לאחרונה כתבתי כאן על תרבות ההתפצלויות בציבור הדתי, וקוממתי עלי חצי עולם ואשתו. לצד אנשים שלא מסוגלים לשאת את המחשבה שביקורת כלשהי תימתח על המחנה שלהם, וכמה שסתם נעלבו, היו גם כאלה שביקשו ללמד זכות על הפיצולים האינסופיים. הם טענו שזה מעולה לפרק את החבילה, בעיקר כי כל פיצול מחדד את האמת או לפחות את התמונה. כך מחנכים לחיים על פי עקרונות.
היו גם כאלה שאמרו לי שזה פשוט מאוד מאוד יהודי להפוך מחלוקת עקרונית לנתק פיזי. לך תלמד היסטוריה יהודית, הם אמרו לי. יהודים שורשיים תמיד התנהגו כך. עניין של מסורת. כשאתה מתנתק מחברים, אתה בעצם מתחבר לשורשים, וכשאתה מפרק קהילה, אתה בעצם בונה את הזהות.
אני מוצא את האמירה הזאת משעשעת מאוד. היא כמעט מזכירה לי את הקומיקאי החריף ההוא שהביע תמיכה במלחמת אחים "כי מלחמות תמיד מאחדות את העם".
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
יש כמובן גם גרגיר של אמת בקביעה שפיצולים הם עניין של מסורת יהודית. החסידים וה"מתנגדים" לא רק חשבו אחרת זה מזה. ה"דרדעים" וה"עיקשים" בתימן לא רק תפסו אחרת את המציאות, הם תיעבו זה את זה מכל הלב, התחרו ביניהם מי ינפק משפטים קיצוניים יותר על חשבון היריב, והרימו כוסית "לחיים" כששמעו שמנהיג הקבוצה היריבה נפטר מן העולם.
גם בני בניהם הציונים, החילונים והמודרניסטים עד העצם לא היו שונים בהרבה. הקיבוצניקים אולי שכחו איך מפרישים חלה ואיך אומרים קדיש, אבל כשהם רבו, הם רבו כמו יהודים יראי שמיים. המחלוקת שקרעה את הקיבוצים, ופירקה תאים משפחתיים, היתה בסך הכל פרק נוסף בתולדות הסכסוך היהודי. גם הרעיון המבריק לקרוא לגופים המתפרקים בשם "איחוד" ו"מאוחד" - יהודי לא פחות. האם זה פרק מפואר בתולדות היהדות? לא חושב.
האם מישהו בצעירי עין חרוד וגבעת חיים מבין היום למה צריך היה לחתוך את הקיבוץ לשניים? האם מישהו גאה באירוע ההוא?
מחלוקות מחדדות את האמת. ויכוחים מבהירים עמדות. סכסוכים לא! סכסוכים הם תקלה. נטייה כרונית להפוך מחלוקות לסכסוכים היא סוג של מום שלא באמת מאפשר לנהל את החיים האלה או פשוט לחיות אותם.
• • •
"לך תלמד היסטוריה יהודית, דחוף!" כך כתב לי מגיב אחד. יודע היסטוריה, ודווקא חכם.
עניתי לו שאני ממליץ לו ללמוד קצת על יהדות צפון אפריקה. לא דחוף או משהו. אבל בהזדמנות. אני לא היסטוריון, אבל כל מי שמכיר קצת את הסיפור של יהדות המגרב, יודע שהיהודים האלה מעולם לא התפצלו. הם כמובן התווכחו. בקולי קולות הם התווכחו.
במרוקו היו מיסטיקנים שהאמינו בקמעות ובלחשים, והיו גם רציונליסטים מלאי בוז ולעג. היו שמרנים שהתרפקו על העבר, ומולם היו מודרניסטים מושבעים שקראו את אמיל זולא. רבים רבים העריצו את התרבות הצרפתית, ואחרים עיקמו את האף. צעירים רבים הצטרפו ל"בונים החופשיים", אבל גם הם הגיעו בשבת לבית הכנסת. לאותו בית כנסת. כי במרוקו אפילו בתי הכנסת לא התפצלו. הם לא הסכימו על שום דבר, חוץ מאשר על כך שצריך להיפגש. לפחות לחמין. ושאף אחד לא ירוויח מזה שננתק קשרים.
כמו בכל מקום בעולם, גם בצפון אפריקה היו יהודים שהגיעו לשם מכל מיני מקומות. הם גררו איתם מסורות שונות, שפות וזהויות, אבל ההנהגה המקומית לא אפשרה להם לייצר שבטים. מישהו חייב להסביר לישראלים איך בדיוק זה קרה שם. מה בדיוק גרם לכך שמגורשי ספרד שהגיעו למרוקו לא הקימו בתי כנסת נפרדים ולא דיברו ספניולית.
דבר דומה קרה, אגב, עם היהודים האיטלקים שהגיעו לתוניסיה וללוב. פה ושם יש שמות משפחה שמסגירים את המוצא הקדום. פה ושם יש מאכלים עם שמות מפתיעים שמספרים סיפור על ארץ רחוקה. אבל שם זה נגמר. מישהו דאג לכך שמעבר לשונות תיווצר קהילה אחת.
האם זה מפני שהצפונים של אפריקה חכמים יותר? לא באמת. האם זה כי הם פחות יהודים? כנראה לא. זה פשוט כי היתה שם מנהיגות אחראית. זה הכל.
• • •
עניין אחר כמעט לגמרי. לא מזמן ערכנו אזכרה להורים ז"ל ושאלנו את עצמנו עד כמה חשוב לנו עדיין להגיע לבית הקברות. האמת שלא כל כך. כבר אז, לפני שנים, כשישבנו שבעה, תפס אותנו הרב רצון ערוסי, רבה של קריית אונו וידיד המשפחה, נתן מבט עמוק ואמר - דעו לכם. אבא לא בקבר. הוא לא מתחת ללוח האבן. אבא הוא בזיכרונות שתזכרו. בסיפורים שתספרו. במנגינה של הקידוש ושל ליל הסדר. במורשת שתעבירו לילדים שלכם. שם אבא שלכם נמצא. שם הוא נזכר. לעולם לא אשכח לרב ערוסי את הדברים החשובים האלה.
נכון. יש לי כמה דודים מבוגרים שעבורם העמידה מול המצבה היא החלק המהותי בטקס הזיכרון. אבל הדודים האלה בדיוק הם אלו שקשה עד בלתי אפשרי להטריח אותם במסע החתחתים בהר המנוחות, שהפך למסלול אתגרי, מכוער ובלתי נגיש בעליל.
נזכרתי בדברים שכתב כאן חברי אברי גלעד לפני כמה חודשים. אני מסכים איתו. אי אפשר להמשיך כך. משהו חייב להשתנות בעניין בתי הקברות שנוגסים שטחים ומשאירים צלקות ענק מכוערות שאת רובן איש כבר לא פוקד, ולא כל כך ברור למה ועד מתי.
אברי הציע, עד כמה שאני זוכר, להעביר את בתי העלמין למעמקי האדמה. אני מציע לבדוק אפשרות לחזור לקבורה משפחתית. תחת לוח אבן אחד אפשר לטמון לאורך השנים את כל מתי המשפחה. זה יחסוך המון המון מקום, יעצור את הגידול האינסופי של בתי העלמין וחשוב כמעט כמו מעבר לנסיעה בקארפול.
מדובר גם במסורת עתיקה, שהתבטאה במילים כמו "להיאסף אל עמך" ו"לשכב עם אבותיו". בעולם אחסון המידע הנוכחי, כבר לא צריך לחרוט יותר מדי על האבן. מספיק לסרוק ברקוד ולקבל את כל המידע הנחוץ. מצד שני, זאת הצעה כל כך פשוטה וכמעט מובנת מאליה, שדי ברור שהיא תגרום לפיצול.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו