הסכם איחוד מפלגות השמאל שנחתם הלילה (שני) הביא את מפלגת העבודה לסוף דרכה ההיסטורית. כבר כמה עשורים שהמפלגה הולכת ודועכת ומתרחקת כמרחק מזרח ממערב מימי גדולתה, כמפלגה שהקימה את המדינה והייתה אחראית לעצב את דמותה בשלושת העשורים הראשונים של קיומה.
עמיר פרץ, שניסה לעשות כל שביכולתו למנוע את החתימה הלילה, אמנם זה שחתום על תעודת פטירתה, אולם לא הוא זה שקבר אותה. תפקידו ההיסטורי מסתכם בזה שהוא רק האחרון שנשאר לכבות את האורות. תהליך הידרדרותה של המפלגה המפוארת הואץ בשנים האחרונות, עם חדירתם של גורמים פרוגרסיביים ואנטי ציוניים לשורותיה של מי שהייתה סמל הציונות והחלו לשנות את דמותה מבפנים.
בזמן שבו התקשורת והמערכת הפוליטית שמשמאל למפה, הצביעו על תהליכי ההקצנה שכביכול עוברים על הליכוד, איש מהם כמעט לא הבחין לתמורות הדרמטיות שמתחוללות בתוככי המחנה, ובמפלגת העבודה בפרט, של התפרקות והתנערות מערכי היסוד שהיו נר לרגליו, ותהליך איטי והדרגתי הומרו בטרנספורמציה שקטה לעברי פי פחת מוסרי אליו הגיע היום.
לזכותו של עמיר פרץ יאמר שזיהה מראש את הלכי הרוח וניסה להתמודד עמם ככל יכולתו. אבל אם בעבר, בבחירות האחרונות, הצליח לעמוד בפרץ, ובלם את המתקפות וניסיונות הטלת האחריות על כתפיו מצד כחול לבן ומרצ, שהפכו אותו ואת מפלגתו בעל כורחו כאחראית בלעדית על גורלו של המחנה כולו, הרי שהפעם, עם הסיוע מבפנים, של חברי עבודה שהצטרפו ללחץ הגושי הקולקטיבי, כבר לא יכול היה להם ונאלץ לקשקש את חתימתו באמצעות העט שנתחבה לידו כמעט בכפייה.
אחרי החתימה זכה מחנה השמאל ביציבות וביטחון שאף קול מקולות המחנה לא יהיה מבוזבז. היחידה שיכולה להרוס את החגיגה היא סתיו שפיר שבמידה שתחליט להתמודד בראשות הרשימה הירוקה לבדה עשויה לזרוק כמה אלפי קולות לפח, אולם לפי הנתונים בסקרים לא מדובר בקולות רבים. אלא שדווקא חתן ההילולא, עמיר פרץ, הוא האחרון שמרוויח מכך, בעוד שאר בני המשפחה, האורחים והטרמפיסטים ממשיכים לרקוד ולשמוח על גבו: את מרצ הציל מסכנת כליה.
האיחוד הבא? בני גנץ // צילום ארכיון: יוסי זליגר
לא בטוח שלא הייתה עוברת את אחוז החסימה, אבל החשש של ראשי המפלגה הוסר הלילה סופית. מהצד השני, את כחול לבן הציל בכך שיכולתה להגיע למעמד המפלגה הגדולה בכנסת, בפער גדול מהליכוד, זינק הלילה משמעותית. כך הרוויחו מפלגות הגוש האחרות על גבו, והותירו אותו למעשה חסר כל.
קשה לפטור אותו לחלוטין מאשמה. הודעתו החד משמעית שלא ישב עם נתניהו, עד כדי נדירת נדר וגילוח שפמו המיתולוגי כאות וראיה לרצינות כוונותיו היא שהביאה את עמיר פרץ עד הלום. הרי אם היה שומר על מפלגת העבודה עצמאית והופך אותה ללשון מאזניים, היה מקבל מעט יותר כבוד מבני גנץ וחבריו מאשר האסקופה הנדרסת אותה הפכו אותו.
בעוד שעל אביגדור ליברמן הם שומרים ונזהרים בכבודו, אפילו כשהוא תוקף אותם ללא רחם, רק בגלל שהם יודעים שיש לו אלטרנטיבה אם רק ירצה בכך, על עמיר פרץ והעבודה הם דורכים ומשפילים. כי כך זה כאשר אתה מובן מאליו, ללא אופציות נראות לעין ותלוי תלות מוחלטת בכחול לבן וראשיה. את העובדה הזאת עמיר פרץ כבר לא יכול לגלגל הלאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו