אחים בדם: מיכל ועידו מצאו את אחותם

"מצאנו את אחותך. היא חיה וקיימת, מתגוררת בנתניה, והכל טוב איתה". אלו היו המילים שבקעו מהטלפון הנייד של מיכל. על הקו היה נחום עידו, מנהל השירות לילדים ולמתבגרים במשרד הרווחה.

מיכל ידעה שזה הוא, זיהתה את הקידומת של אזור החיוג הירושלמי שהופיעה על הצג. רק יממה לפני כן היא דיברה איתו, והוא הקשיב לה רוב קשב, הבטיח שיחזור אליה עם תשובה, והיא, למודת אכזבות אחרי אינספור שיחות טלפון והבטחות שווא, לא תיארה לעצמה שחידת חייה תיפתר בתוך 24 שעות.

היא עמדה באמצע הרחוב, אוחזת בסלולרי שלה צמוד לשפעת תלתליה הבלונדיניים, שומעת את הבשורה, וקופאת במקומה.

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

"זה הרגיש כאילו העולם עצר מלכת. הייתי ברחוב, והייתי חייבת להתיישב. לא יכולתי להוציא הגה מהפה. הייתי בת 39, אמא לשלושה ילדים, וכרגע בישרו לי שיש לי אחות שמעולם לא הכרתי, בשר מבשרי.

"הייתי המומה ושמחה ומבולבלת גם יחד, ומאותו רגע הרגשתי שאני לא יכולה לתפקד עד שאפגוש אותה במו עיניי. שאני רוצה לחבק אותה, לדעת מה איתה, ובעיקר, להסביר לה איפה הייתי עד עכשיו".

• • •

מיכל ועידו (שמות בדויים) גדלו בכפר סבא לאמא ילידת הארץ, מנהלת בנק במקצועה, ולאבא שעלה מרומניה ועבד בתעשייה האווירית. מיכל, מתכנתת מחשבים, נולדה ב־1979. ארבע שנים אחריה נולד עידו, היום בן 36, עורך דין במקצועו.

מיכל (40) היתה בת 9 כשבצהרי שבת אחת, בזמן שהוריה ישנו שנת צהריים, הוציאה את תעודת הזהות של אביה מהארנק שלו, פתחה אותה מתוך סקרנות, והופתעה לגלות בעמודת הילדים שלושה שמות, ולא שניים.

"ביני לבין אח שלי, עידו, היתה רשומה ילדה בשם יעל, שנולדה בדיוק שנה ושלושה שבועות אחריי, ביולי 1980", היא מספרת, "הבנתי שיש לי אחות, אבל לא הצלחתי להבין איפה היא? מה איתה? למה לא סיפרו לי כלום? אני זוכרת היטב את הטלטלה של ילדה בת 9, שמוצאת אינפורמציה כל כך דרמטית ולא מקבלת תשובות.

"חיכיתי שההורים שלי יתעוררו, ואז שאלתי אותם. הם אמרו לי, 'תעזבי את זה, זאת טעות. מה פתאום עוד ילדה'. אבל אני לא הרפיתי. הייתי בקשר מצוין עם סבא וסבתא שלי, ההורים של אמא, שהיו ניצולי שואה, והחלטתי לחפור להם. לא הנחתי להם עם השאלות, 'מי זאת יעל, איפה יעל, היא חיה, לא יכול להיות שמישהו המציא ילדה לאבא ורשם אותה'.

"אבל גם התשובות של סבא וסבתא שלי לא סיפקו אותי. הם שתקו כל הזמן והשתיקו אותי, לא היו מוכנים לספר כלום. בסוף, אחרי כמה שבועות, סבתא נשברה ואמרה לי שקצת אחרי שנולדתי אמא שלי נכנסה שוב להיריון, ונולדה תינוקת 'לא בסדר', שמתה כמה ימים אחרי. 'אבא ואמא קראו לה יעל, אבל היא מתה. תשכחי מזה. זה היה וזה נגמר'.

"ידעתי כבר אז שגם לפני ההיריון שלי היו לאמא הרבה הפלות. בתור ילדה היא סיפרה לי כמה לא פשוט היה לה להיכנס להיריון, היא ניסתה במשך שנים, והיה לה היריון אחד מחוץ לרחם שסיכן את חייה. לנוכח כל הסיפורים האלה הצלחתי איכשהו לבלוע את הסיפור על התינוקת שמתה, אבל לא השתכנעתי עד הסוף. בחושים שלי הרגשתי שהם לא מספרים לי את כל האמת, הרגשתי את עננת הסודיות מרחפת בבית.

"מאותו יום שבו גיליתי את שמה של יעל בתעודת הזהות של אבא, אני זוכרת רק מתחים ביני ובין ההורים. הפכתי להיות ילדה מורדת, עד שהפסקתי לגמרי לדבר עם אבא. בתור נערה מתבגרת הפלגתי עם הדמיון שלי והמחשבות, הייתי בטוחה שאני ילדה מאומצת, הרי לאמא שלי היה כל כך מורכב עם הריונות ולידות. כל הזמן חשבתי לעצמי, 'מה עוד הם מסתירים ממני? מה לא סיפרו לי?'"

• • •

עידו, שהיה אז בן 5, לא זוכר את השבת ההיא. הוא כן זוכר שכבר בתור ילד ידע ידיעה עמומה שאמו ילדה תינוקת פגועה שמתה. הוא, בניגוד למיכל, לא נתן לעובדה הזו להשתלט על חייו.

"היה ברור לנו שזאת היא, לא היה אפשר לטעות. היינו בהלם עד כמה היא דומה לאמא ולסבתא שלנו". עידו, יעל ומיכל במפגש // צילום: אפרת אשל

"הדחקתי את העניין הזה, ואולי באיזשהו מקום רציתי להקל על הוריי. כשהייתי בן 17 וישבתי מול המאבחנת הפסיכוטכנית בצו ראשון, היא אימתה את הנתונים שלי ואז אמרה: 'אתם שלושה ילדים, כן? יש לך עוד שתי אחיות'. ואני התעקשתי: 'אנחנו שניים'. אני זוכר שהיא קמה כדי לבדוק את העניין, חזרה אלי ואמרה: 'אוקיי, בסדר'. והמשיכה הלאה. גם אני המשכתי עם חיי הלאה".

מיכל נישאה כשהיתה בת 23. בגיל 25 הרתה לראשונה, וברחמה נשאה תאומים. "בתחילת ההיריון רציתי לדעת מה קורה עם המטען הגנטי המשפחתי שלנו. גם אמא הבינה שאי אפשר כבר להתעלם או להסתתר מאחורי פרטים לא מדויקים. ביקשתי ממנה שתתלווה אלי אל רופאת הנשים, ואמרתי לה מפורשות: 'אם את לא רוצה לספר לי מה בדיוק היה שם עם הילדה הזו, לפחות תגידי לי אילו בדיקות אני צריכה לעשות. גם ככה ההיריון שלי בסיכון גבוה בגלל התאומים, אני לא יכולה להרשות לעצמי להתעלם מנתונים גנטיים'.

"כשהיינו אצל רופאת הנשים, אמא נשברה. בפעם הראשונה היא סיפרה לי דברים שלא ידעתי עד אז. שם שמעתי את כל הפרטים, שחלקם התגלו מאוחר יותר כלא מדויקים.

"היא סיפרה שכאשר הייתי בת שלושה חודשים, היא נכנסה שוב להיריון. היא הרגישה שההיריון לא תקין, לא ידעה להסביר מה בדיוק, אבל אמרה שהוא היה שונה לגמרי מההיריון שלי. היא גם סיפרה שבמהלך ההיריון נאלצה לעבור צילום רנטגן, שלא היה לה מושג כמה הוא מסוכן.

"לא הצלחתי להבין ממנה מה בדיוק קרה שם. היא רק אמרה שמייד אחרי הלידה לקחו ממנה את התינוקת. הרופאים אמרו לה שהתינוקת סובלת ממיקרוצפלוס, כלומר היקף ראש קטן מהממוצע, שיכול להצביע על פיגור התפתחותי, קוגנטיבי ומוטורי, ושהיא לא תאריך ימים, ולכן אין טעם להיקשר אליה.

"שאלתי את אמא: 'אז לאן לקחו אותה מבית החולים?' והיא אמרה: 'לקחו אותה למנזר, ושם היא נפטרה'. זו היתה הפעם הראשונה שבה שמעתי את המילה מנזר בהקשר של אחותי האבודה.

"רופאת הנשים שלי שללה מכל וכל את הטענה שצילום רנטגן יכול לגרום למיקרוצפלוס, ושלחה אותי לייעוץ גנטי. הייתי במעקב אינטנסיבי, עברתי אינספור בדיקות, התאומים נולדו, והכל היה בסדר.

"שלוש שנים אחר כך שוב הריתי, ושוב עלה עניין הבדיקות הגנטיות המלחיצות, ונוספו בדיקות מהפעם הקודמת. במהלך כל ההיריון עברתי מעקב צמוד של היקף ראש העובר. לשמחתי, הכל היה תקין. היום יש לי תאומים, בן ובת בני 14, והבן הצעיר שלי בן 11".

בדצמבר לפני שנתיים נפטרה הסבתא, שהתגוררה עם אמם של מיכל ועידו ב־15 השנים האחרונות. עידו התחתן בינתיים, ואשתו היתה אז בהיריון ראשון.

"כמה שבועות אחרי מותה של סבתא, אמא ביקשה לכנס אותי ואת עידו ואמרה שהיא צריכה לדבר איתנו", מספרת מיכל, "כבר חשבנו שהיא הולכת לבשר לנו שהיא הולכת להתגרש או משהו כזה, אבל היא פשוט ישבה מולנו ואמרה: 'יש לכם אחות בשם יעל, והיא בחיים. לא ראיתי אותה מעולם, אני לא יודעת איפה היא, אני לא יודעת מה איתה היום, אם היא עדיין במנזר בירושלים. אבל סבא כן היה בקשר איתה, והיה הולך לבקר אותה. אם אתם רוצים לנסות למצוא אותה, אני לא מתנגדת'.

"ככה היא הפתיעה אותנו, כאילו חיכתה להשתחרר מהווטו שסבתא כנראה הטילה על חשיפת הפרטים המדויקים על יעל. נראה היה שרווח לה מאוד אחרי שסיפרה לנו את האמת, למרות שמה שסיפרה עדיין היה ממוסך ומלא סימני שאלה".

• • •

למיכל ולעידו לא היה ספק שהם יוצאים למסע לחיפוש האחות האובדת שלהם. בשניהם קינן רצון עז להתחקות אחר עקבות האחות שמעולם לא הכירו. עידו היה עסוק אז בלידת בתו, ומיכל לקחה את המושכות לידיה.

"לא ידעתי מה אני הולכת למצוא, לא ידעתי אם יעל חיה וקיימת, חשבתי שאולי אצטרך להתמודד עם פתיחה מסורבלת של תיק אימוץ, כי אולי היא אומצה. היה ברור לי שמעכשיו אני לא מניחה לעניין הזה, שהוא מבחינתי משימת חיי. לקחתי ימי חופשה מהעבודה, למרות שאני אף פעם לא לוקחת חופש, והתחלתי במסע".

התחנה הראשונה שלה היתה משרד הפנים בכפר סבא. מצוידת בתעודות הזהות של הוריה היא ביקשה להוציא תדפיס עם פרטיה של יעל, ושם אוששו לה באופן חד־משמעי שיעל בחיים. "אמרתי לפקידה שם: 'את בטוחה שהיא לא זיכרונה לברכה?'. הפקידה עשתה עוד כמה טלפונים למשרד הפנים בירושלים, לשם יעל היתה שייכת ברישומים, וגם שם אישרו לה שיעל חיה, ללא צל של ספק".

במקביל, מצא עידו את פרטי המנזר בירושלים שאמו הזכירה. "חיפשתי בגוגל לפי מילות חיפוש: מנזר, ירושלים, פיגור שכלי. כבר בתוצאה הראשונה הגעתי למנזר סנט וינסנט, ששוכן בעין כרם. קראתי עליו והבנתי שעשרות תינוקות וילדים עם פיגור שכלי עמוק ונכויות קשות חוסים שם. יש שם נזירות ומתנדבים שעושים עבורם עבודת קודש".

מיכל התקשרה למנזר. שם הבהירו לה כי אין שם חוסה העונה לשם יעל, וכי מספר תעודת הזהות שלה לא מופיע אצלם. "בבקשה תעזרו לי למצוא את אחותי", היא ביקשה, לא הרפתה, התקשרה יום אחר יום, עד שמזכירת המנזר נתנה לה את מספר הטלפון של מנהל המוגבלויות במשרד העבודה והרווחה והשירותים החברתיים, "אולי שם יוכלו לתת לך מענה".

מיכל התקשרה למספר שקיבלה. "למזלי, נחום עידו ענה לי. הוא סיפר לי שבמקרה עבר במסדרון ושמע מאחד המשרדים צלצול טלפון בלתי פוסק, למרות שזו אפילו לא השלוחה שלו. נתתי לו את השם ואת מספר תעודת הזהות של יעל, והוא הבטיח לחזור אלי, ואני ספק־צוחקת ספק־בוכה לו בטלפון: 'אבל תחזור אלי, בסדר? כי כבר שבועות מבטיחים לי שיחזרו אלי ואף אחד לא חוזר, ואני רוצה למצוא את אחותי'".

קצת אחרי הטלפון "משנה החיים", כמו שמכנה אותו מיכל, פנה אליה רותם, האפוטרופוס של יעל מטעם אקי"ם. "הוא אמר לי שהוא לא יכול לתת לי פרטים מזהים, אבל שהוא מוכן להקשיב לי. קבענו פגישה בקניון בנתניה, ולשם באה גם העובדת הסוציאלית מהמעון של יעל, שרון דגן־דוהקי.

"הגעתי לקניון שלוש שעות לפני הזמן, מרוב לחץ והתרגשות. מאז שיחת הטלפון עם נחום לא באמת הייתי מרוכזת בעבודה או בבית. כל מה שרציתי זה לפגוש את אחותי. אני יודעת שאני רגשית כזאת, ועידו יותר מחושב וקר רוח, אבל זה היה חזק ממני.

"בפגישה הזאת סיפרו לי על המצב הפיזי והמנטלי של יעל, שהיה הרבה פחות גרוע ממה שדמיינתי. הבנתי שיש לה מוגבלות שכלית התפתחותית ברמה בינונית, שהיא לא מדברת אבל מבינה היטב את הנאמר, שהיא מסבירה את עצמה על ידי מחוות גוף, ושהיא אדם מאוד שמח. הבנתי שהיא הגיעה מהמנזר לדיור בנתניה בגיל 12, ושהיא נחשבת לדיירת שזקוקה לרמת מוגנות גבוהה, ולכן מוקפת כל הזמן בצוות דואג ומטפל".

• • •

הפגישה הבאה עם רותם ושרון, העובדת הסוציאלית, נקבעה לחודש מאוחר יותר, ומיכל לא ידעה את נפשה. "זה הרגיש לי כמו סחבת לא מתחשבת. אמרתי להם, 'אני לא יכולה לחכות עכשיו חודש, אני רוצה לראות אותה כבר. 39 שנים אני מחכה'. אבל הסבירו לי שזה תהליך שגם אני צריכה לעבור.

"היום אני מבינה שאני ועידו היינו צריכים את הזמן הזה. באותה תקופה הוא נראה לי כמו נצח, היום אני מודה עליו ומבינה את החשיבות ואת הרצינות של התהליך. במשך חצי השנה הזאת נפגשנו עם העובדת הסוציאלית ועם מנהלת מערך הדיור והתעסוקה כמה וכמה פעמים, ושאלנו את כל השאלות הקשות שעלו אצלנו. בכל כמה זמן כדאי לבוא לבקר אותה? איך לדבר אליה, רגיל או לאט במיוחד? בפני איזו מחויבות אנחנו עומדים, בעצם? היא תכעס עלינו, שהופענו לה פתאום אחרי כמעט 40 שנה? ומה יקרה אם היא תיקשר אלינו ויהיה לה קשה להיפרד מאיתנו? במפגשים הנחו אותנו, ובעיקר הרגיעו".

אורלי ינאי, מנהלת מערך הדיור והתעסוקה "אור" לאנשים עם צרכים מיוחדים בארגון אלאור, מסבירה: "רצינו לתת למיכל ולעידו זמן הבשלה כדי לעכל את כל העניין, שהוא באמת מטלטל, רצינו לוודא שיש פה כוונה אמיתית ורצון להכיר ולהמשיך להיות בקשר עקבי, כי יעל חשובה לנו מאוד, אנחנו לא רוצים שהיא תיפגע חלילה. כבר היו לנו מקרים של משפחות שיצרו קשר עם בן משפחה ששהה אצלנו אחרי שנים ארוכות של ניתוק, ואחרי פגישה אחת או שתיים ניתקו מגע - ואז אותו אדם ננטש בפעם השנייה.

"היה לנו חשוב להרגיע את תחושות האשם של האחים, להבהיר שאנחנו לא שופטים". אורלי ינאי מארגון אלאור // צילום: אפרת אשל

"היה לנו חשוב להרגיע את תחושות האשם של האחים, להבהיר שאנחנו לא שופטים ולא שואלים איפה הם היו עד עכשיו, להפך. להבהיר להם שזה בסדר גמור שהם עושים את זה עכשיו, ועדיף מאוחר מאשר אף פעם.

"גם את יעל היינו צריכים להכין כהלכה. המפגש שלה עם מיכל ועידו תוכנן לפרטי פרטים, והפעלנו הרבה מחשבה כדי שהוא לא יהיה מרתיע או מפחיד, ויוביל לקשר עתידי רציף. מה שמצמרר הוא שבמהלך כל תקופת ההכנה לקראת האיחוד, עוד לפני שסיפרנו ליעל על האחים שלה, היא התחילה להצביע בחדר האוכל לכיוון החוץ ולהגיד: 'אממ־מא', 'אבב־בא', הברות שלא שמענו לפני כן. בחושים שלה, המאוד מחודדים, היא הרגישה שמשהו הולך להתרחש, בלי שנוכל להסביר איך זה יכול להיות".

מוטי סוהן, פסיכולוג המעון, ושרון, העובדת הסוציאלית, נפגשו עם יעל. תחילה דיברו איתה בכלליות על משמעותה של משפחה, ובהמשך סיפרו שגם לה יש משפחה, שני אחים שלא ידעו על קיומה, ושמאוד רוצים לפגוש אותה.

"שאלנו אותה מפורשות אם היא מסכימה לפגוש אותם, והיא מאוד התרגשה", משחזרת אורלי, "למרות שהיא לא מדברת, שפת הגוף שלה היתה ברורה. הראינו לה תמונות שלהם ואמרנו לה, 'תראי, אלה האחים שלך'. יעל הצביעה לעבר המחברת והעט, שהיו מונחים על השולחן, וביקשה לצייר. היא ציירה שתי דמויות, ולא היה מקום לספק שאלה שני האחים שלה".

• • •

בספטמבר 2018, שבועיים לפני ראש השנה תשע"ט, באו מיכל ועידו למעון "בית צרפת". הפגישה הזו תוכננה להיות פגישת תצפית ביעל, במהלך חוג תיפוף אפריקני בהשתתפותה. המטרה היתה לתצפת מרחוק ולהבין את רמת המוגבלות של יעל, לְמָה היא מסוגלת ואיך היא מתנהגת.

עידו מספר שבהתחלה הם מיקדו את מבטם בטעות במישהי אחרת, ואמרו זה לזה: "אין מצב שזו אחותנו, היא נמוכה מדי למשפחה שלנו. אבל אז המדריכה הצביעה לנו על יעל, והיה ברור לנו שזאת היא. לא היה אפשר לטעות. היינו בהלם עד כמה היא דומה לאמא ולסבתא שלנו, אותם תווי פנים, והיא גם דומה לילדה הקטנה של עידו.

"למרות שסיכמנו שאנחנו לא מתקרבים אליה, אלא רק לומדים אותה תוך כדי תצפית, היא פשוט קלטה אותנו, יצאה ממעגל המתופפים, הסתכלה לכיווננו ובאה להתיישב לידנו. זה לא היה מקרי. ראינו את תווי פניה מקרוב, והלב של שנינו הלם. אלה היו רגעים מאוד מרגשים.

"חייכנו, אבל לא דיברנו איתה, כי אלה ההנחיות שקיבלנו, ולא רצינו לסטות מהן. בתצפית הזאת כל מה שסיפרו לנו במפגשי ההכנה התחבר לנו. מאוד שמחנו לראות כמה היא עצמה מחוברת למה שקורה, לחברים שלה מהמעון, ובכלל לסביבה שלה".

כעבור שבוע באו שני האחים למפגש נוסף והצטרפו לחוג כלבנות טיפולית שיעל משתתפת בו. "הפעם הרגשנו שאנחנו יכולים להתקרב אליה ממש ולדבר איתה", אומרת מיכל, "סוף־סוף הרשיתי לעצמי לחבק אותה. זה הרגיש לי כל כך טבעי, כמו לחבק את אחד הילדים שלי. והיא כל כך התמסרה לחיבוק שלי, השמיעה קולות של התרגשות.

"הבאנו לה תמונה שלנו וממתקים, ודיברנו איתה על מה שהיא אוהבת לעשות. סיפרנו לה על המשפחות שלנו. להפתעתנו, היא נפרדה מאיתנו כל כך יפה, בלי דרמות או קשיים".

הפעם הבאה כבר היתה במסיבת ראש השנה במעון. יעל לקחה את ידה של מיכל ועברה איתה על פני כל חבריה. "זה היה מדהים. היא התהלכה שם כמו טווס, והחברים שמדברים אמרו לה, 'וואו, יעלי, יש לך אחות!'. היא היתה כל כך מאושרת".

אורלי ינאי: "במערך הדיור שלנו יש עוד כמה וכמה דיירים שאנחנו מגדירים 'חסרי משפחה', ולכן האיחוד בין יעל לאחיה הוא אחד הדברים הכי מדהימים ומכוננים שיכולתי לחוות כאשת מקצוע. הלוואי שצמד האחים הנחוש, האמיץ והמרגש הזה ישמש השראה לעוד בני משפחה עם סיפור דומה".

• • •

כבר שנה שלמה שמיכל עונה לשאלה אם יש לה אחים, "אנחנו שלושה, יש לי אח ואחות". היא מתרגלת לתשובה הזו, והיא מתרגשת ממנה. פעמיים בחודש היא באה עם עידו לבקר את יעל בנתניה, והם לומדים להכיר אותה. אם למי מהם לא יוצא להגיע בגלל אילוצים, הם יגיעו לבקר בנפרד. הם מספרים שהיא חזקה, דומיננטית, לעיתים חסרת סבלנות אם משהו לא מוצא חן בעיניה, ושיש לה פתיל קצר, "גם זה כנראה עבר בגנים".

"אנחנו גאים בה שהיא 'גברת מנהלת' כזאת, שמנהלת את חברותיה במעון ועוזרת למדריכות", אומר עידו, "ביקרנו במרכז התעסוקה שליד המעון וראינו את העבודה שנעשית שם על כישורי החיים של יעל. אנחנו יודעים באילו חוגים היא משתתפת בכל יום. היא אוהבת את חוג הכלבנות והיוגה, ואת הריקודים".

"בכללי, יש לנו אחות שהיא אישה שמחה, ואולי בכלל אנחנו צריכים ללמוד ממנה להיות יותר שמחים", מוסיפה מיכל, "אנחנו יודעים שהיא שמחה בבואנו, מתגעגעת אלינו, יודעת לבדל אותנו מהמבקרים המתנדבים של אקי"ם שמגיעים לבקר.

"מבחינתנו המעגל נסגר, ועכשיו רק נשאר להרחיב את המפגשים ולהכיר את יעל לילדים שלנו. לצערנו, ההורים שלנו עדיין לא בשלים למפגש הזה. זה חור שחור שקיים בחייהם, והם לא מוכנים עדיין להתמודד איתו. אני מעדכנת את אמא בכל הפרטים, מראה לה תמונות, והיא עדיין מדחיקה את העניין הזה. קשה לה מאוד".

"היא ללא ספק מזהה אותנו ושמחה כשאנחנו באים". שלושת האחים ליד המעון של יעל בנתניה // צילום: אפרת אשל

עידו: "אבא עדיין מכחיש את כל הסיפור. הוא דואג לאמא, ואני מבין אותו. אני לא יודע מה עבר על אמא אחרי הלידה של יעל כי לא מספרים לנו, אבל אני משער שהיה קשה מאוד, ונראה לי שהוא לא רוצה להחזיר אותה לימים הקשים הללו. אני לא כועס עליו ולא מבקר אותו ולא נכנס איתו לעימות בעניין הזה. ככה הם בוחרים לחיות כבר 40 שנה, ואני לא שופט אותם.

"לא הייתי איתם כשהם חוו את המשבר הגדול עם לידתה של יעל. אני יודע שהם לא אנשים רעים או לא אכפתיים, להפך. הם החליטו להתנהל ככה, ויכול להיות שזה היה הדבר הכי נכון עבורם, ואולי אפילו עבורנו. יכול להיות שהילדות שלי היתה נראית אחרת אם היתה לי אחות מיוחדת בבית, אני לא באמת יכול לדעת.

"אולי היום הם היו מחליטים אחרת. לפי הבנתי, היום הורים מתמודדים עם ילדים בעלי מוגבלויות באופן יותר פתוח ומקבל. יש מסגרות נפלאות, והשיח הציבורי והחברתי מאפשר מקום של כבוד לחבר'ה המיוחדים האלה.

"אני שמח מאוד שסגרתי את העניין הזה בחיי, שאני מכיר את אחותי, יודע מה איתה ואיפה היא ואיך היא, ומרגיש שלם עם עצמי. אני מחויב לשמירת הקשר איתה, למרות שהיא לא גרה מעבר לכביש.

"למרות כל השנים שפספסנו איתה, אני רגוע שהאיחוד לא פוגע בה ולא מטלטל אותה חלילה, אלא משמח אותה מאוד. היא ללא ספק מזהה אותנו ושמחה כשאנחנו באים".

מיכל אומרת שמאז השיחה ההיא עם אמא, שבה סיפרה לה על קיומה של יעל, הקשר בינה לבין עידו התחזק. "הרווחתי גם אח, לא רק אחות. כל הסוד הזה שהתגלה וכל המסע הזה לפגוש את יעל קירבו בינינו, אפילו עברנו לגור באותו בניין בהרצליה.

"הילדים שלי כבר מחכים לפגוש את יעל. החלטתי שאני מספרת להם את כל הסיפור, אני לא רוצה שהם יחיו כמוני תחת מסכת של שקרים בלתי פוסקים. הם כל הזמן שואלים שאלות על יעל, ואני עונה להם בכנות. הם שאלו אותי למה לא סיפרתי להם ברגע שגיליתי, ועניתי להם שקודם הייתי צריכה לספר לעצמי שיש לי אחות, ושהייתי צריכה לעבור תהליך של הבשלה.

"אני מצידי לוקחת אחריות על כל השנים האלה שיעל היתה בלי השגחה של בני משפחה. זה הורג אותי שלא הייתי שם עבורה, שהיא היתה לבד. אני מרגישה שקרעו ממני את אחותי רק כי היא אחרת. אז מה אם היא אחרת? היא מקסימה בדרכה.

"מה שמנחם אותי זו העובדה שהיא גרה במקום חם, נקי ומסודר, ושהיא מטופלת כראוי על ידי צוות מדריכים מסור, שלא מחסיר ממנה דבר. היא נמצאת עם קבוצת השווים שלה, ויש לה חברים ויש לה חברות והיא מאושרת, השגרה שלה מיטיבה איתה.

"כשאני נפרדת ממנה, משתלטת עלי עצבות, כי הייתי רוצה שהיא תהיה כמוני, אישה רגילה, שנהנית מכל מה שיש לעולם הזה להציע. אני רוצה לקוות שהיא לא מבינה את העובדה שהיא בעצם ננטשה. זה מנחם אותי לפרקים.

"אני אופטימית לגבי ההורים שלי, נותנת להם את הזמן שלהם, ורוצה לקוות שיהיה להם הכוח לפגוש את יעלי ולסגור את הסיפור הזה.

"אני חולמת על חגים שנחגוג כולנו יחד, כשיעלי יושבת איתנו בשולחן החג. יש בינינו פער של שנה ושלושה שבועות, והרי בגיל שנה לא זוכרים הרבה, אבל כאילו נצרב בי בגוף זיכרון על הולדתה של יעל. עובדה, כל החיים עד שפגשתי אותה לא הייתי בן אדם שלם. הרגשתי כל הזמן שמשהו חסר. נשאתי איתי פצע פתוח, ועכשיו אני לאט־לאט מחלימה ממנו.

"כמה אנרגיה השקיעו ההורים שלי, וההורים שלהם, בהסתרה של תיבת הפנדורה המשפחתית שלנו. אני כל כך שמחה שפתחנו אותה. היה קשה, אבל שווה כל רגע. תמיד חלמתי על אחות, והנה יש לי אחות. היא קצת אחרת, אבל היא לגמרי אחותי".

• • •

בוקר יום שישי, חול המועד סוכות. סוכה מקושטת ומזמינה מקבלת את פני הבאים ל"בית צרפת", מעון שבו מתגוררים בגירים בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית. המעון שייך למערך הדיור "אור" של ארגון אלאור, המספק זה 30 שנה פתרונות דיור לאנשים עם צרכים מיוחדים.

מהרכב יוצאים מיכל ועידו. שניהם גבוהי קומה, ואופן הליכתם זהה. גם עיני התכלת הענקיות והחיוך זהים. הם אחים.

המדריכה מקומת הבנות מבקשת מיעל לרדת. "האחים שלך פה, יעלי".

יעל יורדת אל הרחבה ורצה אל זרועותיה הפתוחות של מיכל. היא מחבקת אותה בחוזקה, מסרבת להיפרד ממנה. היא לא מצליחה להוציא מפיה מילים, אבל מפיקה קולות של שמחה גדולה. אחר כך היא פונה לעידו ומחבקת גם אותו חיבוק ארוך, חם.

למרות שהיא הולכת כפופה, היא עדיין גבוהת קומה, עיניה תכולות וחיוכה רחב, ממש כמו של אחיה. וככה הם עומדים זה ליד זו, חבוקים, מחייכים. יעל מושכת אותם לכיוון גן השעשועים שבקרבת מקום. היא יודעת היטב את הדרך לשם, ומכתיבה לאחיה קצב הליכה מהיר מאוד.

הם מתיישבים על הספסל. יעל יושבת באמצע, ואחיה משני צידיה, מחבקים אותה חיבוק של משפחה. חיבוק שהיא לא זכתה לו שנים ארוכות.

יעל מבקשת, במחוות גוף, להתבונן בטלפון הנייד של מיכל. מיכל מראה לה בגאווה את ילדיה ומספרת לה על כל אחד ואחת מהם. "אני מאוד מקווה שבקרוב גם תכירי אותם", אומרת מיכל בקול רך.

מדי פעם מוציא עידו מכיס מכנסיו נייר טישו ומנגב את פיה של יעל. ודווקא הפעולה הכאילו־שגרתית הזאת, הדואגת, הלא נרתעת, מספרת ללא מילים את סיפורו של האיחוד המרגש הזה.