קולו של אבא: טלטלות רגשיות

רק כשאתה הופך לאבא אתה מתחיל להעריך את משאב הזמן. כשהיית רווק היה לך אותו בשפע, ולא ידעת לנצל אותו. חשבת שזה תמיד יהיה ככה, ובזבזת אותו לשווא. תחשוב רק על כל הכדורגל שהיית יכול לראות בלי כל הפרעה.

מחשבות מסוג זה מלוות אותי הרבה לאחרונה, במיוחד כשהקבוצה הירוקה שלי מראה סימני חיים, אחרי שנים של גירוד תחתיות מביך. אני נזכר ב־90 הדקות המלאות שהייתי רואה פעם כאילו כלום, כולל רבע שעה הפסקה והכל, ומגחך לעצמי. היום אין מצב שאני גונב יותר מ־20 שניות של מסך ירוק לפני שכל הבית מתהפך עלי. ועם המזל שלי, גם ב־20 השניות האלו אני בדרך כלל נופל על איזה ניסיון התחזות.

זה לקח לי קצת זמן, אבל בסוף הבנתי שאם אני לא יכול לנצח את הילדים שלי, אני צריך לנסות לפתות אותם להיכנס פנימה יחד איתי. אני זוכר שבמקרה שלי זה היה די פשוט - דוד שלי לקח אותי למשחק בקריית אליעזר אי שם בתחילת שנות ה־80, אמר לי "אנחנו זה הירוקים", ובכך דן אותי ל־40 שנים של טלטלות רגשיות כואבות.

לכל הטורים של "קולו של אבא"

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

אבל הילדים של היום יותר חכמים מאיתנו, ויש להם הרבה יותר אפשרויות. ואיך בכלל אפתה אותם ל־40 שנים של טלטלות רגשיות כשאפילו לפרק בן חמש דקות של "אנריקה" הם לא מסוגלים להתחייב? 

התשובה היא, כמובן, לאט־לאט. אז התחלתי ללכת בבית עם החולצות הירוקות של פעם (קצת צמודות, אבל גם ככה אני מתכוון להוריד עכשיו כמה קילוגרמים), לשיר להם גרסאות מרוככות של שירי היציעים (תודה לאל על יוטיוב, שעוזר לי להתחזות בעיני עצמי לאוהד שזז מדי פעם מהכורסה), ואפילו קניתי להם כדורגל. מי יודע, אולי החיידק ייכנס אליהם דווקא מהכיוון של המשחק.

הבעיה המרכזית עם בת ה־5 ובן ה־3 שלי, היא שבן ה־3 הוא בן 3, ובת ה־5 היא בת. כדורגל פשוט לא מעניין אותם. הייתי על סף ייאוש והתחלתי לבעוט בחצר כדורים לעבר העץ, כשהילדה יצאה אלי. דווקא היא. 

"אבא, בוא נשחק".

"בואי".

התחלנו להתמסר קצת, ולאט־לאט התקדמנו לדברים מעט יותר מורכבים. היתה לה גישה לא רעה לכדור. 

"אבא, איך מנצחים בכדורגל?"

"משחקים נגד הפועל חיפה".

התחלנו ליהנות קצת בחצר, וכבר התחלתי להשתעשע במחשבה שאולי היא תהיה שחקנית. נכון, היא לא תוציא אותי לפנסיה מוקדמת כמו הבן השחקן שתמיד חלמתי עליו, אבל לפחות אתחיל להיות בעד שוויון תקציבי עבור כדורגל נשים. גם זה משהו. 

אחרי האפיזודה הקצרה הזאת, דברים התחילו להשתפר. הזמן שהמסך עם הרקע הירוק שורד בבית כבר חוצה מזמן את גבול 20 השניות, והילדה אפילו שאלה פעם מתי היא תוכל לבוא איתי למשחק.

אני רוצה לקחת אותה, אבל בזמן הקצר שהיא אוהדת היא ראתה שלוש פעמים חזרה ממצב של פיגור לניצחון דרמטי של השניות האחרונות, ואני חושש שהיא חושבת שהמשחקים של מכבי חיפה מתוסרטים על ידי הכותבים של "כוח פי.ג'יי". לא בטוח איך היא תעמוד באכזבה של אוהד כדורגל בלייב.

מצד שני, היא כבר בת 5. אולי הגיע הזמן להכין אותה לטלטלות הרגשיות של החיים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו