נגמרו החגים? תקראו ספרים
החורף הגיע, אין חגים באופק ונמאס כבר לדבר על פוליטיקה • לוקחים אז קבלו כמה המלצות על ספרים מג'קי לוי • בתפריט: רומן די יומרני, ספר ביכורים וגם ספר ילדים
לא פעם חוזרת ועולה השאלה אם עדיין יש מקום בעולם לספרים. האם בעידן הנטפליקס יש טעם להמליץ על ספר שאהבת, או שעדיף לשמור את העניין בסוד ולחסוך מעצמך את הפתטיות?
מתוך כל אלו מבצבצת גם השאלה המטרידה מעט יותר והיא: האם עדיין יש מקום בעולם לאוהבי ספרים, או שהגורל כבר נחרץ ואט־אט יקרה להם - לנו - מה שקרה לאספני בולים, למשל, ולאספנים בכלל? מה שאומר שיום יבוא וכדי לרכוש לעצמך ספר נחמד, תצטרך לכתת רגליים ולהפליג לחנות תימהונית ונידחת בקצה ההוא של העיר, מקום שלרשתות הגדולות ולבתי הקפה המשוכפלים אין בו כל חפץ.
שם, בין מקטרות ישנות, ענתיקות של כלי נשק וכובעי ציידים, תוכל למצוא כמה מדפים ועליהם ערימות מאובקות של, ובכן, ספרים. יפה שאתה עדיין זוכר איך קראו לזה פעם...
טוב, אז אני לא עד כדי כך פסימי. אני יודע שקוראים פחות. אני מבין שתמיד נוח, זמין וקל יותר לצפות בעוד סדרה, ולא פעם נדמה לי שאני שומע יותר המלצות על סדרות מאשר על ספרים.
אבל בכל מרכז קניות שנפתח אני שמח לראות חנות ספרים חדשה. וכל עוד ספרים נשלפים מתוך תיקים ברכבות, במטוסים ובהמתנה לתור; וכל עוד ערים חשובות בעולם מנופפות בסופרים ובמשוררים שלהן יותר מאשר בבמאי סדרות, ואפילו יותר מאשר במצביאים, אז אפשר להירגע קצת עם כל תסריטי אחרית הימים הספרותיים.
מה גם שתמיד עדיף להשתעמם עם ספר מאשר מול מסך. ספרים, בינתיים לפחות, לא מקפיצים מולך מסרים פרסומיים קולניים! לא פחות חשוב כשנרדמים, הספר נופל, לרוב עליך, ושום דבר נורא לא קורה. לא לו ולא לך.
וכן, גם ליהדות יש חלק נכבד בעובדה שתמיד יהיו בעולם כמה אנשים שבמשך יום אחד בשבוע יקראו ספר.
בשורות הבאות אני עומד להמליץ לכם על כמה ספרים שקראתי לאחרונה וגם אהבתי. כי החורף מגיע. ואין שום חגים או בשורות באופק. כי את הסדרות הטובות באמת כבר ראיתם. וזהו, נגמרו התירוצים. עכשיו ספרים. למה מה עדיף? שנדבר על פוליטיקה?
חוץ מזה תמיד אהבתי את הסוחרים בשוק שנותנים לך חציל או אשכול ענבים שלא התכוונת לקנות, תוקעים בך מבט קרוב ואומרים, "קח את זה, תברך אותי". תמיד רציתי להגיד דבר כזה, אבל אני לא מוכר כלום. אז הנה.
גילוי נאות - את חלק מהמחברים אני מכיר ומחבב באופן אישי. אם הספרים שכתבו היו גרועים, הייתי מעמיד פנים שאני לא יודע שהם אלה שכתבו אותם. או שלא ידעתי שהם כותבים בכלל. או שסתם לא קראתי ("לא הספיקותי" הוא אולי הביטוי הגששי שנכנס הכי חזק לשימוש היומיומי בעברית).
מכיוון שאני שונא לשקר, ועושה את זה גרוע, אני שמח מאוד להמליץ עליהם:
נחובש / יונת רום. רובנו חוששים לקרוא ספרי ביכורים. לאף אחד אין כוח שיתגלחו עליו. אנחנו מעדיפים לנסוע עם נהג ותיק, לאכול אצל טבח מיומן, ובכלל, סיפורים הם דבר שמבוגרים מספרים לילדים ולא להפך. אז ככה, לפני שנים הסופרת יונת רום היתה תלמידה שלי. קראו לה אז יונת דרומלביץ, והיא היתה תלמידה מעולה. אבל תלמידה.
לכן, אני מוכרח להודות, ניגשתי לקרוא את הספר קצת מלמעלה למטה. כאילו תכף אני שולף את העט האדום ומוסיף הערות בשולי הדף. אנחנו מסוגלים להיות ממש אהבלים לפעמים.
בכל אופן, די מהר, עניין של כמה שורות, מצאתי את עצמי בידיו הבטוחות של סיפור בשל ועוצמתי שיודע בדיוק לאן הוא רוצה לקחת אותך, ובכל זאת הכל יכול לקרות בו. כולל שם הספר "נחובש" - מילת אהבה מרוקאית ביתית, שלרוב נאמרת תוך כדי ניגוב הידיים במגבת מטבח, ובערך השם האחרון שאפשר לדמיין שבת קיבוץ תעניק לספרה הראשון.
• לכל הטורים של ג'קי לוי
• לכל הכתבות של "שישבת"
כידוע, סיפורים קצרים הם עניין שנוי במחלוקת. אני באופן אישי אוהב מאוד. מבחינתי, מדובר במעדנים האנינים והקטנטנים האלה שמלצר זריז מציע לך לקטוף מתוך המגש, ועד סוף הערב אתה תחפש אותו לשווא. נכון, לא כל הסיפורים ב"נחובש" תפסו אותי באותה עוצמה, אבל את זה אני יכול לומר גם על צ'כוב, בורחס, סיפורי התלמוד, אתגר קרת ומי לא. אם בא לכם להכיר קול חדש, לכו על הספר הזה. תברכו אותי.
הנני / ג'ונתן ספרן פויר. "הנני" הוא נציג ספרי התרגום ברשימה הקצרצרה הזאת. אשתי קיבלה אותו במתנה, אבל גנבתי לה. רובנו, היהודים הישראלים, לא יודעים כלום, ובטח לא מספיק, על יהדות אמריקה. רק בשביל הנקודה הזאת שווה לקרוא את "הנני", שהוא תיאור קדחתני של נפש, זוגיות, אבהות ומשפחה שכולן יהודיות מאוד, ואמריקניות מאוד, ומוכרות לנו וזרות לגמרי.
מזמן לא נתקלתי בפתיחה מוחצת כל כך של ספר. מזמן לא קראתי תיאורים מוצלחים כל כך של איך נראים ישראלים בעיני קרוביהם האמריקנים. וגם אם בהמשך הספר הוא לא תמיד מצליח להחזיק את הנשימה, ולפעמים ממש אוכל את הראש ללא רחם, היו כמה רגעים יקרים שבהם נאלצתי להניח את הספר בצד ולנגב כמה דמעות ארורות.
כן, מדובר ברומן די יומרני, אבל אני לא חושב שאפשר לכתוב רומן בלי טיפת יומרה. במקרה הזה, אם תיקחו את הספר, אתם גם עשויים לקלל אותי פה ושם. אבל זה שווה את הברכות שתברכו אותי בכל זאת.
חזרה בלי תשובה / מיכה גודמן. אם אתם אנשים שמוצאים את עצמם מפעם לפעם בלב ויכוח סוער בענייני דת ומדינה, מתעצבנים בכל פעם שמישהו מנסה לקחת לעצמו מונופול על הזהות היהודית, טוענים שהמדינה הזאת לא היתה קמה בכלל לולא החילונים/הדתיים/הכפירה בעיקר/האמונה הנצחית - הספר הזה - שהוא ספר העיון ברשימה שלי - הוא חובת קריאה עבורכם.
מיכה גודמן הוא אלוף העולם בתמצות של תפיסות עולם מורכבות. אני מכיר אותו כבר שנים, אוהב אותו ממש, ועדיין מקנא בו עד מוות על היכולת לעבד הררי מלל אינסופיים (מה בעצם אומרים אנשי הרב טאו? האם א"ד גורדון היה חילוני?) ולסכם אותם בשלוש שורות קצרות בהירות ומדויקות שגם ההומו־ווטסאפיקוס מסוגל להבין.
אם הייתי אופטימיסט חסר תקנה, הייתי אומר שהספר הזה עתיד לשנות את אוצר המילים שבו מתנהל הוויכוח הישראלי. אבל אני בסך הכל מנסה לבוא בטוב, ולכן אסתפק בהמלצה שתקראו אותו. אם הוא לא יגרום לכם להבין אחרת את הוויכוח הישראלי, הוא לפחות יסייע לכם להדק את הניסוחים שלכם, מה שיחסוך לכם הרבה זמן שבו תוכלו לצפות בעוד סדרה, ולברך אותי כמובן.
מחלוקת המשיח / ישראל קנוהל. רק אם אתם מיטיבי לכת, מבינים את העוצמה העכשווית של אמונות עתיקות ולא פוחדים מספרי מחקר, אתם מוזמנים לפרגן לעצמכם את "מחלוקת המשיח" של ישראל קנוהל. רק בימים האחרונים קראתי, ואני עדיין מעכל. לא בטוח שתברכו אותי.
ספרי ילדים - הילדים רוצים שאקרא להם שוב (ושוב) את "נונה קוראת מחשבות" הנפלא של אורית גידלי. ואני שמח לקרוא להם שוב (ושוב) את "אנונימוס בלפי הגדול" של יוסי בנאי. שני האוצרות האלה הם תזכורת למה בכלל ספרים, אבל שום דבר לא יכול להיות תחליף לרגע שבו ילד רואה את הוריו קוראים ספר לעצמם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו