בקיץ האחרון קיבלתי הזמנה לשמש שופטת בוועדת פרס ספרותי מכובד. החוליות בעמוד השדרה שלי, שיירת נמלים חכמה, נמתחו בטור ישר. חתיכת מחמאה. כאישה ספרותית, מייד חשבתי מה אלבש לפגישת השיפוט. כדי למנוע תיאום הצבעות, נותרו שמות החברים האחרים בוועדה חסויים. בדמיוני נערכה הישיבה בתוך כוך אוניברסיטאי דחוק מ"הערת שוליים". חברי הוועדה יהיו פרופסורים בני 76 בגבות עבות ובחליפות טוויד, וליד דלת העץ החורקת יכבה אחד מהם את המקטרת.
התפרקה לי הלסת כשהגעתי לפגישה בשמלת כפתורים ובנעלי עקב וגיליתי שם את חבריה הנוספים של הוועדה: ג', חברתי הטובה, בת גילי המשוגעת, ו־ע', בן גילי, כדורסלן חובב. שניהם אנשי ספר מהמעלה הראשונה שכבר פרסמו יריעות רבות, אבל שום חליפת צמר לא נראתה בסביבה. חורצי הגורלות הספרותיים ישבו לצידי במשרד תל־אביבי מרווח במכנסי ג'ינס. הגורלות נחרצו ברצינות גדולה אמנם, אבל בידי בני 40.
כולם מסכמים את העשור. אצל מי שנולד, כמוני, בשנת סיום עשור, הסיכום הזה הוא גם כרונולוגיה אישית. נולדתי ב־79'. ב־89' גיליתי שאני אוהבת לכתוב. ב־99' הלכתי ללמוד עיתונות. ב־2009 הוצאתי ספר ראשון לאור. ב־2019 ישבתי בוועדה ספרותית. הגיע התור שלנו, בני ה־40. אנחנו המבוגר.
בקיעתו אל האור של ספר הפרוזה הראשון שלי ("תריס") - ראשון ואחרון לעת עתה - פרסמתי מאז ספרי ילדים שאני מאוד גאה בהם - היתה הפעם הראשונה שבה הודעתי לעולם שיש לי מה להגיד לו. 100 אלף מילים אמרתי, בדפים כרוכים, בהוצאת ספרים גדולה. פרעוש שפותח את הפה. מה את מתיימרת לדבר, הרעדתי את עצמי בפחד, מי בכלל יקרא. לא הפכתי מפרעוש לעוג אבל אני יודעת שיש מי שיקרא.
***
מפתה לערוך סיכום עשור במספרים. לפני עשר שנים ערכתי שולחן לארבעה: אבא, אמא, שני ילדים. שתי צלחות חרסינה היו שם, ושתי צלחות פלסטיק. אחר כך, לאורך העשור, ילדתי עוד שניים. הגדולים עברו לצלחות שבירות, הקטנים קיבלו את הפלסטיק. את השולחן ערכתי לשישה. אט־אט נעלמו מהבית צלחות הפלסטיק. אחר כך התגרשתי. נגרעה צלחת. התרגלנו לערוך לחמישה. התחתנתי בשנית. התווספה צלחת. לפעמים אני עורכת שולחן לילדיי ולילדיו של בן זוגי, 11 צלחות. חרסינה. אני מדמיינת את העשור הבא, הרחבת השולחן עד הקיר של המרפסת, עם הצלחות של בנות ובני הזוג של הילדים, ולוחשת: "קטונתי מכל החסדים".
בעשר השנים שעברו גרתי בשלושה בתים: קטן מאוד, גדול מאוד, קטן מאוד. זהבה לא נכנסה מהחלון, אבל מדי פעם אכלתי שאריות מארבע קעריות מרק שהתקרר. ישנתי על מיטה גדולה, מיטה קטנה, מיטה גדולה. קניתי יותר מדי זוגות נעליים. ישנתי פחות מדי שעות.
עבר עלי עשור של לגו, שמפו אל־דמע לילדים, שיעורי בית וחביתות. אם הייתי מחברת את כל החביתות, כולל עין, הייתי מגיעה לירח. מפתחי "בראשית 2" מוזמנים לנסות. בעשר השנים האחרונות שאלתי את עצמי לא מעט את שאלת גולני: עד מתי. עד מתי שרבוט חתימות על אישורים לטיולים בבית הספר. עד מתי סנדוויצ'ים בבוקר. עד מתי טקסי סירוק כינים. עד מתי כינים. ומדוע יש הסכמה בעולם המחקר והמדע שעם כינים הם לא מתעסקים.
עד מתי (וידוי) אחלץ מתוך סל הכביסה בגדים נקיים וריחניים ואשיבם לארון. עד מתי אשלוט ואחזיק ראש ביומן ובלוחות הזמנים של אנשים אחרים. עד מתי אלקט בסיבוב היומי גרביים מהמטבח, סקטבורד מהסלון, קערת קורנפלקס מהמקלחת ובקבוק קטשופ מהמיטה. עד מתי אוריד אחריהם את המים.
***
מה הילדים יזכרו מכל זה? מכל הלילות, הימים, המקלחות, ההסעות, החביתות? אני יודעת שיזכרו את הפסיעות שפסעו איתי. לאחרונה הם ביקשו נעלי סניקרס מסוימות, טרנד אופנה לא רע, אלא שעל סוליות המותג הספציפי יש תבליט משולשים שנראים בדיוק כמו מגיני דוד. אנחנו לא נדרוך על מגיני דוד, הצהרתי, וחרף מחאותיהם יצאנו לחרוש את הקניונים והחנויות בחיפוש אחר נעליים דומות למותג אבל שאין בסוליותיהן מגיני דוד. לדוד המלך לא היה אכפת אילו היה יודע שחצי ממדינת היהודים דורכת על סמל ממלכתו, אבל אני משוכנעת שלימדתי את הילדים משהו על עקרונות.
את ההליכה בקניון מחנות לחנות בחיפוש אחר נעל שלא מבזה סמל יהודי הם יזכרו. את ההליכה ברחובות פריז, מחפשים אחר אוכל כשר לשבת, הם יזכרו. את הדרך הארוכה שנסענו כדי לעשות ביקור חולים, הם יזכרו. את הפסיעות.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
***
הנה מילים שלא הכרנו לפני עשר שנים: ווטסאפ, מסמך הרפז, נטפליקס, רחפן, ביומטרי, סבב (בעזה), ווייז, תיק 2000, אינסטגרם. אנשים שלא הכרנו לפני עשר שנים: נפתלי בנט, רותם סלע, אלאור אזריה, אורן חזן, עומר אדם, נטע ברזילי, סתיו שפיר, שירה בנקי. תנועות חדשות נוספו לגוף האדם: הנפת מלבן מתכת באוויר ושרבוב שפתיים מולו (הסלפי), גלילת מסך בהסטת אצבע למעלה, כיסוי הראש בידיים בהישמע המילים "צבע אדום".
העולם השתנה בעשור הזה, אבל יש תנועת מטוטלת. מצד אחד בינה מלאכותית - מצד אחר דונלד טראמפ. מצד אחד אפליקציות, ניכור ודיגיטציה - מצד שני תנועות ענק של חזרה אל הטבע, צמחונות, שמירה על הכדור. קחו את המטבח. ההתלהבות מחמוציות, שכיכבו בכל סלט כרוב ב־2009, התחלפה בשיבה אל כרוב שלובש לימון ומלח. כולם מגדלים עכשיו גורי מחמצת במטבח, ממלאים תאנים ומגלגלים דפי אורז, שבהיותם ממולאים ושקופים מזכירים אמצעי הגנה כלשהו מפני מחלות מין. אבל הכוסמין ייעלם כמו שהחמוציות נעלמו. הקמח הלבן עוד יעשה את הקאמבק שלו.
מה שלא ייעלם הן הדיאטות. בזמן שים המלח הולך ומתאדה, הולך ונעלם, אני עברתי עשור בנוהל אקורדיון. "נד נד" של ביאליק נכתב על חובבת פחמימות שרצתה להיות רזה. רד עלה, עלה ורד. בעשר השנים החולפות העליתי והורדתי במצטבר, כולל הריונות, משקל שהוא פי שניים ממשקלי היום. בין אמילי של סוף 2009 לאמילי של שלהי 2019 עומדות שתי אמילי שלמות שהעליתי והורדתי. איפה אתן, צלליות־אמילי שעלו וירדו, מה עלה בגורלכן?
***
לפני עשר שנים חשבתי שהחיים ליניאריים. אני בת 30 וצועדת אל שיא הגבעה. אנעץ שם דגל, ואנוח. ניהלתי והפקתי את הסרט "אמילי" וחיכיתי לרולר עם הקרדיטים בסוף. גיליתי שהחיים, כמו החמוציות בסלט, נעים במעגלים. דלתות נפתחות ונסגרות. שבילים חדשים נסללים, אחרים נסתמים בבוץ. כשאני מגיעה למשהו טוב, אני לא מרגישה שהסתיימה הסדרה, אלא שהתחיל עוד פרק, מתוק יותר מקודמיו. כשאני שוגה, אני יודעת שתהיה עוד עונה. לכל עונה יש את הפיק שלה. ואני מחכה לעונה הבאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
