בסרט הזה כבר היינו
מנהיגים יקרים, אם כל מה שהצלחתם לעשות עד עכשיו זה לארגן לנו עוד בחירות, אולי כדאי שתפנו את הבמה
מילא שנפלו עלינו בחירות נוספות. יש משהו מקומם בעצם העובדה שאותם אישים עצמם שהצליחו לא לעשות שום דבר - אבל כלום! - עם המנדט שקיבלו מאיתנו, חושבים שהם מועמדים טבעיים גם לבחירות הקרובות.
בזכות מה הם חושבים כך? זה מהלך מחשבתי די מדהים, ולכן אני מרשה לעצמי לתהות מה בדיוק הם חושבים עלינו, למען ה', שהם מאמינים בשיא הרצינות שהם מועמדים טבעיים או שיש הצדקה כלשהי להדפיס פתקים עם האותיות שלהם.
בכל המשחקים שאני מכיר, יש איזשהו שלב שבו אתה אמור להיפסל. דרכת על הקו. נכשלת כמה פעמים ברציפות. ספגת שתי אזהרות. בכל משחק יש כרטיס צהוב או "וזארי" או "קום ותצא מהמעגל".
בכל תחרות ספורטיבית יש מספר ניסיונות מוגבל וזהו. אתה יכול לנסות לקפוץ, לזרוק או להניף את המשקולות כך וכך פעמים, וזהו זה. מצטערים אם לא הלך לך. אתה בחוץ. רק במשחק הדמוקרטי שלנו מישהו החליט שאין חוקים, ואין פסילות, ואין גבול למספר הניסיונות שבהם לא עשית כלום חוץ מלהאשים את היריב.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
השבוע שמענו שמעצמת ספורט כמו רוסיה עומדת להיות מורחקת ממסגרות תחרותיות למשך שנים. אנחנו, הישראלים, ככל הנראה נזכור לעד כל שם של ספורטאי שזכה אי פעם במדליה אולימפית. ברוסיה, רק אלופי טריוויה זוכרים את שמות המדליסטים של התחרות האחרונה. הרחקה של רוסיה היא ידיעה קשה לעיכול. כמעט מפחידה. ברור לי שהיא לא תעבור בלי תגובות חריפות מצד הרוסים. אבל מצד שני, מישהו במשרדים הבינלאומיים האלה החליט שיש גבול, ומי ששובר את הכלים, שלא ישחק. הייתי רוצה להכיר את האיש הזה. למען האמת, הייתי רוצה להצביע לו.
• • •
ארון הספרים הישנים מלא בסיפורים קטנים על אנשים שמתנהגים כאילו העולם איבד את הזיכרון שלו. לברטולט ברכט יש שורה נפלאה על זה: "'מה דעתך שנלך לדוג ביחד?' אמר הדייג לתולעת".
בתלמוד שלנו מופיע סיפור קרנבלי לחלוטין על שני חכמים ידועים וגדולים שחגגו יחד את פורים. המצווה העיקרית בסעודת פורים היא כידוע להשתכר עד דלא ידע. שני החכמים שבסיפור הם צדיקים גמורים ומקפידים בקיום המצוות, והם משתכרים עד כדי כך שאחד מהם - הלא הוא רבה - קם ושוחט את החבר שלו - רבי זעירא. מה לעשות, דברים כאלה קורים לצערנו לא פעם.
עם תום ההנגאובר מתאושש רבה, פוקח את העיניים ומבין מה עולל, ובמסגרת מעמדו כחכם תלמודי הוא מבקש רחמים, מחולל אי אלו מעללים נשגבים ומחזיר לתחייה את רבי זעירא, שלעיתים מציג את עצמו כ"רבי זירא". קורה. השבח לאל, גם דברים כאלה קורים.
החודשים חולפים, עוד חורף מגיע ושוב פורים מתקרב. רבה חושב לעצמו "עם מי אני רוצה לבלות את סעודת פורים", והלב מושך אותו להרים טלפון לרבי זירא. מה לעשות, עם רבי זירא זו רמה אחרת. תענוג לשבת איתו. זה גבר שאפשר לשתות בחברתו, תמיד מתפתח משהו מעניין. בעיקר אחרי כמה כוסות.
אז רבה מזמין את רבי זירא לסעודת פורים. רבי זירא מתפלץ. הוא, למשל, חושב שיש דברים שלא אמורים לקרות. לא עוד. יש לו חיבה עמוקה לצוואר הזה שלו שמחבר בצורה כל כך אלגנטית ואמינה בין הראש לכתפיים, והוא עונה להזמנה במילים: לא כל יום פורים, יקירי. מת עליך, רבה, הוא אומר לו. אשמח להיפגש בכל חג אחר. נניח יום כיפור. איפה אתה באמת בצום גדליה? אבל פורים? תעזוב אותי, באמא שלך.
לא תמיד היה ברור למחנכים עבריים מה בדיוק עושה הסיפור הזה בתלמוד. למה החליטו העורכים להכניס אותו לספרות הקודש, מה הוא מנסה ללמד אותנו, ועד כמה הוא אמין.
חלק אפילו תהו שמא מדובר בסיפור פורימי שבסך הכל מנסה לשעשע קצת ולזעזע קצת. אבל בימים כמו אלה חייבים להודות שהמציאות שלנו מטורפת עוד יותר. ככה? אתם באמת מזמינים אותנו לעוד סיבוב? תעזבו אותנו באמאש'כם! זה לא אנחנו, זה אתם!
• • •
יש לי המלצה למנהיגים שלנו. כן, גם אתם. מכל המפלגות והמגזרים. תעיינו מעט ברשימת ההרצאות והסדנאות שמוצעות כיום לקהל הרחב ולצוותי עובדים במשק. שימו לב איזה ביקוש יש לסדנאות על מנהיגות. פשוט תכניסו את המילה מנהיגות לאיזשהו מנוע חיפוש. כי זה מה שכולם מחפשים היום. ועכשיו קחו לעצמכם דקה לחשוב מה זה אומר. מה הביקוש העצום הזה במנהיגות אומר עליכם ועל החלל שאתם משאירים אחריכם. לא כי פרשתם, אלא דווקא כי אתם עדיין בתפקידכם!
הרי הצלחתם לחולל כאן משהו על־טבעי: אתם מממשים את ההיעדר בעודכם נוכחים על הבמה. הודיני הגדול לא הלך רחוק כל כך במופעי הקסמים שלו.
אני חושב על הרגעים המעטים בחיים שאני יכול לראות בהם רגעי השראה. אדם סולח לחברו אחרי סכסוך ארוך ומדמם. מישהו לוקח סיכון אישי ומתנדב למשימה. החבר הזה של אבא שלי, שיצא במלחמת יום הכיפורים לחופשה נדירה של 24 שעות ומצא את הזמן להגיע אלינו לדלת בשכונת רמת יוסף, לחייך מאחורי התלתלים ולהגיד לאמא שלי שיש לה דרישת שלום משמוליק והכל בסדר איתו. אמא מטפסת על מרפסות הקומה הרביעית בבניין, אחרי שיצאה להביא חלב מהשכנה והדלת ננעלה מאחוריה עם אחי התינוק בפנים. הרב נריה בחדר האוכל של הישיבה, מוציא פרוסת לחם שזרקנו לכולבויניק, ואוכל אותה רטובה ועלובה, עם סכין ומזלג והבעת עונג של גורמה פרימיום, רק כדי שנלמד שלא זורקים אוכל.
חברים יקרים: אין דרך לנסח את זה בעדינות. אתם פשוט לא שם. לא כל אחד נולד מנהיג.
חשבו בעצמכם על כל מי שרק בגללו הלכתם לעשייה הציבורית. כל מי שנתן לכם השראה והביא אתכם לשאת אליו עיניים. חשבו על צעדים גדולים שהוא ביצע. מעללים שהביאו אתכם לבלוע את הרוק. לשמוט משהו שהחזקתם ביד באותו רגע. למלמל בהשתאות, "כזה. כזה בדיוק הייתי רוצה להיות".
חשבתם? ובכן, אתם יכולים להפסיק. למרבה הצער, אתם לא כאלה. אפילו לא בכיוון. ואתם יודעים את זה.
ההשראה היחידה שאתם מעניקים כרגע לדור הצעיר היא השראה על דרך השלילה. החבר'ה מעוררי התקווה, שהפגינו ומפגינים בקריאה להימנע ממערכת בחירות מיותרת נוספת, מביטים בכם ויודעים אל נכון, שכך אי אפשר עוד. אין מצב.
ואפשר אחרת. בטח שאפשר אחרת. אבל כנראה עם הרכב אחר. טוב מכם. אמיץ וישר מכם. שבאמת מסוגל ונכון להנהיג, ולא רק לנסח טקטיקות צפויות של הטלת אחריות ורפש לכל עבר.
נבחרים יקרים, אם באמת זה הכי טוב שאתם מסוגלים; אם כל מה שהצלחתם לעשות במנדט זה לגרור אותנו לבחירות נוספות. אז בסדר. אבל הפעם בלעדיכם.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן!אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו