מוטיבציית היתר של כחול לבן מנעה ממשלת אחדות

את התכונה המרשימה ביותר ברשימת כחול לבן אפשר לסכם במילה אחת - מוטיבציה. בשתי מילים: מוטיבציית יתר. הראשונה יעילה, השנייה חרב פיפיות.

עוצמת הדציבלים שבה חברי הכנסת בכחול לבן ימשיכו לזעוק במלוא גרונם את המילים "ביבי", "כתבי אישום" או "שיסוי העם", לא תשנה את העובדה שלא הוקמה כאן ממשלת אחדות, כי בהנהגת הקוקפיט סירבו להתפשר. אפילו לא במילימטר.

אבל לכחולים לבנים, במפלגה שלעולם לא טועים בה - לפחות זו התחושה שמייצרים - נוח לספר לעצמם כי אפס פשרות פירושן "התעקשות על ערכים". גם האגו בצמרת המפלגה לא היה חף מטעויות לאורך קבלת ההחלטות. וזה בלשון המעטה.

למרות הניסיון לייצר את התדמית המפלגתית המדוגמת, בכחול לבן קיימים קולות שונים, וגם תסכולים פנימיים רבים. אתמול, בחדרי חדרים, היו רבים שאכלו את הלב שלא הסכימו למתווה הנשיא כפי שהוצא בתחילת הדרך, וגם הודו: אם כחול לבן היתה יורדת לאחר מכן מעץ, זה היה נראה לא טוב.

הולכים שוב לבחירות

בחירות נוספות ב-2020 הן תסריט ממשי

הכנסת ה-22 התפזרה: אף חבר כנסת לא השיג 61 חתימות

בחירות מועד ג': עוד מאותו הדבר, בתוספת סיכון

הכנסת פספסה הזדמנות

ממרחק הזמן, ההיסטוריה של הבחירות תזכור לבני גנץ את בחירתו שלא לעלות על הפודיום ולקבל את המדליה, שעימה מגיע התפקיד הנחשק של להיות ראש הממשלה. זאת אחרי שחצה ראשון את קו הסיום במרתון שנמשך עשרה חודשים. "הוא יצא לוזר, טעה כשהקשיב ללפיד", היא רק אחת המחמאות שאנשיו הקרובים ביותר חלקו לו אמש מאחורי גבו, ברגע של ייאוש.

אי אפשר שלא להעריך את הנאמנות של היו"ר בני גנץ למילה שנתן לשותפו ח"כ יאיר לפיד - לקבל החלטות משותפות, ובוודאי את המילה שלו לבוחריו - שכזכור הבטיחה שלא יישב עם ראש ממשלה תחת כתב אישום. אבל העובדה היא שבעולם הפוליטי, כמו בחיים עצמם, הדברים אינם רק שחור או לבן.

המנהיגות שאותה ביקש גנץ להשיג, ועליה עמל באינטנסיביות ובהשקעה רבה, נבחנת בין השאר גם ביכולת להתגמש. אך חוסר המנהיגות של גנץ ברגע האמת וקבלת החלטות קשות, בדיוק כפי שהתחייב שיעשה בכמה וכמה מהצהרותיו - היו הטעות העיקרית שגרמה לכחול לבן להמשיך לעמוד על שלה - כל הדרך אל הקלפי.