המו"מ מקרטע, ובינתיים איימן עודה פורח

כמו בימים שבהם המנדט היה בידי בנימין נתניהו, כך גם כעת, כשהוא אצל בני גנץ, ממשיך המו"מ לקרטע, כשהכיוון המסתמן כבלתי נמנע הוא בחירות נוספות. העובדה שעד כה נפגשו גנץ ונתניהו פעם אחת וצוותי המו"מ פעמיים בלבד במשך שבוע שלם, מעידה על כך. 

בניגוד להסכמים עם מפלגות אחרות, שאפשר בתיאוריה לחתום גם אחרי יממה בלבד, כשמדובר בחתימה על ממשלת אחדות יש צורך במאות שעות של פגישות וניסוחים משפטיים. אי אפשר לחכות עם זה לרגע האחרון. בכחול לבן יודעים את זה ובכל זאת גוררים רגליים. 

ייתכן שבכחול לבן החליטו לפנות לערוצים אחרים ולא לממשלה עם הליכוד. אולי לכזו הנשענת על קולות הסיעות הערביות והימנעות של ליברמן להקמת ממשלת מיעוט. או שאולי כל הסיפור הוא חוסר יכולתו של גנץ להכריע. מכל סביבתו בצמרת כחול לבן, הוא היחיד שיש לו אינטרס לחבור לנתניהו ולהתמנות לראש הממשלה ברוטציה. לגבי כל היתר, בעיקר יאיר לפיד ומשה יעלון, האינטרס הוא בדיוק הפוך. 

מי שנהנה מתשומת לב ומעדנה ציבורית מפתיעה הוא איימן עודה, יו"ר הרשימה הערבית המשותפת. אחרי ההמלצה על גנץ לראשות הממשלה והשבחים ממחנה השמאל, מרגיש עודה חלק מהמערכת הפוליטית ולא מוקצה ומנודה כפי שהיה יחד עם חבריו מהסיעות הערביות עד כה. מה שעוד נלחש בחוגי כחול לבן, ונרמז בחוגי מפלגת העבודה, כבר נאמר בקול רם במחנה הדמוקרטי, שיצא בקמפיין בעד שיתוף פעולה של ערבים ויהודים בממשלה משותפת. 

נראה כי מחנה האנטי־ביבי מתעלה על עצמו כל רגע מחדש לשם השגת מטרתו. לחבק שומרי סף כמו שי ניצן וליאת בן ארי, ולהוקיע במקביל שומרי סף אחרים כמו מתניהו אנגלמן ודניאל הרשקוביץ, זה קל. לשבח ולרומם הפגנה נגד היועמ"ש מחד, ולתקוף את נתניהו על התקפה נגדו מאידך, זה פשוט. לראות איך פקידים משפטיים רומסים את העיתונות החופשית ומגדירים מחדש סיקור עיתונאי ולעמוד מנגד - אין שום מניעה. אז מה כבר הבעיה ללכת עוד צעד קטן בדרך להגשמת המטרה לסלק את נתניהו ולאמץ בחום מפלגות שחרתו על דגלן שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ותמיכה במאבק מזוין נגד תושביה היהודים. 

עודה חכם. הוא יודע שהמצב הפוליטי והאובססיה נגד נתניהו מביאים אותו לראשונה לתוככי הקונצנזוס, כפי שמעולם לא היה. לכן, פתאום פחות שומעים ממנו על זכויות לאומיות גזעניות ויותר על נושאים אזרחיים כמו מיגור האלימות במגזר. לא ברור מה הכיוון של גנץ, אבל אם וכאשר יחליט לפנות להקמת ממשלת מיעוט בסיוע הסיעות הערביות, הקרקע לכך כבר די מוכנה.

גנץ רמז השבוע שתמונת הקיפאון המצטיירת אינה נכונה וכי מתחת לפני השטח מתרחשים מהלכים שיביאו לכינונה של ממשלה בראשותו. הוא אף הזכיר בדבריו את גוש ה־55 כשציין שמתנהלים מגעים גם עם גורמים בתוכו. רק שכשל לוגי הוא שעומד בבסיס המסר: כי איך אפשר לדרוש מנתניהו להתפרק מהגוש, ובמקביל לנהל מגעים עם אותו הגוש בדיוק? לפיכך נראה שיותר מאשר ניהול מגעים, מנסה גנץ להלחיץ את נתניהו ולעורר אצלו פרנויות שאולי יביאו לשינוי המצב.

במשחק הצ'יקן שמנהלים הצדדים נראה שנתניהו כבר החליט שמבחינתו, בחירות עדיפות על פני ויתור על גוש הימין כמו גם ויתור על המקום הראשון ברוטציה, והשאלה שנותרה פתוחה היא איפה גנץ. בחירות, אצל נתניהו, הן לא התרחיש הגרוע מכל. אם זה גם המצב בכחול לבן, הדרך לבחירות מובטחת. לעומת זאת, אם גנץ הגיע למסקנה שעליו להימנע מהן בכל מחיר, נראה שהדרך להתקפלותו בוא תבוא. אם לא עכשיו אז בהמשך, כשיכולו כל הקיצין.