לקראת הצהריים זה התחיל להיות קשה. בסביבות 12-11 התחלתי לשמוע מגירות נפתחות ונטרקות בלי שום סיבה ברורה. זאת היתה אשתי, הידועה יותר בכינויה המלבב "העוכרת", שזמזמה לעצמה בקול רם מדי קטעים מתוך מחזות זמר, כמו שהיא עושה תמיד כשהיא במצוקה.
היה ברור שקשה לה, אבל קיבלתי החלטה מודעת לא להתייחס. להניח לה. לא לעורר מהומות. לתת לזה לשקוע מאליו. לא שאצלי היה קל יותר. מין רגש לא נעים התחיל לטפס עלי מבפנים, מה שגרם לעקצוצים עצבניים ולרעד קל באצבעות. מפעם לפעם הידיים זחלו מאליהן לעבר הכיס, חיטטו רגע וחזרו לעצמן.
אמרתי לעצמי שאנחנו עדיין בטווחים הנורמליים. מראש החבאתי את הארנק במקום שאפילו לא אחשוב לחפש. זה היה מהלך מתבקש. מי שרוצה להיגמל מעישון שלא ילך עם חפיסה בכיס!
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
היה זה יום שישי השחור, הלא הוא הבלאק פריידי המקודש, ולא קנינו כלום.
אבל כלום. מה אומר? היה קשה.
• • •
הכל התחיל כשמשהו במתקפת הפרסומות עבר כל גבול. במשך קצת יותר משבוע היתה תחושה של השתלטות מוחלטת על תשומת הלב הציבורית. כאילו זה יהיה לגמרי בלתי מוסרי ואפילו מפלצתי למדי מצידך להגיד "לא תודה, אנחנו לא צריכים כלום כרגע".
אבל מילא זה. ברגע ששמנו לב שכל שטחי הפרסום, זמני הפרסום וזכויות הפרסום נרכשו קומפלט על ידי סוכני האופל של הבלאק F, והעלימו כל פרסומת אחרת, התעורר בנו יצר ההתנגדות הטבעי. אמרנו עד כאן. הצהרנו שאנחנו לא בעסק.
לכאורה, תשאלו: מה אכפת לך אם מרחבי הפרסום מתחלקים בין כמה תאגידים, ומגוון מוצרים או שכל הפרסומות חוזרות כמו תוכי על אותו פסוק הפותח במילים "והיה ביום השישי"? למה דווקא זה מעצבן אתכם? אחרי הכל, פרסומת היא פרסומת. השיר המעצבן ביותר בעולם עדיף על הטוב שבזמרירים. טוב לו לאדם שיקרא את הכתבה המיותרת ביותר בעיתון, או שיבהה באחוריים של משאית זבל שתקועה לפניו בפקק, מאשר להיתקע על מודעה.
ואכן, יש משהו בטענה הזאת. ועם זאת, ההשתלטות הטוטאלית עצרה שני קמפיינים שבדיוק סקרנו אותי. התחיל להיווצר שם מתח, נדרכה ציפייה, ובדיוק אז, טראח! הגיעו דחפורי ה־BF והתחילו לחצוב ולטרטר.
קמפיין אחד שנתקע ממש באיבו הוא כל העניין עם שולמן. לא יודע מה איתכם, אותי הם הצליחו לסקרן. לא פעם עצרתי לצד אוטובוסים, סקרתי את השילוט ותהיתי, מי זה שולמן? מה זה? התחלתם חזק, אבל לאן אתם עוד חושבים להתפתח? והכי חשוב: מתי אתם מתכוונים לזרוק לנו את הרמז הבא של כתב החידה?
ואם כבר מדברים על כתב חידה, אז מה קורה עם קמפיין שלטי החוצות של חב"ד? כל מי שנסע מאחורי אוטובוסים בחודש האחרון מצא את עצמו מקמט את המצח מול שלטים מסתוריים עמוסים בטקסטים אניגמטיים. כל מיני מילים בחב"דניקית, שנראות כמו מה שהיה קורה לשפה העברית אילו הילדים שלי היו מפזרים אותה בסלון.
אתם יודעים על מה אני מדבר: מסרים קליטים, משפטים בגובה העיניים, ממש אל"ף־בי"ת בשיווק, בסגנון "בחינת המלכות הוא שייוודע רז תקופה אגוזים מעולם".
כן. אני יודע שיש אנשים שברגע שהם לא מתחברים הם פשוט מנתקים מגע. אני לא כזה. אני חייב לפענח את הקוד. כך היה גם בילדותי. כמו רבים אחרים גם לאבא שלי היה טנדר, ואנחנו, שישבנו מאחור, בילינו את רוב זמננו מול המשפט המסחרר "נא לא לזרוק בדלי סיגריות וגפרורים החוצה" ושברנו את הראש לשווא בשאלות כמו "איפה הדלי?", "איפה הפסיק?" ו"לזרוק או לא לזרוק?"
בקיצור, במקרה שלי, אני לא יכול להניח לזה עד שלא יימצא הפתרון. אחרי שראיתי על שלט חוצות בכניסה לראשון את הצופן "מענייני דור נפילה, שיהיו... ואתה יודע מה", היה ברור שתכף ישחררו את הרמז הבא.
ובדיוק אז, כשהיינו ממש קרובים לפיצוח, הגיעו הכלים הכבדים של הבלאק מה שמו ועצרו הכל. אז שלא נכעס? שלא נפתח אנטי?
• • •
מרגע שקיבלנו את ההחלטה שלא קונים כלום, התחילה להתפתח מועקה. למען האמת, עמוק בלב מתגנב החשש שאתה פשוט בוגד. ועוד בוגד מהסוג המתנשא.
בל נשכח שיום שישי האפל כבר הפך לחג מחגי ישראל, וזו רק שאלה של זמן עד שישדרו ברדיו את דבר הרבנים הראשיים ליום הקדוש. שלא לדבר על צעדת דגלים בצומת ביל"ו, וברכת כהנים המונית במתחם ביג.
כשאתה מחליט לפרוש מהעניין הזה, אין לך מנוס אלא להבין מה מרגיש חוזר בשאלה בפעם הראשונה שהוא לא שורף את החמץ, אלא דווקא מקפיא פיתות בערב פסח. מה מרגישים כשלא עומדים בצפירה או הופכים את יום כיפור לבינג' מטורף של סדרות טראש.
באיזו זכות? אתה שואל את עצמך, באיזו זכות אנחנו מחליטים לא לקנות שום דבר? מה המשמעות של האמירה "יש לנו הכל"? זהו? איש הישר בעיניו יעשה? כל אחד לנפשו? ואם אחד קודח חור בקרקעית הסירה, האם זה רק עניינו הפרטי? ומה שמר עלינו לאורך הדורות, אם לא המסורת? והרי יותר משגיהצו ישראל את האשראי, אשרר המגהץ וכו' וכו'.
ככל שהתקרב יום השישי, כך נרשמו סימנים קלים של שבירה. תפסתי את עצמי מנסה לשבור קערת סלט ישנה. סתם כדי שנצטרך משהו. אבל המכוערת קיפצה על הריצפה כמו כדורסל. כשהם לא רוצים להישבר הם לא נשברים, המנוולים. אמרתי לעצמי שאולי בכל זאת נקנה. לא בשביל עצמנו. למען הילדים. שיספגו קצת.
כמעט קפצתי משמחה כשמכונת הכביסה צפצפה באופן חשוד. אבל זה היה בסך הכל גרב שנתקע בדלת. את העוכרת קלטתי מכניסה כותש שום למדיח. זה היה רגע מכמיר לב. מדיח עבור כותש שום זה כמו מלח לחשופית. אין הזדמנות שנייה.
כשהצלתי את הכותש ממלתעות המכשיר הגרמני, היה משהו מתחנן בעיניה של זוגתי. "אולי בכל זאת?" היא מלמלה, "לא אומרת מדיח חדש. כותש! יש עכשיו 50 אחוז הנחה על כותש פטנט שגם מקלף, מגלען דובדבנים, דופק זיתים, סורק מסמכים, מוריד את הזהו של האננס והוא בא עם חוברת מתכונים".
"על גופתי", אמרתי לה.
"ככה?" היא אמרה (המהירות שבה היא עוברת מהגנה למתקפה זה לגמרי 73'), "אז סידרתי לנו להתארח בכל הארוחות בשבת. תשכח מלעשות שוק! כיף לך?"
"אפילו לא חלה לשבת? פיצוחים? אין לך לב?"
"כלום! רצית יום שישי שחור. אז הנה לך".
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו