נופלים על משמרתם

כשאני עייף, אני מתפקד גרוע מאוד. אני נהיה כעסן, קצר רוח, עושה טעויות בסיסיות. לכן, בגלל שאני קם כל בוקר ב־4:30 כדי להגיע בזמן לאולפן תוכנית הבוקר, כפיתי על עצמי משטר קשוח של הליכה לישון ב־21:30, כל ערב. אין הצגה שנייה, אין תיאטרון, אין מסיבות, אין שום דבר שלא נגמר ב־21:00 ומאפשר לי להיות במיטה בזמן. למדתי מניסיוני שפליטות הפה הכי גרועות שלי קרו כשהייתי עייף, כשערב קודם היתה סיבה טובה להישאר ער עד אישון הליל, נגיד 23:00.

מנחה תוכניות עייף זה לא נורא. רופא עייף זה אסון. רופא שלא ישן 26 שעות במשמרת זה מתכון מנצח לטעויות רפואיות, שסופן בבית ההלוויות. עד היום לא היה ברור לי מי חשב שלהביא רופאים למדרגת עייפות כזאת כמעשה שבשגרה זה רעיון טוב.

לכל הטורים של אברי גלעד

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

היום קראתי פוסט מעניין על מי שיצר את המשמרת הכפולה הזאת, הנהוגה בבתי החולים כמשמרת אחת. היה זה ד"ר וויליאם סטיוארט הלסטד, מנתח אמריקני רב זכויות, שחי בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. הוא היה רופא באמת מצוין, רק שהיתה לו בעיה קטנה שהולכת איתנו עד היום. הוא היה מכור לקוקאין. 

קוקאין יודע להשאיר את המסניף ער כמה שצריך, שעות, ימים, במלוא המרץ, ללא שום צורך בשינה ובמזון, ולתפקד ברמה הכי גבוהה. הוא גם גורם למשתמש להאמין שהוא בעל מסוגלויות גבוהות יותר מאלה שיש לו באמת, לחשוב שהוא נזר הבריאה, להתמכר במהירות שיא ולהפסיד את כספו, את כבודו ואת מערות האף שלו. שומר נפשו ירחק.

דווקא ד"ר הלסטד, שחי על ספידים, היה האיש שקבע שמשמרות של רופאים יהיו בנות 26 שעות. עם כמות הקוק המתאימה, זאת ממש לא בעיה, וגם סוגיית האוכל לא מטרידה מדי.

מאה שנים אחר כך הרופאים בחדר המיון ובמחלקות עדיין מקיימים את הנוהג הפסיכי הזה, בלי להסניף כלום. לא ישנים ולא אוכלים כמו בני אדם. לא רואים את הילדים שלהם יממה שלמה. תורנות בבית חולים היא אירוע מסכן בריאות מהדרגה הראשונה, לחולה ולרופא.

סביב התורנות המטורפת הזאת נבנו תילים של הצדקות, כאילו רק כך אפשר לעסוק ברפואה. אני אומר: כשתוקם ממשלה, ובעזרת השם יהיה שר בריאות חדש, משימתו הראשונה היא לצמצם מייד את המשמרות ל־12 שעות לכל היותר. כך ימותו הרבה פחות אנשים מטעויות רפואיות, כי המספר הנוכחי הוא כ־5,000 קורבנות בשנה, חלקם הנכבד תוצרים של התמכרות לקוקאין של איש אחד, לפני מאה שנה. 

לבד

כשפרשתי ממחנה השמאל ועברתי למחנה הימין, נהיו לי פתאום הרבה תומכים חדשים, ומעט מתנגדים, שהיו איתי פעם יחד בסירת השמאל השוקעת. היה לי מאוד נעים להתחבר לחלקים בעם, שפעם היו חסומים בשבילי. פתאום אנשים אומרים לי בכל מקום: איזה כיף שהצטרפת אלינו. ואני כבר יודע לאיזה "אלינו" הם מתכוונים: "אלינו" במחנה הלאומי, שלא מתבייש להיות יהודי וישראלי ואוהב את ארצו ואת עמו.

כך חלפו כמה שנים, שבהן אני מתענג על השפע הזה, מתעלם מהביקורת שאני חוטף ממעוזי השמאל, ובגדול, טוב לי במקומי. עד שבזמן האחרון, בגלל מערכות הבחירות התכופות, נאלצתי לחדד את עמדתי בעניין נתניהו. אני ימני, אבל אני מתנגד להמשך כהונתו כראש ממשלה. מסר מורכב.

רבות טרחו סובבי ראש הממשלה לייצר טיעון שווא, כאילו מי שימני חייב גם לתמוך בו. כל מי שהוציא רגל ממעגל התומכים הוקע מייד כשמאלני, שלא לומר בוגד, ורוב הציבור הימני בלע את המסר הזה כסופגנייה חמימה בימי החנוכה. אבל אני לא.

פרסמו בשמי פוסט מזויף כאילו אני תומך בנתניהו למרות כל חסרונותיו, ש"זכה" למיליון שיתופים, אבל עלי לא השפיע. אני עדיין חושב שמידותיו האישיות והמשפחתיות של נתניהו לא מאפשרות לי בעת הזאת לתמוך בו לכהונה נוספת. ועשו טובה, אל תשלחו לי מיילים עם שכנועים. שבעתי. 

וכך נשארתי לבד. בשמאל מתעבים אותי, בימין הבלפורי מגנים אותי, וגם מקללים ותוהים אם באמת עברתי מחנות, או שזה היה מעשה מחוכם וזמני שכל מטרתו תקיעת מקלות בגלגלי נתניהו.

תחכום אף פעם לא היה חלק ממה שאני יודע לעשות. אני יצור די פשוט. מה שאני מרגיש זה מה שאני אומר, ומה שאני חושב כעת זה שלנתניהו נגמר הסוס. הוא העמיס עליו כל כך הרבה טעויות בהתנהלות אישית, כספית, אנושית, ולא הכיר מעולם בשום משגה, שלו או של בני ביתו. בעיניי זה חייב להיפסק, ולא משנה מה המחיר.

זה מה שאני חושב. אני לא מנסה לשכנע איש, לא מנסה למצוא חן, ולא מנסה למצוא מחנה חדש. נותרתי ללא מחנה, רק אוהל סיירים קטן באמצע המדבר. ובאוהל שלי טייפ קסטות ישן, ובתוכו קסטה חורקת של להקת בנזין, ושיר מנגן בלופ אינסופי: חופשי זה לגמרי לבד.

יצירה

הלכתי לחנות חומרי היצירה השכונתית, לקנות מה שקונים אבות לבנות. אולי גם אבות לבנים, אבל אין לי כאלה. מדבקות, פונפונים, בובות קלקר לצביעה, צבעים בכמויות. דברים שמעולם לא דיברו אל ליבי, אבל לליבי - זה שם בתי - הם מאוד מדברים. 

ליד הקופה שלט: "הידעת ששקיות ניילון מתכלות רק אחרי 500 שנה? נא להביא שקית מהבית". וואלה??? צחקתי. כל חנות חומרי היצירה היא ערימה של דברים בלתי מתמחזרים לעולם, דברים שכבר הוכח שהורגים את הסביבה, כמו נצנצים, שמגיעים אל מערכות המים, וקלקרים, ופאייטים, ומה לא. הבעה היא לא בשקית ניילון, אלא במה שיש בה. 

חשבתי לעצמי שפעם, כשהייתי ילד, יצירה היתה צורה של מיחזור. עשינו יצירות משאריות בדים, וקופסאות שימורים, ותבניות ביצים, ומיני קטניות, שהדבקנו על תמונות. ליצירה ההיא היה אפס מחיר סביבתי. כל מיני חפצים בסוף דרכם הגיעו לגן והפכו ליצירות עקומות, שנזרקו לפח ברגע שנרדמנו. 

ואז באו לארץ רשתות זולות והתחילו למכור חומרי יצירה זולים מאוד, יותר זולים ממה שכבר יש בבית. והם צבעוניים, ונוצצים, והם כבר מוצר מוגמר בעצם, רק קשטי אותו, צבעי אותו, זרקי אותו.

אני זוכר את החנוכייה שהכנתי בבית הספר. עבדתי עליה שנה. היא היתה עשויה פליז משויף, תרמילי כדורי עוזי בתור הקנים, וכיהנה בתפקיד החנוכייה הראשית בבית שנים רבות. חפץ בעל ערך, שיצרתי במו ידיי. היום קונים חנוכיית יצירה כזאת מקצף פולימרי, מדביקים עליה מדבקות של סביבון, ויאללה. במקום נס פך השמן, ישר לפח הזבל.

בעצם, כדי להעסיק את הילדים כמה דקות, חנקנו את העולם לעשרות דורות קדימה, והוא חונק אותנו בחזרה ממש עכשיו. אם ביוונים נלחמנו ולנו הניצחון, למה שלא נילחם בדחף הבלתי נשלט שלנו לטמא את המקדש, את העולם?

צריך להרגיע. לחזור ליצירה שאין בה חומרי גלם חדשים. למחזר את הכל, כולל את הטור הזה. תעשו ממנו אהיל ותשלחו סלפי.