הניחו למתבוללים

התחילו מתגוללים על המתבוללים, על הנישאים נישואי תערובת למיניהם. שואה! העם היהודי נכחד! יהודים מתחתנים בגויים ונעלמים לעולמים!

אפשר להרגיע? אנחנו עדים לתהליך היסטורי, שבו מדינת ישראל הופכת להיות מרכזו של העם היהודי גם מבחינה מספרית. לא היה כדבר הזה מאז גלות רומי. כאן בארץ ישראל מתקבץ העם היהודי ומתרבה יותר מכל עמי העולם המערבי, יותר אפילו מערביי ישראל והשטחים, כ־3.2 ילדים למשפחה. דרמה דמוגרפית. בד בבד, יהודי העולם, למעט הקהילות האורתודוקסיות, מתרחקים מהיהדות ונמסים לתוך העמים שבהם הם גרים. מי אמר שזה רע?

זה תהליך טבעי של חילון וחיתון, בלתי ניתן לעצירה, בלתי ניתן להשפעה. ברגע שיהודי גר באיזושהי תפוצה, והקשרים שלו עם הדת נחלשים, והקשר שלו עם ישראל מושפע מכל מיני פרוגרסיבים למיניהם, שמירת הזהות היהודית שלו כבר לא בראש מעייניו, אולי אפילו לא בתחתית. זה פשוט לא חשוב לו יותר. אז מה? למה דחוף לעשות מזה עניין ולשבת שבעה עם שק על הראש?

לכל הטורים של אברי גלעד

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

העם שלנו לא נעלם, הוא פשוט משתנה. הוא משיל מעליו את מי שלא רואים עצמם כבר חלק ממנו (ובדרך החוצה עושים נזק, חבל על הזמן), ומצרף לתוכו תינוקות רבים שנולדים כאן, בארץ שבה הקשר לעם היהודי לא דורש תחזוק והוכחה.

אסור לשכנע איש להישאר בעם שלנו. אסור להטיף נגד נישואי תערובת. כשהשער פתוח, קל יותר לשמור על העדר (משל שאיני בטוח שהוכח מדעית).

מה שחשוב בעת הזאת זה לא להילחם על העוזבים. דרך צלחה להם, ולהתראות בעולם הבא. מה שדחוף זה לקבל אל תוך היהדות את כל מי שמוגדרים בישראל "חסרי דת", עולי חבר המדינות, שהרבנות מעמידה להם תנאי כניסה בלתי אפשריים. יש פה מיליון איש שרוצים להיכנס למועדון שלנו, והסלקטור החרדי בפתח הודף אותם החוצה, אף שהם כבר מזמן בתוך המסיבה הישראלית. צריך להחליף את הסלקטור במישהו נחמד יותר, שרוצה שייכנסו אנשים, ושמוכן להעלים עין פה ושם מבעיות בלתי מהותיות.

כל הזמן מפחידים אותנו אלה. "סוף המשפחה!" "סוף העם היהודי!". זה כמו שמישהו שרואה נחש משיל את עורו יזעק: "הלך הנחש!"

לא. הוא רק התקלף כדי לצמוח. אני גורס: צאו לאנשים מהטבעת. שיתחתנו, שיתערבבו, שיתבוללו, שייעלמו. החמצת פנים עושה קמטים. תסתכלו עלי ותראו.

בינג'

התבשרנו על סדרת המשך למשחקי הכס, "בית הדרקון" שמה. איזה יופי. באה לעולם עוד סיבה לרבוץ מול המסך יממות שלמות ברצף ולהעביר את זמן החיים המוגבל שניתן לנו מול מוצר מסחרי עשוי היטב, שכל מטרתו להיכנס לנו לחשבון של ימי החיים ולמשוך ממנו כמה שיותר.

יש הרגל כזה בעולם, צפיית בולמוס, או בינג'. "משחקי הכס", למשל, שתו לבינג'אים ארבע יממות מהחיים, נטו. אומרים לי: "זאת סדרה מעולה, אתה חייב לצפות". לא רוצה.

בואו נגדיר מעולה. המקובל ל"מעולה" הוא שהסדרה מדביקה את הצופה לספה במשך לילות שלמים, ועד שלא מסיים לא יכול לקום, וכשמסיים מחכה לעונה הבאה, ועד אז מחפש ומוצא טפילת מוח אחרת, סדרה אחרת. זאת צורה חדשה של אמנות מסחרית, שפיצחה את סוד ההשתלטות על התודעה האנושית ומשעבדת אותה בכל פעם לכמה שעות טובות, ובגדול משעבדת את רוב זמן הפנאי של האדם. מה רע בזה? זה הרי מעניין.

נכון, זה מעניין. אבל כמו הרבה דברים בתרבות שלנו, זה לא במידה. כשמשהו טעים, כיף לאכול אותו. אבל אם אוכלים אותו בכמויות אדירות - משמינים, מאבדים יכולת תזוזה, מאבדים קשר לחיים שאינם אכילים. ככה זה עם בינג'.

סדרה טובה זה כיף. תענוג להמתין לפרק הבא שבוע, ואז לצפות בו בגרגור של הנאה. אין בעיה. אבל כשהמוצר מיועד לצריכת בולמוס, הוא רוצה להשתלט על האנושיות שלנו, תחת המעטה של "מעניין". ממעניין למעניין, איפה החיים עצמם? איפה שיחה בבית עם בני האדם שחולקים קורת גג? איפה קריאת ספר? איפה לימוד, הרצאה, נגינה, חברים? איפה שינה מספיקה? איפה שעמום בריא?

שיר למעלות, מאין יבוא עזרי. עזרי תמיד בא מהאין. האין הוא השעמום. הזמן שבין המעניינים, הזמן הריק שבו אני יכול לחשוב, לבהות בקיר, לצאת לסיבוב בחוץ.

הבינג' מבטל את האין. הוא תמיד שמח להציע עוד מנה מהמעניין הזה, חאליסי שמאליסי. הבינג' משנה את הקיום האנושי לקיום של בהייה בתוכני פלסטיק עשויים לתפארת, שאינם מרימים את הנפש לשום מקום, רק לעוד ועוד פרקים בשרשרת. בינג' זאת התמכרות כמו עישון או הימורים. דמיינו את הרגע האחרון של אדם שהתמסר לבינג', וחייו עוברים כמו סרט מול עיניו. סליחה, לא סרט. פרק.

24/7

לא יודע אם הרלב"ד התכוונה לייצר שיח ציבורי כה עז סביב קמפיין ה"לא עונים למסרונים מהמנכ"ל בשעת נהיגה", אבל צפה לה נקודה חשובה מאוד: הדרישה לזמינות עובדים לבוס 24/7. כל היממה, כל השבוע.

המנכ"לים ששיתפו פעולה מבורכת עם הקמפיין בטח לא חשבו שיקבלו גל של ביקורת על תנאי ההעסקה בחברות שלהם. אבל זה לא הם, זה אנחנו. זה כל העולם. החלוקה לתקופות בתוך היום, בשבוע, בשנה - בוטלה.

ראשונה הלכה מנוחת השתיים עד ארבע. היא עדיין מעוגנת בחוק כשעות שקט ומנוחה, אבל מי בשקט ומי נח? יום העבודה דרס אותה.

אחר כך הלך הערב. אנשים מביאים עבודה הביתה, עונים למיילים אל תוך הלילה, שולחים דו"חות מהשירותים, גם בבית הם לא בבית.

אחרי הערב הלך הלילה. ווטסאפים בשלוש בבוקר מאנשים שלא ישנים מרוב הרעלת מסך ומטרטרים את עצמם לדעת בשעות שקיומן היה עד לא מכבר שמועה של בוהמיינים.

לא נדבר על השבת, שנרמסת אצל אנשים שלא מכבים סלולר, וחגים, ומה לא. יום כיפור נותר בודד בדממת המסרים מהעבודה, ובטוח שיש מקומות שגם אותו אינם מכבדים.

התקנתי תקנה: אחרי השעה שש איני זמין לשיחות ולמסרוני עבודה. רוצים לדבר איתי על עבודה? עשר בערב זה זמן גרוע לזה. יש לי ילדות, ויש לי אישה, ויש לי נשמה שצריכה להיות נקייה חלק מהיום ולא להגיב כל הזמן להנפצות מכל מי שיש לו את המספר שלי. אני עונה: "אנא פנה/י מחר, עכשיו זמן משפחה", ותמיד אני מקבל בתגובה סמיילי, שפירושו: "אתה יכול להרשות לעצמך, ואילו אני חייב/ת לעבוד עכשיו, אלה הכללים בארגון שבו אני נמצא".

ואני אומר: לא צריך חוק, לא צריך קמפיין. צריך שבסך הכל אנחנו בעצמנו ניקח את הלו"ז שלנו לידיים ונפסיק לתקשר עם אנשים על עבודה בערב ובלילה. אם זה ממש־ממש דחוף, מתנצלים ואז פונים. את נפשנו אנו רוצים להציל, ולא להיות זמינים זאת הצלת נפשות ממש. כשאני זמין, אני דרוך. כשאני לא זמין, אני נרגע, מרפה, מתחבר לעצמי מחדש.

עיוני, לא זמין. בחיאת עיוני, לא זמין. ולא, לא בוגד, סתם מתחבר מחדש למה שנקרא החיים שלי. רק שלי.