לכאורה מדובר בסיפור על היריון ולידה, על אישה צעירה שחייה משתנים כשהיא הופכת לאם, ומאחר שזהו תהליך דרמטי, עולות סביבו גם שאלות על חיים ומוות. אלא שיעל דין בן-עברי מערבבת את כל החומרים האלה לדרמה שקשה להשתחרר ממנה, ומעזה לגעת בפצעים - אמיתיים ומדומיינים - שנדמה שמעטים בלבד מעזים לגעת בהם.
• 'הבימה': הושעו סמכויות ההנהלה
• ביקורת: מסע הנקמה של אלון בן דוד
בנובלה "גלעד", שראתה אור לאחרונה (ידיעות ספרים, סדרת "היום הקצר"), מובילה דין בן-עברי את הגיבורה שלה בדרך המתפתלת בין הזיה לשפיות, בין עכירות לצלילות. ואגב כך היא מספרת סיפור שלגופניות הנשית שבו יש עוצמה יוצאת דופן.
זה בעצם לא מאוד מפתיע. דין בן-עברי החלה את דרכה כמשוררת, ובין שיריה היו לא מעט שורות קשות לעיכול בכנותן. בשיר "גרגורים" המוקדש לחוויות ילדות היא כותבת: "הילדים נוהמים בחוץ כי הגיע הקץ. אם ארד אליהם הם ינגסו בקרסוליי וימצצו את הדם"; בשיר "למות", העוסק במפגש מיני בין צעיר וקשישה, היא כותבת: "הפנים שלה נעלמות אל תוך השיער שלה כערפל". אותן חרדות, אותו מבט מפוכח על הגשמיות ואפילו אותה שפה מפתיעה, פרועה, פיוטית, נמצאים גם ב"גלעד", אף שדין בן-עברי כתבה אותו במהלך הריונה שלה, שהיה אחר ורחוק כל כך מזה של גיבורת סיפורה.
יעל דין בן-עברי, בת ,38מתגוררת כבר קרוב לשנתיים וחצי בברלין, עם בן זוגה אייל וילדיה הגר (בת 8) ומיכאל. את "גלעד" (נובלה שנייה אחרי "אנשים שבקיר") כתבה במהלך הריונה השני. עוד קודם לכן היא סיימה תואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב והתזה שלה הוקדשה ליחסי אימהות ובנות בספריה של אלנה פרנטה. זה וגם זה הוליד אצלה צורך לכתוב "נובלה נשית פרועה, ללא גבולות, שכדי לכתוב אותה שחררתי הכל והרשיתי לעצמי להגיע גם למקומות שלא באמת יכולים להתרחש", היא אומרת.
להכיר את החוצן
"גלעד" נפתח בבשורה מרה: שמעון, בן זוגה של אנבל, נהרג בתאונת דרכים. בבת אחת היא הופכת מאם לעתיד ל"נשאית", כהגדרתה, שמתייחסת לעובר הגדל בתוכה במושגים חייתיים גופניים בלבד, אינה משלימה עם קיומו, מפנטזת על היעלמו ("מה יהיה כל כך נורא כל כך נורא אם חציו השני יתפוגג בתוכה כעננה כמו לא היה מעולם אלא אשליה"), שוכבת עם כל גבר אפשרי, מנסה למצוא לעובר תפקיד חלופי ("לעיתים חשבה ששמעון הוא העובר והיתה קוראת לו בגעגועים לצאת אליה").
גם אחרי שהיא יולדת, היא והוא עוברים תהליך היקשרות שאינו פשוט. על אף מגבלות רוחבה של הנובלה, דין בן-עברי מצליחה לספר גם את סיפור ילדותה של אנבל, יחסיה המורכבים עם אביה (המת) ואמה (החיה) ומתוך המורכבות הרגשית הזו, אפילו להוביל לסוף טוב.
הספר מתחיל במוות, אבל התיאורים הכי בשרניים והכי גופניים שלך מוקדשים דווקא להיריון וללידה.
"תהליך ההפיכה לאם הוא מאוד מטלטל וקשה ודורס את האישה שהיית לפני שהתחלת את כל זה. תהליך אכזרי אפילו. אני, למשל, ילדתי ילדה, גידלתי אותה, וכשהתחלתי לחזור ולהיות האדם שהייתי קודם, נכנסתי להיריון שני. באותו רגע הוצפתי שוב בפחד האיום הזה מפני כל מה שאנחנו מאבדות כשאנחנו נכנסות להיריון".
מה אנחנו מאבדות?
"קודם כל את בן הזוג שלנו. בספר שמעון מת, אבל בכל מערכת יחסים משהו עמוק משתנה כשזוג הופך לאמא ואבא. משהו מהאהבה שלהם נקרע ועובר אל הילדים".
האב-לעתיד המת הוא לא הגבר היחיד שנעדר בספר.
"כדי להתמקד לגמרי באישה שעליה אני כותבת ולאפשר לה לצאת למסע ולצמוח, הייתי חייבת להיפטר מדמותו של הגבר, האב, לפנות אותו מהדרך. ככל שהמשכתי לכתוב, כך הרגשתי שאני מוכרחה לסלק, להרוג, להנטיש - אם אפשר לתאר את זה ככה - גם את הגברים האחרים, את אבא שלה שעמד בינה ובין אמא שלה, את אחיה. אנבל, כאישה שחווה בבת אחת אובדן נורא, אבל תהומי, וגם יצירה של חיים, מתמודדת עם שאלות עמוקות מאוד בנוגע לאימהות".
את לא מתארת תהליך אוטומטי של התאהבות בתינוק.
"כל עוד העובר בבטנה, מבחינתה מדובר בחוצן שהיא לא מבינה מה הקשר שלו אליה. אחרי הלידה מתעורר בה משהו חייתי לגמרי, היצור החדש הוא רק שלה, וזה מעיר בתוכה משהו חזק נורא. ההיקשרות שלה לתינוק עוברת כל מיני שלבים - למשל, כשהיא מסרבת להחליט מהו המגדר של התינוק, הניסיון שלה ליצור מחדש את שמעון ולתת אותו בחזרה לאמא של שמעון, ההסתגרות בתוך הבית שהוא כמו רחם חלופי - אבל בסופו של דבר גם היא וגם הוא מקבלים התחלה חדשה, וסוג של שחרור".
הגיבורה שלך היא דמות מאוד מבודדת, כמעט מנותקת מהעולם.
"נדמה לי שזו השפעה של ההגירה שלי. התחלתי לכתוב בישראל, בידיעה ברורה שאנחנו עוזבים, וחלק מהאבל שאני מעכלת ביצירה הזו הוא אובדן השפה, החברות, המשפחה. אנבל לכודה בוואקום, בדיוק כמו שהרגשתי כשהגענו לברלין וישבתי בבית, עם תינוק וילדה קטנה, לבד. אמנם הגעתי לכאן עם בעלי, אבל הוא בעצמו עבר משבר הגירה משמעותי מאוד".
למה בחרת לצמצם את כל זה לגבולות של נובלה ולא לכתוב רומן?
"התחלתי בשירה, שזו הדרך הכי מצומצמת לומר דברים, וכשעברתי לפרוזה המשכתי לכתוב בצורה מאוד דחוסה. ניסיתי להשתחרר מזה, אבל הצורך הזה לקצר ולדחוס לא עוזב אותי".
• כוכבי "שנות ה-80": "הלכנו אחורה"
• קים אור אזולאי נגד מעיין אדם
• "יוצר "הנערים": "מדובר באפרטהייד"
• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
