הייתי באירוע שיא של תנועת הנוער של הבת שלי - יש לי שני ילדים בשתי תנועות נפרדות (שיקולים חברתיים שלהם) - ולידי ישבה אמא מזועזעת. היא עצמה לא ביקרה מעולם בשום תנועה, והבת שלה נקלעה לעניין.
האירוע התחיל כמובן באיחור של שעה. החניכים צרחו שירי מורל סתומים לאוויר הירושלמי הקפוא עד שקולם נסדק. כשסוף־סוף התחילו בהופעות, שעליהן עמלו במשך חודש, המיקרופון השמיע צווחה מצמררת, ואז בומים של מכונת ירייה, ואז הפסיק לעבוד. החניכים חזרו לצרוח שירי מורל. ניסו להפעיל סרטון וידאו, אבל המסך היה עקום, הסרטון נתקע, ולא היה אפשר לשמוע כי היו מסביב צווחות באינדיאנית.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
המזועזעת הנידה ראש בחוסר שביעות רצון או חוסר הבנה. בתה היא מקרה מובהק של דור ראשון בתנועת נוער. משימה קשה. אני הייתי שרופת בני עקיבא דור ראשון. ההורים שלי לא היו בוגרי תנועה ולא הבינו על מה ולמה אני מחרפת את שנותיי שם. על מה ולמה? תנועות הנוער הן החיסון היחיד נגד הציניות. בעד האמון, התמימות, הכוונות הנעלות. נגד האמונה שהכל זה אינטרסים. נגד תועלתנות. נגד הקור. בנים בכיתה ו' שרקדו שם על הבמה לצלילי שיר עברי הם מפוגגי כל הקור שבעולם. ילדים בכיתה י' שמנהיגים את העולם עם מיקרופון צורמני, מסך עקום ואמונה לוהטת בערכים הם תרופה לציניות.
* * *
אני מבסוטה מעצמי כשאני לא צינית. כשאני רגשנית. לא מפקפקת בכנות של מי שמדבר איתי. נותנת אמון. כשאני דוסית. אני לא אדם הלכתי במיוחד, אבל מיתרי הרגש שלי רוטטים באזור הדתי. בבית המלון בטאבה הזמנתי מסאז'. הגיעה צעירה עם אנגלית שבורה. שילמתי לה יותר ממה שהייתי צריכה, וכל העיסוי חשבתי על הנוגשים המצרים בספר שמות. בלב צעקתי לסבתא של סבתא של סבתא שלי: את רואה, סבתא? ניני הנינים של משעבדי מצרים עושים לי מסאז'! הנבואה התקיימה!
עם כל הים בקיץ והג'ינס בחורף, האזכורים הדתיים הם תמיד זבנג. לא יכולה שלא להצטמרר מחייל שסיפר שהתערב עם חבר מי פוגע יותר במטווחים, ומי שמפסיד - עולה כחזן בשבת בבסיס. משפט בשפה העברית שגורם לי עונג (פשיסטי? חשוך?), שאפשר לשמוע רק במדינת היהודים. לא מבינה מילה בארמית, אבל לא יכולה שלא להימתח לדום בקדיש. נכנסת לקבר רחל ומתחילה ליילל.
וכן, אני משתגעת מעצי האשוח עכשיו. הם מחרפנים אותי. מגיפת צמיחה פתאומית של המוני עצי אשוח המקושטים בכדורים מנצנצים, בערים שאינן ערים מעורבות, בשבילים הארצישראליים, תחת שמש שקרנית של גדרה־חדרה. מי משקה אותם? לא חלפו מספיק שנים מאז שחטו אותנו בשמו, וסילבסטר נכנס ללוח השנה. לפני חודש וחצי חגגו פה את "ליל כל הקדושים", ובבנימינה הזמינו את כולם ל"ליל כל השכנים". אני לא דואגת שהחברים יתנצרו. אני דואגת שהם ישכחו.
בפטיסרי מפונפן בתל אביב מגישים בשר סוסים בקרואסון. הם פתוחים כל השבוע, גם בשבת. יום המנוחה השבועי שלהם הוא ראשון. בתפריט קרואסון עם פרושוטו חזיר חי, גאודה עיזים, כמהין וביצה עלומה. אני מקווה שאני לא שולחת אתכם לגגל וללכת לטעום. מה אכפת לי שאנשים אוכלים חזיר חי? באותו רגע מת להם משהו אחר. פעם זה לא היה ככה. וככל שהפרושוטו חזיר חי נמס בתוך הגאודה עיזים, כך החילונים מפחדים מהדתה־דתיים־דת־דוט קום.
בקבוצת חברים מתכננים טיול משותף. כתבתי שאני לא טסה בשבת. מצאו טיסה מייד בצאת השבת, אבל צריך לנסוע לשדה. שאלו אותי, ברצינות, אם זה שאני לא טסה בשבת אומר שאני גם לא נוסעת. בסוכות, פלוגה שלמה שקיבלה מהרבנות הצבאית סט של ארבעת המינים במשלוח לספינת חיל הים לא ידעה במה מדובר. למעט חייל דתי אחד, כולם הניחו שזה משהו לבישול והסט הועבר לטבח. אלו קורבנות של מערכת חינוך שרצתה לגדל אפיקורסים וגידלה בורים ונבערים.
ואז בא העיתונאי גל אוחובסקי וחשף השבוע איך הגענו למצב הזה. אוחובסקי כתב מאמר נגד שיר של ישי ריבו, מאנשי השנה של תחנות המוזיקה הישראליות, ונגד היוצרים הדתיים בכלל ש"כובשים לנו את הרדיו" (כי הרדיו שייך למשפחת אוחובסקי). את היצירה היהודית המתחדשת כינה "מבול עכור ומסוכן", בלי להרהר בנתוני ההאזנה, ההופעות וההורדות המדהימים לזמר כמו ריבו. בליבו של אוחובסקי פחד ששירים כאלה מטיפים לעשות "כל מה שרבנים זקנים חושבים שאלוהים רוצה שאעשה".
ולכן אני כותבת כאן קצת בעצבנות. הפחד הוא לא מרבנים זקנים. זהו פחד של חסרי ביטחון. אם תיאוריות שכדור הארץ הוא שטוח לא מפריעות לכם - למה שירי אמונה כן? ממה אתם מבוהלים? הילדים שלי יודעים מהי הברית החדשה. הם מכירים דינוזאורים, למרות שכל אחד מהיצורים האלה מערער בדריסה על גיל העולם לפי היהדות. אני בטוחה בחינוך שלהם ולכן משוחחת איתם על המפץ הגדול, הדרוויניזם, המיתולוגיה האיסלנדית. הם לא יהפכו לחילונים בגלל זה. אוחובסקי חושב ששירים על אלוהים בגלגלצ הם "מלחמה על הצביון החילוני". אם שירים מאיימים על הזהות שלך, מה הזהות הזאת שווה?
כדאי שבוגרי תיכון יידעו מהם ארבעת המינים גם אם לא יקיימו לעולם את מצוות טלטולם המשונה. נער שלא יודע לנקוב בשמות ארבע האימהות ולא קרא מעולם פסקה מהמשנה, לא יידע לקרוא את שם הרחוב שבו הוא גר, להבין ספרות עברית. או שהוא יצרוך ספרות בגובה הקרסול. מה שגורי כינה "הנתק האסוציאטיבי". שמעתי דווקא את גדעון לוי אומר שאין הדתה אלא חילון. "גדלתי בסביבה חילונית מאוד", סיפר בכנס העיתונות האחרון, "אבא שלי לא ידע מה ההבדל בין פורים לפסח, אבל כשנפל חומש לרצפה, נישקנו אותו. בשיעורי התנ"ך היתה חובה לחבוש כיפה, ולמדנו בעל פה את שיר של יום שאותו היו הלוויים אומרים בבית המקדש".
רוב הישראלים העונים לשם המשפחה "כהן" יודעים להגיד את ברכת כהנים, או לפחות שמעו עליה. בארה"ב, למחצית מהיהודים הכוהנים אין מושג שדבר כזה קיים. ואם אוחובסקים ינהלו את תוכנית הלימודים, זה מה שיקרה בישראל בעוד דור. גם אם אתם מגדירים את עצמכם "מסורתיים", האם אתם בטוחים שהנכדים שלכם יידעו מה זו ברכת כהנים? האם בגלל הבקע הפוליטי המאוס, תוותרו על האחריות שלכם?
* * *
אוחובסקי כתב שיש מלחמה על הצביון החילוני. לדעתי יש מלחמה על הצביון היהודי. אבל המילה "צביון" מזכירה לי צב קטן. יש בה משהו מן השריון הצַבִּי, הכנסת הראש לתוך המעיל כשצל מתקרב. במקום להיאבק על הצביון, עדיף שכל אחד ידאג לחינוך טוב במחנה שלו, חינוך שמעניק ידע ביד פשוטה ורחבה, בביטחון, בלי דאגנות.
emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו