70 שנים אחרי

ירושלים מוכרזת כבירה - והעולם מאיים

ב־13 בדצמבר 1949, 68 שנים פחות שבוע לפני הנשיא האמריקני דונלד טראמפ, הכריז בן־גוריון על ירושלים כבירת ישראל. מאותו יום הותקפה ישראל ללא הפסקה על ידי מדינות העולם, בעוצמה שלא חוותה כמוה מעולם. במשרד החוץ בקריה בתל אביב התקבלה איגרת מאת מיניסטריון המדינה של ארה"ב, שכללה התראה שלפיה "אל לה לישראל לבצע כל צעד העלול לסכן את השלום במזרח התיכון".

צרפת העבירה לישראל איום בנוסח "העברת משרדי הממשלה לירושלים תהיה פגיעה משמעותית בעבודת עצרת האו"ם, וישראל תיאלץ לשאת בתוצאות". ואילו נציגי הוותיקן פנו בהוראת האפיפיור לכל המדינות הקתוליות בעולם ודרשו מהן "להפעיל כל לחץ אפשרי על ישראל כדי שתיסוג מתוכניתה בעניין ירושלים". ואכן, מדינות רבות שלחו למשרד החוץ בישראל איגרות שכללו נזיפות, התראות ואיומים.

בינתיים, ישראל קבעה עובדות בשטח: כבר למחרת הצהרתו של בן־גוריון בנוגע לירושלים עלו במצוותו לבירה שר הפנים חיים משה שפירא ושר התחבורה דוד רמז, במגמה לסייר בעיר ולהכין תוכנית מיידית להעברת כל מוסדות המדינה מתל אביב לבירה.

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

חברי כנסת שהציעו ש"בשלב זה תפעל הכנסת גם בתל אביב וגם בירושלים" נתקלו בהתנגדות נמרצת של ראש הממשלה, שהציע לתת לסוכנות היהודית מבנים לשימושה בתל אביב, בתמורה ל"בניין המוסדות הלאומיים" בירושלים, שם ביקש בן־גוריון לרכז תחת קורת גג אחת את כל עבודת הממשלה על משרדיה השונים. מאחר שהעניין לא הסתייע, החליטה הממשלה להעמיד תקציב לבניית קריית הממשלה בירושלים בגובה של 2 מיליון לירות - וכבר באותו השבוע מונו אדריכלים לתכנון הקריה.

"מבצע ירושלים", כך קרא בן־גוריון להעברת משרדי הממשלה והמוסדות מתל אביב לבירה. "הזקן" הקציב למשימה פרק זמן של שישה שבועות, ובמגמה לפקח מקרוב על העבודות, קבע את משכנו במלון "עדן", ששכן בסמוך ל"בית פרומין" בירושלים, שאליו התעתדה לעבור הכנסת ממשכנה בתל אביב.

עופות מסתננים לשוק השחור

השבוע לפני 70 שנים הגיע למערכת העיתון "מעריב" נוטר־פיקוח של משרד הקיצוב והאספקה, ולאחר שהובטח לו שזהותו לא תיחשף סיפר את הדברים הבאים, כפי שפורסמו מעל דפי העיתון: "לפני כשלושה חודשים עמדתי בתוקף תפקידי כנוטר־פיקוח בשוק העלייה בתל אביב. לקראת הצהריים החלו צעקות של אנשים רבים מאזור חנויות העופות, לאחר שהסוחרים סירבו למכור לקהל עופות שנמצאו בחנויותיהם.

מכירת עופות בשוק העלייה, 1949 // צילום: פריץ כהן, לע"מ

"לאחר התערבות שלי ושל שאר הנוטרים שהיו במקום, הסתדר תור בחזית חנויות העופות והמכירה בוצעה ברציפות וללא בעיות עד השעה חמש וחצי לפנות ערב. ידוע לי שבאותו היום הגיעו לשוק כ־2 טונות עופות, שמהן נמכרו 500 ק"ג. להפתעתי הרבה, כשהתייצבתי על משמרתי למחרת שוב פרצה מהומה, כשהתברר כי ב'אורח פלא' נעלמו בשעות הלילה כ־1.5 טונות של עופות, שעשו את דרכן כנראה לשוק השחור. מסרתי את הדבר למפקח המחוז מר ברגר, אולם זה שבועות, כשאני מנסה לברר מה עלה בגורל החקירה, אני מקבל תשובות מתחמקות ומחשידות".

העיתון פנה למנהל מחלקת המזון במשרד הקיצוב והאספקה, והלה השיב כדלקמן: "הנוטר הכותב והמתלונן לא פירט את שמו, האם אולי כיוון שהוא הוא החשוד במעל? כמו כן, הוא לא פירט אם הגיש את תלונתו למפקח ברגר בכתב או בעל פה, ולכן הוא מתבקש להתייצב בפנים גלויות באגף הפיקוח על המזונות במחוז דרום כדי למסור את גרסתו לאירועים, ויפה שעה אחת קודם".

שוב מנצנצים אורות במי נפתוח

ב־16 בדצמבר 1949 עלו 100 מתיישבים יהודים ראשונים ושוכנו בבתים הנטושים של הכפר ליפתא, בכניסה לירושלים, המזוהה כיישוב המקראי "מי נפתוח". בשלהי המאה ה־19 חיו בליפתא כ־600 תושבים ערבים, שהתפרנסו ברובם מחקלאות. החל ממאורעות תרפ"ט (1929) הפכו תושבי הכפר עוינים לשכניהם היהודים והרבו במעשי תקיפה ושוד חוזרים ונשנים, אולם עד פברואר 1948 פונה הכפר הערבי מיושביו.

100 המתיישבים הראשונים, שהגיעו השבוע לפני 70 שנים לליפתא, היו מבני העולים שבאו מצנעא, תימן. שלושה חודשים לאחר מכן, במארס 1950, כבר התגוררו בליפתא כ־80 משפחות תימניות שמנו יחד יותר מ־300 נפש.

דצמבר 1949: מתיישבים חדשים בליפתא // צילום:פריץ שלזינגר, באדיבות הארכיון הציוני

למרות הנוף המרהיב, בתי האבן הגדולים והמראות התנ"כיים של הכפר - תנאי החיים במקום היו קשים מנשוא. לליפתא לא היה חיבור למים, ונשות המתיישבים נאלצו לרדת בכל יום למעיין שבתחתית הכפר ולשאוב ממימיו. הבתים היפים היו פרוצים לרוח ברובם ונזקקו לשיפוצים שהיו מעבר ליכולת הדלה של העולים, ובמהלך שנות ה־50 השליכו המוסדות השונים (הסוכנות, קק"ל, עיריית ירושלים ומשרדי הממשלה) את האחריות לליפתא מזה לזה.

למרות זאת, ליפתא התפתחה לאיטה כשלעולים מתימן מצטרפים עולים מכורדיסטן. ב־1970 שכנו במקום כ־300 משפחות, אך התנאים הקשים הכריעו את הדיירים ולאחר הפגנות רבות ואיומים לחסימת כביש ירושלים־תל אביב הם פונו מהמקום, תמורת דיור חלופי בירושלים. בשנות ה־80 הוכרזה ליפתא כשמורת טבע עירונית.

מיץ תפוזים תמורת דלתות

השבוע לפני 70 שנים נחתם במשרד המסחר והתעשייה הסכם "בארטר" ("סחר חליפין") עם נציגי ממשלת פינלנד, שבו התחייבה ישראל לספק לפינים מטענים של מיץ תפוזים בתמורה ל־20 אלף דלתות עץ שיישלחו מפינלנד לישראל, עבור דירות השיכונים העממיים. בקרב ארגון עובדי הנגריות בארץ התעוררה התמרמרות, ויו"ר הארגון, אריך גולדשמיט, הודיע כי "20 אלף דלתות היו יכולות לספק 100 אלף שעות עבודה לנגריות בארץ".

תווית בקבוק מיץ תפוזים // ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין

קיצוב צמיגים מעורר מהומה

לאחר הפסקה של שנתיים הודיע השבוע לפני 70 שנים משרד האספקה והקיצוב על הכוונה להפעיל בקרוב קיצוב בענף הצמיגים. הראשונים לפעול לנוכח הידיעה היו אנשי העולם התחתון, ולאחר תקופה ארוכה שבה לא אירעו גניבות מרוכזות של צמיגים, נפרצו בתוך יומיים חמישה מחסני צמיגים ותכולתם נגנבה. לעומת זאת, העסקים השונים לגיפור צמיגים ולתיקונם מיהרו לפרסם מודעות בעיתונות העברית כי "אנו עומדים מוכנים לספק את שירותי הגיפור המעולים שלנו לכל דורש".

אמריקה מחזרת אחרי עם הספר

השבוע לפני 70 שנים נפתחו בתל אביב, ביוזמת שגרירות ארה"ב, בית תרבות וספרייה אמריקניים. המוסד החדש הוקם בבית פרטי בן קומה אחת ברחוב ביאליק 20 בעיר, והספרייה הענפה שבו הכילה, בין השאר, ספרים מדעיים רבים בנושאים שונים, שזכו להתעניינות רבה. לנוחיות הקוראים יובא במיוחד מאמריקה ריהוט מהודר, שכלל 75 כורסאות. הספרייה כללה גם אגף מיוחד לילדים, שבו ספרים בתחום ההיגיינה והבריאות. מנהלת המקום אן מרי דיוויס, שהגיעה במיוחד מארה"ב, סיפרה כי "מקום זה הוקם כדי לאפשר לאזרחים בישראל לרכוש ידע והשכלה מאוצרות התרבות האמריקנית".

הנעלמים / משחקי שכונה שהיו

חמור ארוך

המשחק, שנקרא גם "סוס ארוך", משוחק בשתי קבוצות. אחד מחברי קבוצה אחת, שנקרא "סבתא", היה עומד בגבו אל הקיר ולפניו התכופפו חברי קבוצתו בשורה. תפקידה של הקבוצה האחרת היה לקפוץ בזה אחר זה על גב חברי קבוצת המתכופפים, ולאחר הקופץ האחרון לספור עד עשר בתקווה שמבנה ה"חמור" יתמוטט. אם חברי קבוצת החמור נשארו יציבים, הם הפכו להיות "הקופצים", וחוזר חלילה.

איור: איתן קדמי

הצרכנייה / פריטים מאז

אסימון לטלפון

בזמנים שבהם לא היה מכשיר טלפון ברוב הבתים, נאלץ מי שביקש להתקשר ללכת לתא טלפון הקרוב למקום מגוריו ולשלשל לתוך חריץ בראשו של מכשיר הטלפון הציבורי אסימון, שאותו היו רוכשים בדואר. אם הנמען בצד האחר של הקו ענה, היה האסימון נופל לתוך קופסת פלדה בתחתית הטלפון. מכאן, אגב, הגיע הביטוי "נפל לו האסימון", כלומר "קלט סוף־סוף את הדברים".

צילום: ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין

כשתל אביב הפכה לוונציה

השבוע לפני 70 שנים נפתחו ארובות השמיים וגשמים עזים הציפו את רחובות תל אביב. היתה זאת שעתם היפה של בעלי העגלות למיניהם, שנקראו "בעלגולה". הללו נעמדו בקרנות הרחובות שהפכו למקווי מים, בעיקר ברחובות יהודה הלוי, הרצל וסלמה, וביצעו בעגלותיהם נסיעות "ספיישל" לאלה שידם היתה משגת. האחרים יכלו לרכוש, תמורת שני גרושים, "שירות" של חציית הרחוב באמצעות תלת־אופן או עגלה ידנית, בדיוק כמו זו שבתמונה.

צילום: הנס פין, לע"מ

יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כיתבו לנו: shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו