הכי חשוב זה לא לבוא לתחרות עם פחד

אני תמיד חושב אופטימי. אני צריך להיות בריא, חזק ועם רעב גדול. להתאמן כמו שצריך, לנוח, לאכול נכון, להיות מדויק עם עצמי, עם הגוף שלי, עם ההכנה המנטלית שלי. ואני יודע שיהיה טוב.

לפני אולימפיאדת ריו ב־2016 עברתי פציעה קשה בגב, פציעה שאיימה להכריע אותי. הצלחתי במאמץ פיזי ומנטלי אדיר להגיע עד חצי הגמר, אבל לא זכיתי במדליה. הייתי שנה וחצי בבית, בשיקום, בלי ג'ודו, ולא ידעתי את נפשי. היו ימים שלא יכולתי לקשור את השרוכים מרוב כאבים. לא הצלחתי להכניס את עצמי למכונית. שום רופא לא אמר לי מתי הסיוט הזה ייגמר.

אבל לא הסכמתי להישבר. כך חונכתי כבר מגיל 4 עם המאמן שלי, אורן סמדג'ה, שעובד איתי עד היום. הוא לימד אותי להיות לוחם אמיתי, כזה שלעולם לא מרים ידיים, גם במצב שנראה הכי קשה. אחרי שיקום מפרך הצלחתי לחזור לג'ודו, והגעתי לפסגה אחרי שורה של ניצחונות והישגים גדולים. אנשים שחולמים על יעדים גדולים בחיים שואבים חוזק מהסיפור האישי שלי, וזה נותן לי סיפוק עצום.

בזכות הדירוג שלי במקום הראשון בעולם, בהפרש גדול מהמקום השני, אני יכול לבחור את התחרויות שבהן אני משתתף. ברור שכל המאוויים שלי מכוונים לאולימפיאדה בטוקיו, זה האירוע הספורטיבי הכי גדול שיש, זו זכות אדירה לייצג את מדינת ישראל, ואני יודע שהציפיות ממני גבוהות מאוד. אני אלוף עולם, אני אלוף אירופה, חסר לי עוד דבר אחד לשלישייה המדהימה הזאת: הפודיום באולימפיאדה.

כשהתחלתי להתאמן עם אורן לא דמיינתי בכלל ששנינו, אני כספורטאי והוא כמאמן עטור הישגים, נהיה יחד ונתחרה על המקום הכי גבוה בפודיום, בלי להקטין ציפיות, עם כל הכוח והאמונה.

יש פה המון הכנה מנטלית. אם אאדיר את זה יתר על המידה, אני עלול ליפול מהלחץ. אז אני מזכיר לעצמי שאלה בסך הכל אותם ספורטאים שכבר ניצחתי באליפויות עולם ובאליפויות אירופה ובתחרויות אחרות, ואני מאוד מאמין ביכולת שלי.

ג'ודו זה ספורט אכזרי, הכל מתחיל ונגמר ביום נתון אחד. אבל אני חושב חיובי. אני אגיע לטוקיו הכי מוכן בעולם, ואני יודע שיהיה טוב. למה שיקרה לי שם משהו לא טוב? למה שמישהו ינצח אותי כשאני בריא? הכי חשוב זה לא לבוא עם פחד. אני מתאמן הכי קשה ומדויק, אני אוכל ונח כמו שצריך, וכשאני שלם עם עצמי, אני מנטרל את הלחץ.

יש לי פתקים בטלפון, שבהם אני רושם לעצמי סיבות למוטיבציה. זה עוזר לי. לפני ריו רשמתי לעצמי שאני חייב להתגבר על הפציעה, והצלחתי להתחרות שם, נגד כל הסיכויים. זה עזר לי גם בשיקום המפרך אחרי האולימפיאדה.

דבר נוסף שנותן לי המון כוח הוא ההורים שלי. הם תמיד שם בשבילי, תמיד עושים הכל כדי שאצליח.

ועוד דבר שרשום לי בטלפון זה עם ישראל. לשמח את האנשים. זה נותן לי כוח לקום לכל אימון בוקר, לבוא חד לאימון ערב, להתחרות עם סמל המדינה ולהצליח. בשביל האיש שרואה אותי בסופר ורוצה לעשות איתי סלפי. בשביל אנשים שבאים להרצאה שלי, וכל מה שעברתי נותן להם השראה. בשביל כל אחד שאני מייצג אותו.

לפעמים, כשאני לבד עם עצמי בבית, אני חושב על הדירוג שלי היום ומקבל צמרמורת בכל הגוף. אני חושב על המסע שעשיתי, ילד קטן מנתניה שקפץ על המזרן מגיל 4. ילד שהיה צריך להכריע בין כדורגל לג'ודו. זה מרגש, זה מטורף. הקריירה שלי היא כמו רכבת הרים, עם עליות גדולות, ירידה קשה, ועכשיו פסגה. כל כולי נתון לפסגה הזאת, בקיץ הקרוב בטוקיו.

שגיא מוקי (27) הוא היום הג'ודוקא הטוב בעולם במשקל של 81 ק"ג. הוא פרץ בעשור האחרון, הוכתר כאלוף אירופה בג'ודו בשנת 2015 ובשנת 2018, והשנה הוכתר כאלוף העולם. זכה גם בשורה של תחרויות יוקרתיות, שהקפיצו אותו למקום הראשון בדירוג העולמי. השתתף באולימפיאדת ריו למרות פציעה, וסיים במקום החמישי. נחשב לתקווה הגדולה של ישראל למדליית זהב באולימפיאדת טוקיו 2020.

ראיין: ערן נבון