עוד יצטרכו בעתיד לחקור מה גרם לבני גנץ וחבריו לדחות את ההצעה שאי אפשר לסרב לה - לתת לנתניהו להמשיך כראשון בממשלת אחדות, לפרוש ב־24 במארס (השנה) ולמסור את המפתחות לבני גנץ. יו"ר כחול לבן היה זוכה לשרת כראש ממשלת ישראל שנתיים, עם סיכוי רציני שנתניהו לא יחזור, והליכה לבחירות כשגנץ עדיין על הכיסא.
עכשיו הליכוד וכחול לבן שוב מדשדשות בביצת החסינות; האם זה טוב לגנץ, לפיד ואבי ניסנקורן, שר האוצר המיועד של המפלגה? זה בכל אופן לא מועיל לרה"מ נתניהו ולליכוד.
הדרך היחידה של הליכוד להיחלץ מהביצה הזו היא להעביר את מרכז הכובד של המערכה לגזרה אחרת לגמרי. קאסם סולימאני יש רק אחד; חיסולו הצליח להוריד את סמוטריץ' לחצי יום מהכותרות. אי אפשר לחסל אותו פעמיים ביום. סדר יום ביטחוני כמרכז הכובד עדיף על נושאים משפטיים. היה ברור מאז יום שישי שעבר שהגנצים הממלכתיים יעשו הכל מרוב דאגה לישראל, למשוך שוב את השמיכה הקצרה של האינטרס הלאומי לכיוון החסינות. הכל, רק שנושאי הביטחון הלאומי לא יקבלו את תשומת הלב הראויה. וכן. הסמוטריצ'יאדה, עם או בלי האיראנים, תמשיך להפיק כותרות.
אבל התחום החשוב ביותר, שההתמקדות בו באמת מעניינת את הציבור, הוא התחום הכלכלי. בפני נתניהו הוצג סקר שמראה בבירור שהכלכלה, בדגש על יוקר המחיה, היא הנושא מספר אחת בעיני הציבור. לפני ביטחון. 41 אחוזים מהציבור מציבים את הסוגיה בראש סדר העדיפויות שלהם, לעומת 32 אחוזים ששמים את הביטחון בראש. זה כמובן יכול להתהפך לפי קצב הסבב. במקום שלישי (28 אחוזים) - מצב מערכת הבריאות. רק 10 אחוזים באמת מתעניינים ברפורמה במערכת המשפט. זה לא אומר שזה לא חשוב, אבל זה מעניין בעיקר שכבה דקה של אליטה וכן את הבייס של נתניהו בליכוד; זה אחוז קטן מכלל המצביעים.
הכלכלה, בכפוף להצגת תוכנית פיתוח שקיימת למעשה, היא הגזרה במערכה הגדולה שלנתניהו יש בה יתרון יחסי בולט מול גנץ, ניסנקורן, אשכנזי ולפיד. זה גם התחום היחיד שבו ניתן לפרוס בפני הבוחרים את היתרון שגובר על כל שיקול של סילוק נתניהו בגלל התסבוכת המשפטית.
לכחול לבן אין את הנבחרת שמסוגלת להרים את המיזם הדרוש לקידום הכלכלה, והתוכנית שמציג ניר ברקת סותרת את תפיסת "השלום" והיחסים בין ישראל לפלשתינים של גנץ ולפיד. נתניהו, בעידוד ראש עיריית ירושלים לשעבר, שוקל הפעם ללכת בעיקר על קמפיין חיובי להבדיל מקמפיין נגטיבי.
לפני שנה היה נדמה, לרגע, ששר האוצר משה כחלון יעמוד במרכז מערכת הבחירות. איך עברו הזמנים בשדותינו. היום נוצר מצב פרדוקסלי: בצד האובייקטיבי של נתוני הכלכלה, ישראל במצב טוב, שלא לומר מצוין. בייחוד אחרי פתיחת "לוויתן" והשלמת מתווה הגז. אבל משום מה הדימוי של כחלון הוא לא של הצלחה; הוא איננו נכס אלקטורלי לליכוד, והוא לא יהיה שר האוצר הבא - גם אם הבעיה הקטנה של ניצחון בבחירות תיפתר.
כחלון וניר ברקת הם שני אויבים מימיו של ברקת כראש עיריית ירושלים. כשפרש מהעירייה, היו כאלה שהעריכו שברקת יוכל למלא כל תפקיד בכיר בממשלת ליכוד. יש לו תוכנית כלכלית שאפתנית ומרחיקת לכת לפיתוח הפריפריה בכל הארץ, וברור שדבר כזה אפשר לדחוף משתי עמדות - ראש ממשלה ושר אוצר.
היתרון של תוכנית ברקת, שאותה בחן גם ג'ארד קושנר, הוא שילובה בתוכנית טראמפ. יוזמה כלכלית חדשנית שתצמיח את הפריפריה היא המרכיב היחיד שמסוגל להעביר כמה מנדטים מכחול לבן וליברמן לליכוד. עד עכשיו נתניהו מתרכז רק בלמצות את מאגר מצביעי הימין, שלפי התיאוריה ישנים בבית ולא הולכים להצביע. תוכנית־פוזיטיב נחשבת לכזו שתשנה את כללי המשחק.
מבגדאדי ועד בגדד
טראמפ אימץ גישה מדינית שהיא אוטומטית הפוכה מאובאמה, וזה מצליח לו: עכשיו האיראנים מבולבלים, ולא ארה"ב
לשר החוץ הצ'כי יאן מסריק, שככל הנראה חוסל בידי הסובייטים ב־1948, היתה אמירה גסה לגבי מהו הדבר הכי שחור שיש. בתחילת 2020 יש מקום לפרפראזה: אין דבר שחור יותר מגנרל איראני מפוחם בחצות ליל בבגדד. מה עוד אפשר להגיד? שהדמוקרטים טיפשים והשמאל האמריקני טיפש עוד יותר? הפעם פרס הטמטום הולך לרוז מק'גוון, שבזבזה את הקרדיט שצברה כמחוללת תנועת "מי טו".
טראמפ. מעניין מה יקרה אם ייבחר לקדנציה נוספת// צילום: אי.אף.פי
אחת ההערכות הנכונות לגבי איראן, ולוואי שלא נתבדה, מתכתבת עם האמירה של שר הביטחון נפתלי בנט, שסוריה תהיה וייטנאם של האיראנים (אגב, איזו עליבות של שר הביטחון לשעבר ליברמן שנאלץ להסתפק עכשיו בהיאבקות חופשית בזירת בוץ עם רבנים בישראל. ירד מליגת העל לליגה ג'). ההערכה אומרת שאסטרטגיית הלחץ המקסימלי של טראמפ - כלכלית וצבאית - אין בכוחה להפיל את משטר האייתוללות. אבל המשטר האיראני עשוי בהחלט לקרוס בגלל התפשטות יתר אימפריאליסטית.
מהלומה הרסנית מהסוג שהאיראנים ספגו, עם חיסול סולימאני, מייצרת אצלם בלבול - היכן הזירה החשובה, היכן המאמץ העיקרי. ככל שתהיינה יותר תבערות, הכוחות השיעיים האיראניים ייפרסו בלי יכולת לריכוז מאמץ. אבל בשביל זה דרוש כוח מעצמתי נגדי עם אסטרטגיה ברורה ועקבית. האם יש אסטרטגיה כזאת לארה"ב? ספק. ערב הבחירות האחרונות בבריטניה נטען כי לממשלה בלונדון, מאז התרגיל הנסוג של אובאמה וקמרון באוגוסט 2013, אין יותר מדיניות חוץ. ישנו הברקזיט. האם זו מדיניות חוץ? זו מדיניות חוץ כמו שלאכול בבית במקום לצאת למסעדה זו מדיניות חוץ.
הבעיה היא שמדובר בתסמונת של רוב המדינות החשובות במערב, ואולי גם של ארה"ב בעידן טראמפ. הדמוקרטים, על פי תפיסת אובאמה וסמנתה פאוור, דוגלים בהאצלת הסמכויות המדיניות־ביטחוניות בזירה הבינלאומיות לאו"ם ולגופי פיקוח בינלאומיים, בהתבסס על אמונות שונות. תליינים שמשגרים את גופת סולימאני בצירוף מכתב המלצה לאללה, נמצאים אצלם על אותה רמפה יחד עם מדינה דמוקרטית כמו ישראל.
לטראמפ יש כוונות מדיניות, אבל ברוב הזירות עוד אין לו תוכנית פעולה איך מגיעים מ־A ל־D. הוא רוצה הסכמות והבנות עם פוטין וגם עם האיראנים. אבל הסכמות עם הרוסים נתפסות היום באליטה האמריקנית המטורללת כבגידה, או הוכחה לשיתוף פעולה של סוכן. האיראנים, מצידם, עדיין בהמתנה לקולות המצביעים הנעדרים בנובמבר הקרוב. כלומר, האם טראמפ ממשיך או הולך הביתה.
בינתיים, כל מה שאפשר להגיד על מדיניות טראמפ זה: הפוך, אובאמה, הפוך! אובאמה התרוצץ במסעות התנצלות על עוולות האימפריאליזם האמריקני; טראמפ - על כל לחיצת יד של אובאמה עם צ'אבס, ארדואן או ביקור היסטורי בהוואנה וחיוכי ליל קיץ של ג'ון קרי עם זריף - מנחית מהלומת טילי שיוט או חיסול ממוקד. מבגדאדי ועד בגדד. מה יקרה בהמשך, אם תהיה קדנציה נוספת?
ייעלמו עד נובמבר?
פעולה נחושה של טראמפ נגד איראן עד הבחירות בארה"ב עשויה ליצור מצב של הסכם גרעין משופר מאוד
לארה"ב יש יתרון עצום בתחום הצבאי מול איראן, ובתוספת ללחץ הכלכלי שיכול גם לעבור לשלב החזרת הסנקציות הבינלאומיות שעליהן הוחלט באו"ם, היא יכולה להפעיל את היכולות שלה בתחום המודיעיני והאווירי. גנרל חיל האוויר דיוויד דפטלה אמר ב־BBC כי ארה"ב יכולה לממש אסטרטגיה של שלושה שלבים: 1. בלימת האיראנים. 2. סילוק האיראנים מעיראק. 3. יצירת הרתעה נגד כל פעולה תוקפנית מצד איראן.
הכוח האמריקני במזרח התיכון אינו תלוי במספר הנעליים שהיא מציבה על הקרקע, אלא בנוכחות האווירית. וכוחות האוויר שלה בסביבה הם אדירים. דפטלה אמר כי העברת טייסות של חמקנים לשדה התעופה דייגו גרסיה באוקיינוס ההודי, תגרום לכך שמנהיגי איראן כבר יקלטו את המסר.
חיסול סולימאני היה הדגמה חדה ומהממת של העליונות האווירית־מודיעינית של האמריקנים, משהו שישראל כבר מפגינה הרבה שנים. כוחות קרקע הם מטרה קלה לפגיעה ופיגוע. ומהאוויר האמריקנים מסוגלים להשמיד כל דבר איראני או שקשור לאיראן.
האם באמצעים צבאיים ניתן להחזיר את איראן להיות מדינת לאום הפועלת בהתאם לכללים הבינלאומיים? אולי. אבל עדיין יש סבירות שפעולה נחושה ועקבית עד לבחירות בנובמבר עשויה, במקרה של ניצחון טראמפ, להביא את האיראנים לחתום על הסכם גרעין חדש שיבלום את השאיפות שלהם לזמן בלתי מוגבל, וכן ישים את פיתוח הטילים שלהם תחת פיקוח.
מה אם האיילה היא אנחנו?
100 שנה למפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל, שהשפיעה יותר מכל על השמאל המקומי
בסוף 1919 הוקמה מפלגת המפ"ס (מפלגת פועלים סוציאליסטית), שנחשבת לגרסה הראשונה של המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל. בשנות ה־20 הראשונות הצליחו מאות בודדות ואולי עשרות בודדות של עולים יהודים מהעלייה השלישית להשריץ עוד שתי מפלגות קומוניסטיות, שקמו גם כתחרות וגם על בסיס המפ"ס.
בסופו של דבר היתה מפלגה אחת שהתקבלה לקומאינטרן ב־1924 וזו הפק"פ (מפלגה קומוניסטית בפלשתינה). אנחנו מדברים בעצם על 100 שנה למפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל.
אחרי 100 שנה המפלגה (מק"י שהיא חלק מחד"ש) היא בסבירות גדולה הגורם המשפיע ביותר על השמאל הישראלי. יש רציפות. יש עקביות. אני יודע לפחות על אירוע אחד לציון הסנטניאל הזה, והוא יתקיים בחסות אקדמית באוניברסיטת תל אביב. יהיו בוודאי עוד אירועים, ממש כפי שנחגגו לפני יותר משנתיים 100 שנה למהפכה הבולשביקית.
זה מעניין משום שבאותה שנה, 1919, הוקמה "אחדות העבודה" שהיא השורש המפלגתי של מפא"י. מפלגת העבודה, השריד האחרון של מפא"י ההיסטורית, בקושי עוברת את אחוז החסימה. מנהיגיה עד כדי כך חלשים ומפוחדים, שהם מוותרים אפילו על האופציה האחרונה שלהם להפוך לרלוונטיים - להצטרף לממשלת נתניהו כדי לשים סוף לפלונטר הדמוקרטי.
השבוע הייתי באירוע שערך ד"ר שאול פז בצוותא בתל אביב, שמעלה תהייה האם התנועות החלוציות של השומר הצעיר, התנועה המאוחדת, המחנות העולים והנוער העובד היו תנועות לוויין של מפא"י, או שמא היו תנועות לוויין של המפלגה הקומוניסטית. המוטיב העיקרי שעלה מאוסף של עדויות מצולמות היה סגידה לברית המועצות ופולחן אישיות שלא היה דוגמתו אפילו בברית המועצות לסטלין.
אני די משוכנע שהחיבור הנפשי הפולחני של הנוער הקומוניסטי בארץ לסטלין, שמש העמים, היה פחות בהרבה מהטירוף הסטליניסטי שאחז בנערי השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד. שאול פז האשים כי המנהיגים והמחנכים הוליכו שולל ביודעין את חניכי התנועות. ברל כצנלסון התנגד בכל מאודו לפולחן סטלין וברית המועצות. אהרן מגד ז"ל מעיד מול המצלמה שברל קלקל לנוער את האמונה בספקות שלו לגבי ברית המועצות. אז הנוער נפגע והעדיף על פניו את המאמין הגדול טבנקין.
הקהל התמוגג מסופת המוזיקה הרוסית הסוחפת. פולחן החייל הרוסי. אחרי כל קטע עדות מזעזע, בום! איזה שיר על שפמו של בודיוני או על פרשי מארושקה והניצחון הגדול על הנאצים. שטיפת מוח מוזיקלית. מוקי צור העיד מול המצלמה: "חזן בא לגימנסיה רחביה. הייתי אז בכיתה י'. וחזן אומר: אם אי שם בערבות רוסיה הגדולה טרקטור הקדמה דורס במקרה איילה, צריך להבין את זה. קמתי ואמרתי לו: 'ומה אם האיילה הזאת היא העם היהודי?!' חזן לא ענה. הוא לא ענה".
כמה מהדוברים בעדויות המצולמות אומרים: במלחמת השחרור ב־1948 ניהלנו מלחמה אנטי־איפריאליסטית, נגד הבריטים. מעניין מה קרה שהאינטלקטואלים בני דור ההמשך אומרים שב־1948 זה היה טיהור אתני בשליחות אימפריאליסטית; לא "שחרור" אלא "נכבה". מה שהם ירשו מאבותיהם המרקסיסטים הפרוגרסיסטים הסוציאליסטים זה את חוש הריח המפותח לדעת מה נכון להגיד בכל רגע נתון. האמת היא לא יותר מפראבדה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו