ספרו של אדם רז "משטר היד הקשה" מעורר תיאבון ובהחלט לא מאכזב. רז מאיר, בצורה שלמיטב ידיעתי לא נעשתה לפניו, שלושה ממדים בהיסטוריה המקומית: הממלכתיות הישראלית, הדמוקרטיה הישראלית ומדיניות הגרעין. הוא מוכיח שקיים קשר הדוק בין מדיניות פיתוח האופציה הגרעינית בידי בן־גוריון לבין התפתחות הוויכוחים הפוליטיים בארץ, אף שבזמן אמת לא היה אפשר לזהות קשר כזה.
רז גורס שבן־גוריון פיתח את פרויקט הגרעין לפני דימונה ואחריה, כדי לדכא את רוח התנועתיות וההתנדבותיות ולתמוך בחזון הממלכתי־מדינתי שלו. הכוונה לאותה מילה שמשמאל ומימין מגנים אותה, "אטאטיזם". מה שבולט בחסרונו בניתוח הדברים הוא השיקול הלאומי במחשבתו של בן־גוריון. יהודי שחווה את הבליץ בלונדון, שראה את השואה מנגד בצורה אימפוטנטית, ולאחר מכן ראה את היישוב השורד בקושי ב־1948 - לא סביר שנושא הקיום הלאומי לא יהיה המניע המרכזי שלו. אך רז מתרכז כמעט אך ורק באינטרסים שלטוניים, בריכוזיות השליטה במדיניות הביטחון ובמדינה בכלל.
במבט לאחור, אם ממלכתיות פירושה "המדינה באה קודם", ברור שבן־גוריון ראה לנגד עיניו שני אתגרים לאומיים שהתנועתיות וההתנדבותיות לא יכלו לעמוד בהם: הביטחון, מתן מענה לאיומים מחוץ; וכן קליטת העלייה ההמונית. "התנועתיים", אלה ששאפו לשמור על מסגרות של שייכות וזיקה ללא קשר למדינה, התנגדו ברובם לעלייה ההמונית. גם בעניין העלייה ההמונית של יהודי המזרח ופליטי השואה, היה בן־גוריון כמעט לבדו. יתר על כן, הוא קטרג נגד התנועה הקיבוצית, שהוכיחה את חוסר האונים וחוסר הרצון שלה למלא תפקיד מרכזי בקליטת העלייה. לכן הממלכתיות - האינטרס שמעל לתנועה, לסקטוריאליות ולמפלגה - גוברת.
אבל רז מצביע, ובצדק, על קשר בין פיתוח האופציה הגרעינית לבין חיזוק מסגרת המדינה. יש בהנהגה בישראל כאלה שמזהים מגמה דומה גם באיראן - פרויקט הגרעין, השגת נשק גרעיני, כאמצעי להישרדות המשטר לאורך שנים. בישראל של היום, גם כאשר האופציה הגרעינית היא לכאורה עניין מוגמר, קיים ויכוח חריף על אסטרטגיית שילוב ההרתעה הגרעינית במכלול הביטחון הלאומי. גם אצלנו פרויקט הגרעין השפיע על מדיניות הפנים. רז מנסה למרוט את נוצותיו של בן־גוריון ונוקט מידה של דמוניזציה כלפיו וכלפי נושא כליו, שמעון פרס. אותי הוא הצליח לשכנע שהשניים בכל זאת היו חכמים יותר והבינו עם הקמת המדינה את שינוי מצב הצבירה הרבה יותר ממתחריהם, אלון, גלילי ושות'. הוא מצטט את מוניה מרדור, שקבע: זה או מדינת חסות, או עצמאות גרעינית. רז משתמש במושג "דמוקרטיה גרעינית" בצורה מוגזמת. מוטב להגדיר זאת כך: השפעת קרני הגרעין על ציפורני הדמוקרטיה. בן־גוריון הבין שבעידן שלאחר מלחמת העולם, לנוכח ההתארגנויות הבינלאומיות - האזוריות והגושיות - שלישראל לא היה מקום בתוכן, הנשק הגרעיני הוא נדבך יסוד בעצמאות המדינית. הגרעין נועד להיות מכפיל כוח מדיני ביחסים הבינלאומיים. הוא לא נועד לשימוש.
היום אפשר לראות שאכן, מדינות פריפריה שלא פיתחו יכולת גרעינית כמעט נמחקו - ראה לוב, עיראק הסדאמית וסוריה. הקלף הגרעיני נועד להעמיד את ישראל במשבצת שבה גם ממשלים אנטי־ישראליים באמריקה או באירופה ייאלצו להביא אותנו בחשבון לפני שהם מערערים את יציבותנו.
ופה דרושה הערה על נושא שרז מטפל בו: הוא מציב את הגרעין כ"אוריינטציה פרו־צרפתית" ו"אנטי־אמריקנית". ההגדרה הנכונה, לטעמי, היא מדיניות "כמו־צרפתית", שבאופן טבעי מתבצעת תוך כדי שיתוף פעולה עם צרפת. ידוע שהיה גוש המדינות הניטרליות, הבלתי מזדהות; אלו היו מצרים, יוגוסלביה, הודו ועוד. זו היתה ניטרליות פרו־סובייטית. אך היתה גם ניטרליות מערבית, שכללה מדינות דוגמת צרפת ושבדיה. בן־גוריון ופרס שאפו כנראה להיכלל במשפחת המדינות האלה, של עצמאות ריבונית ללא תלות באמריקה.
ישראל נולדה תחת הממשל הדמוקרטי של הנשיא טרומן. בתחילת 53' נחרד בן־גוריון מההתפתחויות האנטישמיות הקיצוניות בבריה"מ. בד בבד, סביר מאוד להניח שעליית הרפובליקנים בהנהגת אייזנהאואר בינואר 53' עוררה אף היא חששות כבדים מפני הלא־נודע. אייזנהאואר ודאלאס התגלו כמנוכרים לישראל, שלא לומר עוינים לה; באותן השנים דיברו על הנגב כמו שהיום מדברים על "השטחים". בימי טרומן, בן־גוריון מהמר בכל הכוח על ברית עם ארה"ב. לכן "האוריינטציה הצרפתית" היא אופציה מערבית עם תלות מופחתת באמריקנים. לא חשוב מה חושבים על מלחמת סיני, התוצר העיקרי שלה הוא שאחריה ישראל נחשבה למדינה בת־קיימא. עד 56' התייחסו אלינו כאל ישות זמנית שלא תשרוד; אבל מאז - ישראל היא עובדה קיימת, כוח אזורי. פיתוח הגרעין כנראה שייך לאותו תחום של גורמים המקבעים את תפיסת קיום ישראל כעובדה.
בין שאוהבים את מלחמת ששת הימים ובין שלא, נראה היום שההידרדרות אליה מתחילה בחדירת גלילי ואלון למעגל המצומצם של מקבלי ההחלטות בתחילת שנות ה־60, וכמובן לנוכח ההתפתחויות הרדיקליות בסוריה, במצרים ובעיראק והקמת אש"ף. אי אפשר לדעת מה היה קורה אילו לישראל היתה אופציה גרעינית על המדף כבר ב־1965 במקום ב־67'; הרי לשיטת פרס ובן־גוריון, האופציה הזו נועדה לגדוע את סיבובי המלחמה הבלתי פוסקים; פרס אמר שמלחמת המנע הטובה ביותר היא זאת שתימנע.
הניסיון לעורר מחדש את פולמוס "התנועה" מול "הממלכתיות" בהקשר של שנות ה־50 הוא לא יותר מגעגוע נוסטלגי. הממלכתיות צמחה כהכרח תוך כדי מלחמת השחרור, ועולה השאלה מהיכן שאב בן־גוריון את לקחיו כשפירק את הפלמ"ח והטביע את אלטלנה. אולי מלנין ומטרוצקי, ואולי ממלחמת האזרחים בספרד. באופן ברור, צבא הרפובליקה קרס מול הלאומנים של פרנקו משום שלא היה מאוחד תחת פיקוד מרכזי, אלא היה אוסף של צבאות מפלגתיים. אכן, בן־גוריון היה חיה פוליטית מורכבת: בולשביק אנטי־קומוניסט שהפך לסוציאל־דמוקרט בעל כורחו - כי זאת היתה מפא"י.
מבחינה ביטחונית, קשה למדוד את השפעת האופציה הגרעינית לעומת השפעת הצבא הקונבנציונלי. יש אסכולה הגורסת שלמרות קיום האופציה הגרעינית, מלחמותיה הגדולות של ישראל הוכיחו שאין לה רצון ממשי להשתמש באופציה הזאת, ולכן איבדה את אמינות ההרתעה הגרעינית שלה. √
משטר היד הקשה / אדם רז; הוצאת כרמל, 356 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו