איך טרנד מולד

דצמבר נאסף אל קיצו, והכריסמס עולה בחלונותיה של ישראל הבורגנית. פעם זה לא אמר לי כלום; אולי תגבור בגזרת איסוף הקבלות לרואה החשבון, וכמה בדיחות על סנטה החלש מול מיטב בנינו המכבים. אבל משהו בכפר הגלובלי, בלואו־קוסט וברווחה הכלכלית נותן את אותותיו, ואני רואה שסביבי כולם טסים לוויקנד קצר בחו"ל כדי להריח מולד אזרחי. קבוצות הפייסבוק של מטיילים בווינה/ברלין/ורשה ובבירות אירופיות קפואות נוספות, גדושות בהמלצות על שווקים מוארים ומגוונים, והגולשים משוויצים שזאת בדיוק העונה הנכונה לבקר בהם. 

הדרך המקושטת מירושלים לבית לחם רומזת לי שלא הרחק מכאן נמצא הדבר האמיתי. עצי אשוח, פסלונים של מזחלות רתומות לאיילים דוהרים, ורימונים־ספק־דלועים על מעגלי תנועה מבטון, מוארים בפנסי רחוב מוזהבים כל הדרך מהעיר העתיקה בירושלים למעבר הגבול המאולתר בפאתי בית לחם. קשה לכבוש סקרנות כשהכיבוש מתחת לאף, וכשהגעתי לכיכר העירייה ההומה מול כנסיית המולד, כמה ימים לפני החג, הבנתי שאני לא היחידה. 

"ישראלים? ברוכים הבאים"

נא להכיר את הטרנד הסודי של השטחים: ישראלים מתפלחים לבית לחם. כמה סודי? אסור שישמעו אתכם מדברים עברית. אסור להיכנס עם הרכב. אסור להישאר לישון. כמה טרנדי? בחנות המזכרות של קרול, ערבייה נוצרית, יודעים לספר ש"למרות שברור שיהודים לא מורשים להיכנס לכאן, בימים האחרונים יש תכונה אחרת בין התיירים, מזהים גם פרצופים ישראליים ופה ושם בורחת להם עברית". 

המזכרות בחנות מסורתיות למדי; במרכז העיר יש עשרות כמותה. כמו בכל מרכז תיירותי בעונה הזאת בעולם, אפשר למצוא כאן שלל בובות סנטה קלאוס בגדלים שונים, מצנפות אדומות עם פונפון לבן שהתאפקנו לא למדוד, קישוטים עגולים לעצי אשוח כמו שרואים בסדרות רכש, בובות איילים וכיאה לבית לחם - גם גמלים. הרבה בובות של גמלים. 

תיירים עם סנטה קלאוס בבית לחם // צילום: רויטרס

עוד סממן נוצרי שנמכר כאן בהמוניו הוא מנורת שבעת הקנים. ברגע הראשון היינו בטוחים שמדובר בחנוכייה, שבית לחם פותחת את שעריה ליהודי כל האזור ושהאורות בחוץ מבשרים על חג האורים, אך ספירה זריזה גילתה שמדובר במנורה מסוג אחר - כזו שמתקשרת אמנם למקדש ולמקור האור, אך גם להיות ישו אורו של עולם. נו, טוב, מותר להם. 

לא רק המנורות שאינן חנוכיות מזכירות לי שאני קושרת כתרי גיור לעיר הלא נכונה. גם קרול מדגישה שהתופעה שאני כל כך מתרגשת לאבחן "עדיין מינורית מאוד, ושצריך לזכור שזה אסור לפי החוק". אנחנו זוכרים היטב. בסיור המחתרתי הזה מלווה אותנו חבר בשם פיראס. התיידדנו במקרה בתור לכנאפה בבית צפאפה: הוא והבן השמיניסט שלי אוהדים אותה קבוצת כדורגל בליגה הפלשתינית, והפרט הזה הספיק לנו כדי להחליף טלפונים וכמה בדיחות מקומיות. פריבילגיה של מתנחלים, מזל שעזבנו את תל אביב. פיראס גר בבית לחם. עד לפני שנתיים שימש קצין בכיר בשב"כ הפלשתיני, כיום עובד במוקטעה. כשהתקשרנו וביקשנו שייקח אותנו לסיור של תיירים בבית לחם, הוא לא היסס לרגע. את הרכב השארנו בחניית הבניין שלו בבית ג'אלה, ליתר ביטחון. למרכז העיר נכנסנו ברכב שלו. 

בדרך מבית ג'אלה לתוככי בית לחם אי אפשר להתעלם ממבנה מואר ויפהפה, "ארמון ג'סאר", שהוא המלון המפואר והוותיק בבית לחם. משפחת סוחרים בנתה אותו ב־1914. המסורת המקומית מספרת כי נהגו להאכיל את עניי האזור. כשהמבנה עבר הסבה למלון בשנת 2000 הופעל על ידי חברת אינטרקונטיננטל, שהחליטה בינתיים שהוא לא מספיק בינלאומי בשבילה. צודקת, בית לחם זה סרט אחר. 

כשהולכים בתוך הארמון מרגישים כמו "אלאדין", גרסת המציאות. זה לא מלון של מעליות ושטיחים: כאן יש לובי עם תקרות גבוהות, מעקות אבן רחבים ועיטורים שמתכתבים עם המסורת הנוצרית (לא רק לרגל החג). כדי להגיע אל חדרי האירוח יוצאים אל חצר זרועת מזרקות וצמחייה שמזכירה ג'ונגל קטן, שלטים מכוונים אותך לחמאם, לבריכה, לחדרי טיפולים, למסעדות ולבניין מדורג ובו יותר מ־200 חדרי אירוח.

גרפיטי על חומת ההפרדה בבית לחם

מנהל המלון, מרוואן קיטני, מספר שבעונה הזאת של השנה הם בתפוסה מלאה, ושהתיירים מזמינים חצי שנה מראש: "כבר מתחילת דצמבר מגיעים לבית לחם, ונשארים עד המחצית הראשונה של ינואר. בדרך כלל חצי מלון מאוכלס בתיירי פנים ערבים־ישראלים, בעיקר מחיפה, מנצרת ומיפו. החצי השני מרומניה, מבולגריה, מגרמניה. פה ושם יש אמריקנים ואנגלים. היו גם הזמנות מתוניסיה ומהפיליפינים". 

ומה לגבי ישראלים? 

"ישראלים נכנסים לראות, אני מקבל אותם בברכה. היו לי מתחילת החודש שני אוטובוסים של ישראלים שנכנסו עם מדריכים, ואני יכול לספר לך בסוד שהיו גם כמה שהזמינו חדרים וישנו פה". 

היה להם אישור מהצבא? 

"אנחנו לא עושים עניין מאישורים, זה אתם עושים". 

אכן, אצלנו עושים. לפי חקיקת הביטחון העדכנית, חל איסור על אזרחים ישראלים להיכנס לשטחי A ללא היתר מהמפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון. הוראה זו חלה, אגב, גם על ישראלים המחזיקים דרכון של מדינה נוספת - לידיעת אחינו בני פורטוגל־לכאורה.

טעות היסטורית

ליד המלון נמצאת החומה, מצידה הישראלי קבר רחל ומצידה האחר פסטיבל גרפיטי שלא מבייש חומות אירופיות מפורסמות, אך מבייש את מדינת ישראל. קיר הגרפיטי של בנקסי הפך מוקד תיירותי מפורסם. לך תסביר לתיירים שזה לא מה שנראה להם, ושנקודות הבידוק אינן כמו צ'ק־פוינט צ'ארלי. 

מי יכול לתווך לתיירים את המציאות המורכבת ואת הלוחמה בטרור? זה לא מעניין. ציור אחד על עלון המידע של "מרכז בית לחם לשלום" אומר הכל: חיילים עוצרים את סנטה על יד הגדר, חייל עורך לו בידוק עם הנשק וחייל אחר בוזז בינתיים את שק המתנות שלו. עוד אסון תודעתי שהבאנו על עצמנו בהתנדבות.

בית לחם מוכנה לחג

בין העירייה לכנסיית המולד המקושטת במה מרכזית. כל ערב מופע אחר. תיירים מצטלמים ליד העץ הענק והמקושט. בתי קפה צנועים ערוכים לקבל את הבאים, אבל האוכל הטעים באמת נמצא בדוכנים שמסביב: פלאפל, פול שבילה את הלילה במיץ לימון, סחלב והמון סוגים של חלבה צבעונית מדי. אנחנו תוהים מה יש יותר בבית לחם: כנסיות או חנויות מזכרות? פיראס מהמר שהעסק מתחלק שווה בשווה, ומציין שיכול להיות שכנסיות רווחיות יותר, כי בחנויות מזכרות נכנסים הרבה וקונים בקושי, אך מי שנכנס לכנסיות חייב לשלם. רובן הפכו לאתרים מוזיאליים, ומעמדן התיירותי הוסדר. 

מי שמרבה לבקר בכנסיות בית לחם הוא דווקא ד"ר מויש מעוז מזכרון יעקב, מורה דרך ישראלי וחוקר דתות שמתמחה בנזירות קתולית. גם הוא מגיע לבית לחם לרגל החג, מביא עימו תיירים ישראלים בטפטוף ומשתדל לטשטש סממנים ישראליים, אף שנכנס באישור ובהליך מסודר וחוקי. "מי שמעוניין, ממלא מראש טופס מיוחד ושולח לפיקוד מרכז עם המסלול", הוא מסביר, "אם הכל בסדר מאפשרים את הכניסות. אני לא נכנס בהבלטה, יש שם משטרה פלשתינית שעושה עבודה טובה, לא צריך להפריע".

המסלול החביב עליו כולל בין השאר את כנסיית המולד, כרמיזן, בית ג'אלה וכיכר האבוס. "בזמן האחרון הביקוש גדול מאוד. המקומיים יודעים שהשקט הוא תנאי לחיי כלכלה תקינים, והישראלים רואים שזה אפשרי ומעיזים יותר". 

אתה אופטימי? הגל יתחזק וילך?

"תראי, כשישראל ויתרה על בית לחם היא היתה צריכה לעשות את זה אחרת. אם היינו חושבים לטווח ארוך, היינו צריכים לעשות מו"מ פורה לשיתוף פעולה כלכלי. עשינו טעות היסטורית. עכשיו, כשיש תיאום והגזרה שקטה, זה כבר הישג חשוב וצריך לשמור עליו. אני מעודד אנשים לבוא". 

אני נזכרת בתשובות שענו שגרירי הסכם אוסלו בקמפיין הגדול ב־93' כאשר נשאלו על ביקורים בערים הפלשתיניות, וסיפרו שיהיה אפשר לבקר בהן עם ויזה. בפועל זה לא קרה, אבל ישראלים מעולם לא התייאשו מפורענות שאפשר להזמין בבוקינג.

"זה האינטרס שלכם"

 "עד 87' היה טוב", נזכר ראש התאחדות בתי המלון הפלשתיניים, אליאס אלערג'א, "חיינו יחד". אליאס (60) נולד בבית ג'אלא, נצר לשושלת בית־ג'אלאית ארוכה. אחרי מכינה באוניברסיטה העברית למד הנהלת חשבונות בבית לחם, עבד בבנק לאומי וניהל עסק י לטקסטיל, עד שגילה את ייעודו. "ב־92' שמעתי שעומד לבוא שלום", הוא מספר, "התחלתי לבנות את המלון הראשון שלי, מלון בית לחם, שעומד עד היום וידוע בזכות האורות הסגולים שלו. ב־96' בניתי מלון שני, מלון המולד - Nativity. ב־99' - מלון Angel".

מזמינים חדר חצי שנה מראש. תערוכה בבית לחם // צילום: רויטרס

אנחנו נפגשים במלון אחר שלו, Beth Lehem Hills. הפסנתרן בלובי פוצח במחרוזת שירי "ג'ינגל בלז", כיאה לאשוח הנוצץ בכניסה. אני מתחילה באנגלית, ואליאס עונה לי בעברית. 

לא מפריע לך שישמעו אותך מדבר עם ישראלים? 

"מה פתאום".

זה לא יפגע לך בקריירה? או יפגע לי בחיים? 

"את עוברת על החוק שלכם, לא שלנו".

כמו הלבנונים, אגב. מכיוון שהכניסה לבית לחם עוברת בישראל, ממשלת לבנון לא מרשה לאזרחיה לבקר. שלא תהיה מראית עין של נורמליזציה. עם הישראלים יש ניצני נורמליזציה, מנפנף אליאס בלו"ז שלו: ב־27 בדצמבר מגיעה למלון שלו קבוצה. 

מאיפה? 

"אני רוצה להמשיך לעבוד", מתחמק אליאס. 

אבל אחרי אינתיפאדת אל־אקצא הוציאו צו אלוף, בגלל טרור שעשו פלשתינים. זה לא סתם. 

"אם הביטחון שלכם מאפשר בכל יום כניסת אלפי פועלים פלשתינים לעבודה - עד כדי כך שלי אין פועלים פלשתינים, כי אצלכם משלמים יותר - אז אתם אמורים להיות מספיק חזקים כדי לאפשר לישראלים להיכנס לבית לחם. את מבינה? אותו איש ביטחון אמיץ שמכניס פלשתינים לשם בשביל עבודה, יכול גם להכניס יהודים לכאן בשביל תיירות. זה פשוט לא מעניין אתכם, אתם לא מתעסקים עם זה. ואז, כשמגיע ישראלי, גם החיילים שלנו נלחצים וגם החיילים שלכם". 

ואם תהיה יוזמה תיירותית משותפת לאפשר לתיירים ישראלים להיכנס לבית לחם?

"אני ממש לא צריך את זה, אני חי טוב. זה אינטרס שלכם. אני רואה מגמה של שיפור: נכנסים יותר ישראלים, אבל זו החלטה שלכם, לא שלנו. הממשלה אצלכם לא חושבת להתקדם בשלום עם הפלשתינים, אבו מאזן נתן את הכל, מדינת ישראל לא נתנה כלום. בזכות מה שהושג אפשר להביא יותר תיירות מחוץ לארץ, ולנו לא אכפת אם התיירים הישראלים הגיעו או לא, זאת החלטה של המדינה הישראלית". 

מצד אחד, אתה אומר שממשלות הימין לא מקדמות שלום. מצד אחר, מבחינה ביטחונית המצב רגוע בזכות ממשלות הימין, מה שמאפשר יותר תיירות חוץ שאתם מרוויחים ממנה. 

"זה לא בזכותכם, זה בזכות אבו מאזן. הוא שומר על הביטחון".

גם הוא, כמו שאר אנשי התיירות המקומיים, סבור שהחומה היא נזק בלב העיר. חשבתי שיצדד בה - היא השגרירה הכי טובה של הנרטיב הפלשתיני - אך לא. 

ביציאה מבית לחם אנחנו חולפים על פני עשרות מלונות ומסעדות, כולן נוצצות, מוארות ומבריקות. קפיצה קטנה לסיבה האמיתית של חג המולד, בלי תור, בלי דיוטי פרי ובלי אגרת מעבר. לפני שמתניעים בחניה של פיראס עוצרים לקוקטייל אחרון בבית קפה שמוגדר "סטודנטיאלי", בשל קרבתו לאוניברסיטה. פיראס המיומן מצביע על חבורת צעירים עם נרגילות וכל מיני עשבים מעושנים, ומהמר: "נוצרייה, קתולי, מוסלמי, יהודייה, גרמנייה, אמריקני, הודי, ישראלית". 

גם אצלנו, כמו בעולם, יש פער עצום בין המנהיגות לבין השטח. מעניין כמה זמן ייקח לכל המעשנים להפוך את חומת הגרפיטי לאתר אמנותי היסטורי ותו לא.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו