28 דקות. זה היה אורכו של הנצח בעיניהם של גינטר ווצל ופטר שטרלציק, כשהכדור הפורח גדול־הממדים, שבו ניסו השניים ובני משפחותיהם להימלט ממזרח גרמניה הקומוניסטית, עשה את דרכו בליל 16 בספטמבר 1979 לעבר הלא נודע.
שנה וחצי תכננו גינטר ופטר, שניהם אז באמצע שנות העשרים לחייהם, את מבצע הבריחה הראוותני. הם עבדו יחדיו, גרו עם משפחותיהם לא הרחק מהגבול בין שתי הגרמניות, שכל ניסיון לא־חוקי לחצותו היה עניין של חיים ומוות. חיילי משמר הגבול המזרח־גרמני קיבלו הוראות מפורשות לירות כדי להרוג את כל מי שייתפס מנסה לחצות את ״מסך הברזל״. בין 1961, מועד הקמת חומת ברלין, ו־1989, שנת פתיחת החומה למעבר, כ־600 איש מצאו את מותם בעת שניסו להימלט מהדיקטטורה הקומוניסטית במזרח גרמניה.
עוד על גרמניה:
• דיווח: גרמניה תוציא את חיזבאללה מחוץ לחוק
• צפו: אלה האוצרות שנבזזו בשוד בגרמניה
ניסיון ראשון של השניים לברוח עם משפחותיהם בכדור פורח בתחילת יולי 1979 לא צלח. ברגע האחרון החליטו גינטר ואשתו לא להצטרף להרפתקה, מחשש שהכדור לא יוכל לשאת את משקלם של שמונה בני אדם - שני הזוגות וארבעת בניהם.
מסעה האווירי של משפחת שטרלציק למערב אכן הסתיים לא טוב: הכדור הפורח נקלע לענן, הרטיבות הכבידה את משקל הבדים שמהם נתפר הבלון, וזה צנח במהירות אל הקרקע, לא הרחק מהגבול, בצידו המזרחי. פטר ומשפחתו הצליחו לחזור לביתם בטרם הוזעקו כוחות משמר הגבול ומשטרת החרש, ה״שטאזי״, לאזור הנחיתה. עם זאת, הכישלון הבהיר להם שהם נמצאים במרוץ נגד הזמן. הם החלו במבצע לבניית כדור פורח נוסף, בדיעבד הגדול ביותר שנבנה עד אז באירופה, כשהם נחושים בדעתם להצליח הפעם בבריחתם.
ליבי במערב
השבוע יצא בבתי הקולנוע בישראל הסרט ״בלון״, שמספר בדייקנות את סיפור ההימלטות של שתי המשפחות, הנחשבת עד היום לאחת הבריחות הנועזות ביותר ממזרח גרמניה. ארבעים שנה אחרי אותה הרפתקה ושלושים שנה אחרי נפילת חומת ברלין - גינטר ווצל חוזר בראיון ל״ישראל השבוע״ לאותם ימים מלאי חרדה.
"ידענו על אנשים שנהרגו כשניסו לחצות את הגבול״, הוא אומר, ״אבל עד היום אינו ברור המספר המדויק. כלל לא העלינו על דעתנו לנסות לעבור את הגבול דרך היבשה. בריחה עם כדור פורח נראתה לנו בטוחה. כשהגענו לאתר ההמראה והתחלנו להרכיב את הכדור הפורח, כלל לא חשבנו על הסכנה. לא היה טעם למחשבות כאלו. פעלנו באופן אוטומטי. כשהיינו כבר באוויר, שמנו לב שמנסים לאתר אותנו באמצעות זרקורים. היו ברור לנו שהם ראו אותנו. אבל לא נתנו לעובדה הזו להשפיע עלינו. רק לאחר שנחתנו, המתח עבר ובבת אחת נפלו עלינו הפחד והתשישות״.
ווצל, 64, גר היום בקמניץ, עיר במדינת המחוז סקסוניה שבמזרח גרמניה לשעבר. רק בחודש מאי הוא חזר לגור במחוזות ילדותו והתבגרותו. לא מגעגועים אלא בזכות האהבה. אשתקד עזב את אשתו, שעימה נמלט ממזרח גרמניה, הכיר בת זוג חדשה מקמניץ ועבר לגור איתה שם. בעת הבריחה היה בן 24.
״צריך לעשות הבחנה בין החיים הפרטיים לחיים בציבור במזרח גרמניה״, הוא נזכר באותה תקופה, ״החיים הפרטיים היו יפים, היו לנו חברים ומצבנו הכלכלי היה טוב. בפומבי היה צריך להיזהר. היה אסור לבטא דעה באופן חופשי, לא היה חופש תנועה ונסיעה; היה אפשר לנסוע לצ׳כוסלובקיה ובאופן חלקי גם לפולין. לשאר מדינות הגוש המזרחי הקומוניסטי הזדקקנו לאישורים מיוחדים.
לא מתגעגע למזרח גרמניה. ווצל
"כשהייתי בן חמש, אבי עזב אותנו ועבר למערב. זה היה בתחילת שנות ה־60. הענישו אותי על כך. חייבו אותי להישאר את כיתה י״ב, והבהירו לי שגם כשאסיים את התיכון, עלי לשכוח מלימודים באוניברסיטה. לא היה לנו כל קשר עם אבי, ולמרות זאת תלו בנו את האשמה למעשהו. מה שעוד הקשה עלי בהמשך, היה סירובי להצטרף כחבר למפלגת השלטון. בכך למעשה נסתם הגולל עבורי״.
בתנאים כאלו ניתן היה להמשיך לחיות נורמלי?
"כן. מי שהסתדר עם המשטר והביע שביעות רצון מהמצב היה יכול לחיות טוב. היה לי מזל שקיבלתי עבודה טובה. לא הסכמתי עם מדיניות המשטר, האמנו שהמדיניות שלהם לא היתה עבורנו, אלא נגדנו".
מה ידעתם אז על החיים במערב?
"די הרבה. צפינו בשידורי הטלוויזיה ממערב גרמניה, ולאשתי גם היו קרובי משפחה במערב, שבאו לבקר אותנו. מהסיפורים שלהם נראה לנו ששווה להתאמץ כדי לחיות כמותם״.
כתוצאה מאחד המפגשים הללו נולד הרעיון לבריחה הנועזת. במארס 1978 באו הקרובים ״המערבים״ לביקור נוסף, והביאו איתם עיתונים. באחד מהם ראה ווצל כתבה על כנס כדורים פורחים בניו מקסיקו. ״ראיתי את הכדורים הצבעוניים הללו, וזה עורר בי את המחשבה לברוח בכדור פורח״, הוא מספר. ״חשבתי שזה לא צריך להיות קשה מדי, להשיג את החומרים לבניית הכדור, ולנפח אותו באוויר. גרנו במרחק 40 ק״מ מהגבול, ויכולנו לבחור אתר המראה שהיה מרוחק קילומטרים ספורים מהגבול. היינו צריכים רק לחכות לרוחות צפוניות, נדירות, שיובילו אותנו דרומה, לכיוון בוואריה״.
"רציתי חיים רגילים"
כשבניתם את הכדור השני ידעתם שהשטאזי כבר רודפת אחריכם?
"אחרי הניסיון הראשון שנכשל היו ברור לנו שיחפשו אחרינו, ואם הם יחפשו, הם ימצאו. עבורנו לא היתה דרך חזרה. לכן לא התחבטנו בשאלה אם נכון לברוח או לא. היה ברור שהפעם יחפשו אחרי אנשים שרוכשים כמויות בדים גדולות. וכך נסענו למקומות שונים ורכשנו כמויות קטנות.
"בדיעבד, נודע לנו שאם היינו מתעכבים שישה ימים נוספים, היו לוכדים אותנו. זה מידע שמצאתי מאוחר יותר בתיקי השטאזי". ווצל איתר את התיק שלו, בן 2,400 דפים. "בשנה הראשונה שלנו במערב היו שלושה סוכנים מערבים של השטאזי, שהעבירו עלינו מידע. אחד מהם עבד יחד איתי".
מדוע המשיכו לרגל אחריכם במערב?
"עבורם הבריחה שלנו היתה בושת פנים עצומה, והם רצו להוציא לנו שם רע דרך הפצת שמועות. בתיקי השטאזי מופיע שהם רצו להפוך את חיינו לבלתי נסבלים ולפגוע במוניטין שלנו. לדוגמה, אחרי שברחנו הופיע בתקשורת מידע שלפיו פשטנו את הרגל והיינו צריכים לעזוב את הדירה שהיתה לי בבית שהיה מיועד להריסה. המשטר רצה להפעיל עלינו לחץ שיחייב אותנו לשוב למזרח.
"הם ניסו לפתות אותנו לחזור באמצעות שיחות שקיבלנו מאנשים מהונגריה. עבורם חזרה שלנו היתה יכולה להיות ניצחון תעמולתי גדול. החרפה שנגרמה להם באה לידי ביטוי גם בכך שבין 79׳ ל־84׳ היו עוד 250 ניסיונות לברוח ממזרח גרמניה דרך האוויר, מתוכם 50 ניסיונות בכדורים פורחים. כולם נתפסו ונאסרו. זה מראה איזה עניין עוררנו וכמה גדול היה הרצון להחזיר אותנו".
אחרי 28 דקות נחתתם, אך לא הייתם בטוחים שאתם במערב.
"עם הפחד והתשישות באה הידיעה שהם ראו אותנו ויחפשו אותנו. החלטנו פשוט לצעוד לכיוון דרום. אם חצינו את הגבול - נתרחק ממנו. ואם לא חצינו אותו - נגיע לגבול ואז הסיפור נגמר מבחינתנו. היינו עייפים ומפוחדים כל כך שרק רצינו שכל העניין יגיע לסיומו".
חשבתם באותם ימים על האפשרות שמזרח גרמניה תיעלם אי פעם, שהחומה תיפול וגרמניה תתאחד מחדש?
"אז לא היה ניתן להעלות את זה על הדעת. רק ב־1989 התחלנו לחשוב על אפשרות כזו כשראינו את פתיחת הגבול עם המערב בהונגריה, את הענקת אשרת המעבר למאות מזרח־גרמנים שהתבצרו בשגרירות מערב גרמניה בפראג. ועדיין, לא חשבתי שזה יתרחש בכזו מהירות".
אחרי הצלחת הבריחה האווירית של שתי המשפחות, הן הפכו לכוכבות תקשורת. זמן קצר לאחר מכן החליט ווצל להפסיק להופיע בציבור. ״כלי התקשורת התנפלו עלינו, ואני רציתי לחזור לחיים רגילים. התחלתי לימודי מכניקה בתעשיית הרכב, התקדמתי מבחינת הקריירה והגעתי לעבוד בסיטרואן גרמניה. הרגשנו טוב במערב, ולא היה לנו אי פעם ספק כלשהו שעשינו את הדבר הנכון".
ווצל שב לראשונה למזרח גרמניה שבוע לאחר נפילת החומה. "נסענו לבקר את אמי ואבי החורג. כבר התרגלתי אז לחיים במערב, ודי הזדעזעתי לראות את המצב שם: הכבישים היו במצב קטסטרופלי והאוויר היה מלא בעשן פחם - אבל שמחתי לפגוש את הוריי. במשך השנים שמרנו על קשר באמצעות מכתבים, שמצאתי מחדש בתיק השטאזי שלי. הם קראו הכל, אבל לא התבטאנו באופן שעלול היה ליצור בעיות. הבית ליד בית הוריי היה סניף דואר. להוריי לא היה טלפון בבית. הייתי מתקשר לדואר ומבקש לדבר איתם. אחרי שאמי יצאה לפנסיה, היא יכלה לנסוע למערב, וביקרה אותנו".
"לא חלמנו שזה יקרה". יום לאחר נפילת החומה, 89' // צילום: אי.פי
אתה מבין את אלה שחשים היום רגש נוסטלגי למזרח גרמניה?
"כמובן שיש אנשים שמייחלים לחזרתו של המשטר הישן. מדובר במיעוט שעשה קריירה במשטר הזה ונאלץ להתמודד עם שינויים לרעה בעקבות המהפך. אבל אלה שהיו מוכנים להתחיל משהו חדש, לעבוד ולהתפתח - לא שותפים לגעגועים הללו. כמובן שהיו רגעים וסיפורים נעימים במזרח, שחוזרים כזיכרונות, אך נפילת החומה היתה הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות. היינו מדינה שסועה, ואנשים הופרדו זה מזה. נפלא שיכולנו למצוא את עצמנו מחדש ללא שפיכות דמים. יש כאלה שמביעים היום ביקורת על האיחוד מחדש אך איני מסכים לכך. מ־1990 העברתי זמן רב בגלל עבודתי במזרח, וחזיתי בהתפתחות שם".
מוצאך מטורינגן, שם זכו בבחירות השמאל והימין הקיצוניים בהישגים היסטוריים.
"אלו שתי מפלגות שאיש לא זקוק להן. עם זאת, הן נבחרו באופן דמוקרטי. האשמה להצלחתן אינה במצביעים אלא במפלגות הממסדיות, שנכשלו לשכנע את האנשים שהן מיישמות מדיניות טובה, בתחומים רבים ובעיקר בסוגיית הענקת המקלט לפליטים.
"זה בסדר גמור שאנשים רוצים לבוא לגרמניה אבל יש הרבה שקרים ושמועות שמופצים בקשר אליהם, והמפלגות הממסדיות לא מצליחות להתמודד עם זה. אני לא חושב שרבים ממצביעי 'אלטרנטיבה לגרמניה' בוחרים במפלגה הזו בגלל אידיאולוגיה, אלא כהצבעת מחאה. הם רוצים להראות לשאר המפלגות שנמאס להם. באשר לשמאל הקיצוני, כאן אני מיואש יותר. נראה שיש באמת אנשים שרוצים בשיבת ההיסטוריה".
מאז 83׳ הקשר בין שתי המשפחות נותק. מדוע? הרי חוויה כזו אמורה ליצור קשר בלתי נתיק.
"כך היה אמור להיות, אך אחרי הנחיתה אושפזתי בגלל פציעה בנחיתה. פטר תיאר את הבריחה כאילו הוא יזם הכל ולקח אותנו עימו מתוך רחמים. זה היה פרויקט משותף, הרעיון והתכנון היו שלי, בנינו את הכדור יחד והוא מימן את החומרים. כך נוצרו שני נרטיבים שונים. היינו מקבלים הזמנות לאירועים. פעמיים הוא ביטל את השתתפותו, ואז החלטנו לנתק את הקשר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו