יש לנו מספיק צרות משל עצמנו, אבל עדיין מטריד אותי סיפור לא גדול שהתרחש בארה"ב. אדם בשם דריל מורי, מאמן קבוצת יוסטון רוקטס בליגת ה־NBA, צייץ לפני כחודש דברי תמיכה בהפגנות העממיות בהונג קונג כנגד שלטונות סין, וגרם לסערה עצומה.
הציוצים של מורי נבעו מספונטניות של דמוקרט שחש אהדה מיידית לכל מאבק לחירות ולדמוקרטיה על פני החלד, גם אם הוא לא מכיר שם איש.
מה יכול להיות תמים, אנושי או לגיטימי יותר ממשפט כמו "הילחמו למען החופש. תמכו בהונג קונג"? אלא שהימים אינם ימים טובים לתמימות. בטח לא בעסק שמגלגל מיליארדים. בטח ובטח לא מול מדינות ענק חסרות סבלנות.
העם הסיני הוא צרכן כבד של שידורי כדורסל. ליוסטון רוקטס עצמה, כך מתברר, יש לא מעט אוהדים בארץ התה והאורז. מה אנחנו אומרים "לא מעט"? המתמטיקה והדמוגרפיה הסינית מכפילות כל אהדה למוצר מסוים במספרים בני תשעה אפסים, והתגובה המאיימת שהגיעה מצד ספונסרים וגופי ספורט שחשו "נפגעים מההתערבות הבוטה" של המאמן הבכיר, התקבלה ב־NBA כמו אקדח שנעוץ עמוק מדי בין הצלעות.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
את התגובות לציוץ ההוא ולסערה הסינית שהתפרצה בעקבותיה, לא ילמדו כאן לעולם בשיעורי אזרחות. וחבל שכך. כמעט כל עולם הכדורסל האמריקני התנער ממורי ומהציוץ שלו. זה לא שהם חושבים אחרת ממנו. הם פשוט לא מוכנים לשלם מחיר גבוה כל כך עבור עקרונות.
בעיקר הזדעזעתי לקרוא על תגובות של קולגות שחורי עור, ויש לא מעט כאלה בליגת החלומות של הכדורסל האמריקני. לא קשה לנחש מה הם היו חושבים אם מי מבין הקולגות שלהם היה תומך בדיכוי שחורים או בחידוש העבדות, רק כי זה משתלם לו כלכלית. אבל במקרה הסיני, כולם מיהרו להכריז שדריל מורי הוא לא דובר הליגה וגם לא דובר הקבוצה שלו וגם לא איי־איי־איי. הוא מדבר בשם עצמו בלבד, ובעיקר שטויות.
מורי, כמה צפוי, מיהר למחוק את הציוץ.
הסינים, צפוי לא פחות, לא מיהרו כלל לסגור את הפרשה.
אני מודה שהייתי צריך לבלום את רפלקס ההקאה. לא מדובר כאן על נציג אגודת סטודנטים של מדינונת נידחת, שהושתק אחרי שהתפרץ בחוצפה לליגה של הגדולים. מדובר באמריקה, למען ה'. בליגה של הגדולים באמת. ואם שם כבר חייבים לזמר את כל הבלוף הדיפלומטי, ולהפנות עורף לכל ערך או עיקרון, רק כדי שהספונסר הסיני לא יבטל שידורי משחקים, המסקנה מדכדכת למדי.
• • •
גם אצלנו לא חסרות סערות, ברוך ה'. רק שבפינה הזאת של הים התיכון הכל קטן הרבה יותר. בעיקר הסכומים. לי, בכל אופן, יש כמה הרהורים בעקבות פרשת הרב פירר.
אני שמח שיותר ויותר מבינים שאי אפשר עוד להשתיק נשים כאילו כלום. ברוכים הבאים למציאות. זה לא קשור לפמיניזם קיצוני, זה קשור בפשטות לאיך שהאנושות - גברים ונשים - תופסת את עצמה כיום.
משמחת אותי ההבנה שגם לציבור הלא דתי בישראל יש "הלכה" או לפחות קווים אדומים שהוא לא יכול ולא רוצה להתפשר עליהם. ואני שמח לא פחות שבעקבות הפרשה התפתחה תנועת תמיכה ספונטנית ברב פירר ובמפעליו, שלא ניסתה להיעלב או להעליב, ובכלל לא עשתה הרבה רעש, אבל כן אספה הרבה כסף. מעשה יפה ואצילי.
רשימת התורמים היא די חשאית, מן הסתם, אבל עמוק בלב מקננת תקווה קטנה, שגם ארגוני הנשים שנאבקו לבטל את האירוע ההוא שמו קצת כסף בקופה, ולו רק כדי לדעת שיש כאן עדיין שמץ של נדיבות מנצחים.
אני לא כל כך אוהב את המטאפורה השחוקה והמכוערת על התינוק ומי האמבטיה, אבל הייתי שמח לגלות שעדיין אפשר בישראל להילחם על נקודה ועל עיקרון, בלי לפסול את האדם ואת מכלול מעשיו הנפלאים.
• • •
אם לומר את האמת המון אנשים פוחדים מארגוני נשים. פוחדים עד שיתוק. מחווייתי האישית, בכל פעם שהעזתי להשמיע קול במאבק האבות הגרושים (שעדיין רחוק מאוד־מאוד מתיקון), תפסו אותי אנשים טובים ועברו ללחישה כאילו אנחנו מסתודדים בפינת רחוב של מוסקבה הסובייטית - "אתה לא חושש?!" הם חזרו ושאלו אותי.
לא, אני לא. אני גם לא בודק אם הצמידו לי מטען לשאסי. אני פמיניסט ותומך בכל ליבי בשוויון, ואולי אני אידיוט גמור, אבל אני לא מבין מה הקשר בין הדברים ולמה צריך להיות שוביניסט כדי להילחם נגד עוול שנגרם לאבות גרושים (ולבנותיהם. ולבנות זוגם. ולשאר בנות המשפחה. שנפגעות גם הן מהעוול, וכולן נשים לא פחות מהאישה האחת שממררת את חייו של האב הגרוש).
אז כן, היו כמה דלתות שנסגרו בפניי בגלל שהעזתי לומר דברים גלויים. אני סולח לכל אישי הציבור, האמנים והמפורסמים, שחוו את גיהינום הגירושים הישראלי וחוששים לדבר על כך ברבים.
אני מצדיע לאלו שכן יוצאים מהארון בהקשר הזה (חפשו את שולי רנד בפייסבוק). אני מניח ששילמתי מחיר כלכלי מסוים על הדברים שבחרתי לומר. אבל אני לא מאמן ב־NBA ולא בליגת הסטנגה של פרוזדור ירושלים. אני לא אמיץ במיוחד או חסר אחריות במיוחד, ומעולם לא התחרטתי על משהו שאמרתי בנושא. בכל הנוגע לפחד הנוראי מהארגונים המסתוריים וארוכי הזרועות האלה (נו, באמת), שני דברים יש לומר:
א - כמו כל פחד, גם האחד הזה הוא מטופש וגם קצת מביך.
ב - בכל הנוגע למאבק לזכויות הנשים בחברה, הפחד הזה מזיק יותר משהוא מועיל. הוא בעיקר מוציא שם רע לכל העניין הפמיניסטי.
טוב, יש גם דבר שלישי: זה לא הוגן ולא סביר להטיל את רוב האנרגיה של המאבק לשוויון על כתפיהם של אמני במה. יש לכולנו המון כבוד לזמרים, לרקדנים, לנגנים ולפנטומימאים. אבל למה לדרוש רק מהם לוותר על הצעות עבודה, להחרים אירועים ולעמוד בחזית המאבק?
החיים - כמו שאומרת חמותי שתחיה - הם לא רק צחוק וזמר, ומתי לאחרונה דרשנו מפוליטיקאי, מאיש עסקים או מתעשיין לשלול אפשרות לשיתוף פעולה עם גופים שאין בהם ייצוג הולם לנשים?
דבר אחרון: שמעתי השבוע בעניין רב את ראש הממשלה והאסיר לשעבר אהוד אולמרט יוצא בחריפות נגד הזלזול של חברי ממשלה בשלטון החוק, ואני פשוט לא יכול לחכות לרגע המתוק שבו יעלה לשידור משה קצב וישמיע דברים ברורים נגד ההפקרות המינית שפושה בארצנו.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו