בכל מקום מציעים לילדות שלי סוכר. לכל בית שהן מגיעות, בכל אירוע שהן משתתפות, בכל חג, יום הולדת, מסעדה, והכי מכולם - בסופר. ליד הקופות. סוכר טהור, יצוק בכל מיני צורות המפתות את העין ומבטיחות מתיקות. בדיוק בגובה שלהן. כמה נחמד שהדבר הכי לא בריא בסופר ממוקם בקו הראייה של בני אדם קטנים, שלא יודעים מה טוב להם והולכים אחרי הבטחת השקר של המתוק - קח אותי, אני אהיה טוב אליך.
השבוע התפרסם כי בעוד עשר שנים חצי מאוכלוסיית אמריקה תהיה שמנה ברמה הנקראת בשפתם "אוביס". בשפתנו קוראים לזה השמנת יתר חולנית. אנחנו בארץ לא הרבה מאחורי האמריקנים. גם ילדי ישראל צורכים מתוק ושאר זבל מבוקר עד ליל, לא זזים מספיק ומשמינים. הילדים שלנו נמצאים בסיכון גבוה מאוד להיות חולים בהשמנת יתר.
זאת מחלה קשה, כי היא פוגעת גם בתפקודי הגוף וגם בתפיסה החברתית והעצמית. זאת מחלה שאני מקווה שלא תהיה לבנותיי. לכן אני מתנפל על מי שמציע להן ממתקים בלי לשאול אותי. לא אכפת לי מנימוסים. מבחינתי אני מציל להן את החיים בעוד 30 שנה.
למה אנחנו מרעילים את ילדינו? למה אנחנו דוחפים להם כל כך הרבה מתוק? אולי כפיצוי על זה שאנחנו כל כך הרבה זמן בטלפון, ולא איתם. קיבלת מתוק, מתוקי, תן לחזור לטלפון, לגלול למטה איזה פיד. והסוכר הזה, מעבר לעונג הרגעי על הלשון, הוא רעל מסוכן, הרעל שהורג הכי הרבה אנשים בעולם ונחשב לרעל הקטלני ביותר.
עם שוך מסיבות החנוכה כבר מותר לגלות: ישראל ניצבת במקום הראשון בעולם בצריכת סוכר לנפש. תואר מתוק, אבל מציאות משובשת. כאילו אנחנו עדיין מפצים במתוק על סבלות העם. כשאני מבקש מאנשים לא לתת לילדות מתוק, מתייחסים אלי כמו אל אב מתעלל. אבל בעיניי, מי שמציע לילדות שלי מתוק כאילו הציע להן הרואין ביציאה מבית הספר. סוכר יותר ממכר, ופגיעתו באוכלוסייה גרועה פי אלף.
למשכן את עתידו הבריאותי, החברתי והזוגי של ילד למען סיפוק רגעי של מתוק בפה, זה חישוב לקוי. כשאני אוהב את הילדות שלי, אני חותך להן מגש ירקות טריים ומכין טחינה לטבילה. זה המתוק האמיתי. מקווה שזה לא עושה אותי חמוץ בעיניכם.
איור: שירה קורח
ביבי
ביביסטים יקרים, אתם תומכים בביבי, סבבה. אפילו סביבי. אתם חושבים שהוא האיש הכי נהדר שאי פעם חי על פני כדור הארץ? גם סבבה. אבל באמ'שכם, תעזבו אותי בשקט. זה נהיה לא סביר לנסות לנהל איתכם שיחה. בכל נושא שעולה אתם יודעים להגיע לביבי בתוך ארבע מילים.
תגיד, גדי, ראית את הרקפות פורחות?
"ראיתי, אבל מול הפריחה של תפירת התיקים לביבי, הכל מתגמד".
אני מדבר עם ביביסטים לא מעט. מחובות המקצוע. בתוכי אני משחק משחק הימורים קטן, "צפה את המסר". אני מודד בלב כמה זמן יעבור מראשית השיחה עד שיופיע מסר ארוז מהניילון של בית האריזה בבלפור. לאחרונה שדרגתי את המדידה לסטופר עם מאיות שנייה.
גם אנשים שאני אוהב לשמוע ולקרוא נפלו בביביסטיות והתחילו מדברים רק על העניין הזה, מגייסים את כל הפוסטים שלהם וכל המאמרים וכל ההתבטאויות וכל הראיונות רק לזה. את רובם השתקתי בפיד לשנה. מקווה שעד אז יחלימו ממחלתם.
האיש הזה, ביבי, עניין אותי אמנם, אבל לאחרונה הוא הפך לנושא העיסוק היחיד של מדינה שלמה, ולכן הפסיק לעניין אותי. אני אלרגי להגזמות.
כשעוסקים כל כך הרבה באותו אדם, הוא כבר לא מעניין. בדיוק כמו שאם על כל נתיבי איילון ונתב"ג ועל כל הגשרים ושלטי החוצות בארץ מתנוססת תמונתה של אותה אישה - מפסיקים לראות את יופייה. ואז, כשאני עובר ליד צילום שלה, אני מפנה מבט. לא מוכן שישתלטו לי על התודעה.
אני מרגיש שהאנשים המגויסים לטובת ביבי באופן מוחלט בעצם אומרים לי משהו אחר: שהם מתגעגעים לאיזה אבא גדול שיחבק אותם, לאיזה ענק טוב שיעטוף אותם, לאיזו נאמנות קדמונית מוחלטת שתיתן להם משמעות לחיים. אבל בעיניי, ראש ממשלה צריך להיות כמעט שקוף, לעשות את מלאכתו הקדושה בלי לעשות מעצמו עניין כל הזמן. להיות שליח. ותודה, אני לא צריך עוד אבא.
האם יבוא יום שבו לא נדבר על ביבי? יום שלם בלי לשמוע את שמו? את שמות בני משפחתו? האם יבוא יום שבו האנשים שהפכו למכשירי דקלום ישובו להיות אנשים שאינם תלויים במישהו כדי להתקיים? ואם היום לא יבוא, מה יהיה איתי? חייב להתייעץ על זה עם ביבי.
לשון הרע
לשון הרע לא מדבר אלי. מכירים? יש מדבקות פגוש כאלה, ושלטי חוצות, וצמידים, וקמפיין רב שנים, שמכריז את המסר הטוב הזה. מישהו שם הרבה כסף כדי לשכנע אותנו לא לדבר לשון הרע ולא לצרוך אותה. ומהי אותה לשון הרע שכביכול לא מדברת אלי? כל דיבור על הזולת ללא נוכחותו. פשוט.
אבל עכשיו זה מסתבך, כי אני עובד בתקשורת. מקום מאתגר למי שרוצה להימנע מלשון הרע. התקשורת, כאן ובכל מקום, היא המפעל הגדול ביקום לייצור לשון הרע. רוב הדיבורים בתקשורת הם לשון הרע.
זה מתחיל ברכילות אינסופית במסווה של חדשות תרבות, ספורט, פוליטיקה, ועובר לפרסום חשדות לא מאומתים על אנשים וריסוק חייהם בטרם התברר עניינם. מחפשים על מי אפשר לרדת, את מי להאשים, את מי אפשר להפוך ללעג, את מי אפשר לחסל היום. ולא שאפשר לשדר רק לשון הטוב; אף אחד לא יצפה בזה. כולנו מכורים ללשון הרע כי זה יותר "מעניין".
לשון הרע כן מדבר אלי. זאת האמת. האמירה שמתנוססת על הסטיקר היא שקר. לשון הרע היא כוח המכירה הגדול ביותר של מוצרי צריכה תודעתיים המכונים אקטואליה. אם תסתכלו טוב, תראו שכמעט כל התוכניות הן דוכנים למכירת לשון הרע - בכל מיני צורות, בכל מיני צבעים. ואנחנו קונים כי זה מעניין, וכי כל לשון הרע על הזולת נותנת לנו אשליה שאנחנו יותר טובים.
השאלה היא אם אף שלשון הרע כן מדבר אלי, אני מדבר אל זה בחזרה. האם אני מהדהד את לשון הרע שצרכתי, מעביר הלאה: בעל פה, בווטסאפ, בפייסבוק, בטלוויזיה, בתחנות ההפצה הקטנות שלי. זה הניסיון וזה המבחן היומיומי שלי. לשמוע לשון הרע ולא להעביר. לשמוע לשון הרע ולהחליף תחנה. לשמוע לשון הרע ולא להצטרף, גם אם אני נראה מתנשא. זה מה שאני יכול לעשות כדי לשמור את הלשון שלי נקייה.
הלשון שלי היא השער שלי לעולם, דרכה אני טועם את העולם, דרכה אני יוצא אל העולם. יש ימים שבהם אני מצליח להתאפק מלהגיד לשון הרע פעם אחת שלמה, ואני מאוד שמח בחלקי, ולעיתים אני נכשל כטירון, ויודע שזה כוח מאוד חזק, ושתמיד אכשל, רק אולי קצת פחות.
רציתי לספר לכם לסיום משהו ממש עסיסי, שערורייתי ומעניין, ששמעתי היום שמישהו אמר על מישהי. אבל בדיוק נגמר המקום. השגחה פרטית ממש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
