גם כספורטאי, גם כמאמן וגם אחרי שחליתי, תמיד האמנתי בלחימה ובהתמדה

לפעמים חלון נסגר ודלת נפתחת. בגלל המצב הרפואי שלי, ידעתי שאצטרך להודיע על פרישה מאימון. חיפשתי ומצאתי את הדרך להמשיך בעולם הספורט שאני אוהב ולחזור ל־NBA, שם תמיד הרגשתי שיש לי "עניין לא סגור" - ובאותה עת, לשלב את זה עם המטרות שלי, להיות סוג של שגריר למדינת ישראל. משם אני יכול למצוא את הדרכים להשפיע ולתרום, בדרך של קשרים והשראה שאני יכול להביא לעם היהודי.

אומרים לי שהפכתי להיות סמל של לחימה, התמדה ונחישות אחרי החשיפה של המחלה שלי. אני חושב שהייתי סמל לדברים הללו עוד לפני כן, כספורטאי וכמאמן, שתמיד עודד את הקבוצות שלו להתחרות ולעולם לא לוותר. אם רואים הרבה מהמשחקים ומההצלחות שהיו לקבוצות שלי - הם בדיוק התבססו על זה. תמיד ידענו להישאר בתמונה ולהילחם עד הסוף, למצוא את הדרך בלי פשרות ותירוצים.

שואלים אותי הרבה על הפסגות ועל ההישגים הגדולים שלי. נכון, מדליה באולימפיאדה עם נבחרת רוסיה, או זכייה ביורוליג עם מכבי תל אביב, הקבוצה של המדינה שאני חלק ממנה במשך שנים רבות כל כך, או זכייה ביורוקאפ עם דרושפאקה, שאף אחד לא ציפה לה - אלה דברים שכולנו רואים, אבל בעיניי הם מסתירים את האמת.

האמת היא מה שעומד מאחורי זה. המחויבות למצוינות, התהליכים והיומיום והביחד של החבר'ה שעבדתי איתם - השחקנים, הסגלים הנהדרים שלי וההנהלות השונות. אנשים שהיו מחויבים לדרך הנכונה.

כמובן, העובדה שהגעתי ל־NBA ב־2015 היתה סגירת מעגל לילד שגדל באמריקה ותמיד חלם על עבודה בליגה הטובה בעולם. אם זה הישג או לא - אני לא יודע, אבל זה בוודאי חלק מהחיים הספורטיביים שלי, כאחד שזכה באליפות המזרח ושיחק בגמר ה־NBA. אני מרגיש בר מזל שזכיתי בניסיון הזה ובחוויה הזאת, ושהכירו בעבודה שעשיתי שם לאורך זמן. נתנו לי את טבעת האליפות - זה לא יותר יפה מכל ההישגים האחרים, אבל בהחלט משהו שאקח איתי לנצח.

למרות ההישגים וההצלחות הענקיות, הדבר המהותי ביותר בשבילי היה העובדה שלא איבדתי לרגע את הגאווה הישראלית שלי בכל המקומות האלה. שיכולתי לייצג פן חיובי של ישראל בכל העולם.

בהרצאות שלי אני חולק את הידע, החוויות והניסיון שצברתי, בתקווה לתת השראה לצעירים, ללמד על מנהיגות, על שאיפה למצוינות ועל התמודדות עם בעיות וכישלונות.

ברמה האישית, הדבר המשמעותי ביותר שעברתי בעשור האחרון הוא לראות את ארבעת הילדים שלי גדלים והופכים להיות הוורסיה הכי טובה של עצמם. עושים צבא, תורמים למדינת ישראל, עובדים כדי להגיע לאן שהם רוצים. אין יותר מזה. עם כל ההצלחות שחוויתי, אין דבר שאני רואה כהישג גדול מזה. אני מקווה ומאמין שגם העשור הבא יהיה כזה.

דיוויד בלאט (60), מאמן הכדורסל הישראלי המצליח בעולם, הפך בעשור האחרון לסמל של הצלחה ספורטיבית והצלחה אישית יוצאות דופן. ב־2012 השתתף באולימפיאדת לונדון כמאמן נבחרת רוסיה וזכה במדליית הארד, ב־2014 אימן את מכבי ת"א וזכה איתה בגביע אירופה, ב־2015 הוביל את קליבלנד קאבלירס לגמר ה-NBA לאחר זכייה בגמר המזרח, וב־2018 זכה ביורוקאפ עם קבוצת דרושפאקה מטורקיה. בקיץ האחרון חשף בצעד אמיץ כי חלה בטרשת נפוצה. בשבוע שעבר מונה ליועץ המקצועי של קבוצת הניו יורק ניקס.

ראיין: ערן נבון