר החשוב ביותר עבורו - טבלת הכובשים - הוא הכי מיוחד מבין כל השחקנים הזרים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו