לפני כמה שנים נהרג מטייל ישראלי על שפת אגם באפריקה. ככל הזכור לי, הוא התקרב למים ולפתע קפץ עליו תנין מקומי ולא השאיר לו סיכוי. סיפור עצוב.
אני זוכר את הבוקר ההוא, שבו נסעתי לתל אביב והרדיו היה מכוון על ראיון עם קרובת משפחתו של ההרוג. המראיין היה איש רדיו ותיק, ואני כמעט התהפכתי לצידי הכביש ברגע שהוא שאל את המרואיינת, "האם, למיטב ידיעתך, הוא ניסה להיאבק בתנין?"
אם זה לא היה נורא כל כך, אני מניח שהייתי מתמסר להתקף צחוק מטורף. בפועל נאלצתי להחזיק טוב־טוב בהגה כדי לא לאבד שליטה. הבן אדם באמת התכוון לזה. הוא התעניין - ממקום עיתונאי, מאצ'ואיסטי, או סתם ישראלי, אבל ללא ספק ממקום אמיתי - בשאלה אם היה שם מאבק. כלומר, האם אחינו ובן עמנו הלך כצאן, חלילה, או שמא הבהיר לתנין הצורר שלפניו בן לעם הנצח, נצר לשמשונים ולדניאלים שכבר הכריעו אי אלו אריות, שלא לדבר על חיות אדם, ואנטבה, ואביב נעורים וידנו הארוכה.
גם המרואיינת הגיבה בהלם מסוים לשאלה, אבל אל תצפו ממני לזכור מה ענתה. כבר אמרתי שהייתי עסוק בלייצב את ההגה. את השאלה ההיא בכל אופן כבר לא אשכח. נזכרתי בה, למשל, ביום המר שבו התרחש האסון בנחל צפית. אין לי דרך סבירה לבטא את מה שאני חושב על מערכת היחסים בינינו לבין איתני הטבע. כולנו נסכים שאנחנו חיים באחד השלבים האבסורדיים ביותר שלה.
יכול להיות שזה בסך הכל הזיכרון שהולך ומתפורר, אבל קשה לי להיזכר מתי היו כל כך הרבה אסונות טבע בחורף אחד. זה לא אמור לקרות בפינה הזאת של המזרח התיכון. ישראל נחשבת, ובצדק, למקום עם תנאי טבע די סולידיים בסך הכל.
בלי עין הרע, אין כאן סערות טרופיות. אף אחד לא נותן שמות לסופות שמגיעות מאיזה אוקיינוס זועם, ובתים לא מתעופפים כאן כמו בקנזס. דרמות קיצוניות יש לנו מול השכנים, לא מול פגעיו וזעמו של מזג האוויר. יש לנו חמסינים בקיץ, אובך מתי שרק תרצו, ועם קצת מזל גם גשם בחורף. זה הכל ושום דבר מעבר לכך. אז מה קורה איתנו השנה? מאיפה צצו כל המקרים האלה, והאם יש קשר לתאונות הדרכים? הרי גם שם המספרים מבהילים.
איור: נדב מצ'טה
כל מי שהשתתף לאחרונה בסדנה למוגנות מינית (אם אתם הורים, אתם חייבים את זה לעצמכם ולילדים), כל מי שנכח בהרצאה על הורות וגידול ילדים, יודע שרוב המומחים מתייחסים לפורנו לא רק כאחת הבעיות העיקריות של הדור הצעיר, אלא גם כמפתח חשוב להבנת העולם שלהם.
הרעיון פשוט: אנשים מצפים מהמציאות להתנהג כמו מה שהם רואים על המסך, בעיקר אם החיבור שלהם למסך הוא אינטנסיבי יותר מהחיבור למציאות. מומחים אומרים שצריכת פורנו משפיעה על היכולת של צעירים לפתח אינטימיות או אמפתיה, או כל סוג של קרבה פשוטה.
רובם משתמשים במונחים קיצוניים יותר מהמילה "משפיעה". רק שעל פי אותו היגיון, אני שואל את עצמי מה עושה לנו הצפייה גם בתכנים הרבה יותר "מהוגנים" שאנחנו צורכים על המסכים. בכל סרטון פרסומת של יצרנית רכב בינונית אפשר לראות דברים שהפער ביניהם לבין העולם האמיתי די דומה לפער בין פורנו לבין המציאות. שלא לדבר על סרטי פעולה ופנטזיה עתירי פעלולים ממוחשבים. כל עוד לצד אותם תכנים ומסכים יש גם קשר אמיתי עם העולם, אני מניח שהשטויות האלה מתקזזות.
אבל לא מעטים מבינינו כבר חיים לגמרי במציאות מקבילה. אחרי שקראתי בתדהמה את הדיווחים על חלק מהאסונות המרים שהתרחשו כאן בשבועות האחרונים, קשה לחמוק מהמחשבה שאנשים הולכים ומאבדים את אחת התובנות האנושיות העתיקות והבסיסיות ביותר. אנחנו והטבע זה פשוט לא כוחות.
האדם הקדמון, למשל, הבין את זה כמו כלום. הוא לא ידע להוריד אפליקציות, להשוות מחירים או לחשב מע"מ, אבל הוא בפירוש ידע מתי עדיף להישאר במערה. לעיתים הוא הביא בחשבון מצבים שבהם עדיף להישאר רעב, אפילו לתת לילדים לבכות קצת, ולא לצאת החוצה אל הסכנה.
ברוב הדורות אנשים ידעו מתי אין ברירה וצריך לקחת את הפקלך ולעבור מקום. זה אף פעם לא היה נעים או נוח לטלטל את כל החיים שלך עשרות קילומטרים הצידה, אבל זה מה שאנשים עשו. ויהודים יותר מכולם.
לפי כל המדדים, בני האדם של המאה ה־21 נחשבים מתוחכמים ומפותחים להפליא, אבל למרבה התדהמה, יותר ויותר אנשים מתמסרים בעיניים פקוחות לזרועות האסון שממנו הם יתקשו לצאת. נכון, בכל אסון כזה יש גם קורבנות שאי אפשר למנוע, אבל רוח הזמן היא כזאת שאנחנו שומעים על הצפות ועל שיטפונות, ובמקום להישאר בבית או סתם להמתין עד מחר, אנשים ניגשים אל תוך זירת האסון. חלק מאיתנו פועלים כאילו ברור מעל לכל ספק, שבעידן שבו אנחנו חיים, הטכנולוגיה השלימה את הניצחון הסוחף שלה על כל הג'יבריש הפרימיטיבי הזה שנקרא אסונות טבע.
בעולם שלנו טבע הוא מוצר צריכה. אנחנו מכירים את ערוץ הטבע, את חנויות הטבע ואת היתרונות שבמזון הטבעי. מפעם לפעם גם יוצאים לחופשה בחיק ה... נו, איך קוראים לו. אבל לחשוש מהחורף? שייזהר הוא!
ויש גם את אלה שהכל פשוט קטן עליהם. הרי יש להם רכב 4X4! בסרט שבו הם חיים אין משוכה שרכב שטח לא מדלג מעליה בקלילות. בסרטון ששכנע אותם ללכת על הג'יפון המגניב שלהם, אפשר לראות אותו מפזז ומכרכר בין צוקי דולומיטים נישאים, מקפץ בין שברי קרחונים ונהנה מכל רגע בלב מדבריות־עד. אתם באמת חושבים שאפשר להפחיד את האנשים האלה עם כמה עשרות מילימטרים באזור השרון? האמת הפשוטה היא שלא פעם הסרט שאתה חי בו הוא בדיוק הסרט שבו תמות.
השבוע ציינו את 10 בטבת, יום הקדיש הכללי. רק אחרי שהחיים מלמדים אותך כמה פרטי ואישי הוא ה"קדיש", רק אז אפשר להבין את החוכמה העמוקה של מי שחשב לקרוא ליום הזה "יום הקדיש הכללי" ולנסות להשיב לחיים האנושיים את הכבוד שגזלה מהם השנאה.
יש קטע עתיק שבבתי הכנסת שלנו אומרים בכל שבת. הוא נקרא "במה מדליקין" והוא עוסק באופן שיטתי ונינוח בנרות שבת. אף שמדובר בקטע תמים, יש שם שורה אחת מזעזעת. מדובר שם על מצבים שבהם אפשר לקבל כיבוי של נר בשבת: "המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גויים, מפני לסטים, מפני רוח רעה, ומפני החולה שיישן - פטור".
הגויים שברשימה הם לא סתם לא־יהודים. מדובר באנשים שיש סיבה טובה לחשוש מהם. יש כמה סיבות טובות לכבות נר. יש בעולם שנאה, יש פלילים, יש אמונות תפלות, יש מחלות, והאגביות של המשנה הזאת מעבירה בי צמרמורת, כי היא מניחה שגם השנאה האנושית היא נתון. אולי אפילו אחד מאיתני הטבע. אני מקווה מאוד שהמשנה הזאת טועה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו