ציפי לבני היא אחת הדמויות הפוליטיות המעניינות והחשובות בישראל, ובצדק הקדיש לה ד"ר אילן בן עמי, שמתמחה בכתיבה על נשים בפוליטיקה, מחקר המסייע בהבנת חלק מפרקי חייה. לבני באה מלב "המשפחה הלוחמת", קבוצה לא גדולה שהמשיכה במידה רבה את הנהגת אצ"ל, והיתה אופוזיציה נחושה מצידה הימני של המפה הפוליטית, לממשלו של דוד בן־גוריון. אותה קבוצה חשה מורחקת בשנותיה הראשונות של המדינה (וזכורה קביעתו של בן־גוריון בהקימו קואליציות ממשלתיות בלי חרות ומק"י), ואף מנודה על ידי הממסד הסוציאל־דמוקרטי והסתדרות העובדים הכללית.
היותה מחוץ לקונצנזוס, התנגדותה הנחרצת לחלוקת הארץ, שאיפתה למדינה יהודית משתי גדות הירדן, ותביעתה למשק חופשי שאינו נשלט על ידי המדינה או האיגוד המקצועי, גיבשו אותה כגורם שנשא במשך שנים ארוכות - ואולי עד היום - תחושת קיפוח וחוסר צדק. גם דור ההמשך של מנהיגי התנועה, אשר כמה מן האישים הבולטים בקרבו אינם מזוהים עוד עם עמדות הימין שאפיינו את הוריו, לא נפרד מן התחושה ההיא ומן העוינות להנהגת המדינה עד למהפך 1977.
כריכת הספר
נייר הלקמוס המביא לידי ביטוי את ההבחנה בין דור ההמשך של תנועת חרות לבין רוב בני גילו האחרים, היא ההתייחסות ל"אלטלנה". בעיני הראשונים, יהיה תמיד מדובר באונייה שעל סיפונה עולים חדשים ונשק לטובת המדינה החדשה שקמה פחות מחודש לפני שהגיעה הספינה לחופי הארץ, ואשר הממסד ירה בה והרג בה מתוך רצון מונופוליסטי לשלוט. בעיני האחרים מדובר במהלך מנהיגותי של בן־גוריון, אשר לא היה מוכן להסכים לכך שלאחר קום המדינה יישארו בישראל מיליציות אשר יחומשו באופן נפרד, במקום שהנשק יגיע לידיו של צה"ל. לבני שייכת לדור הבנים שנטשו את העמדות הקיצוניות של הימין, אך לא נפרדו מתחושת הכאב על הנידוי. תחושה זו עוברת כחוט השני בספרו של בן עמי, ומבטאת היטב את השניות המאפיינת את קבוצת ילידי שנות ה־40 וה־50, המכונה "הנסיכים".
השניות בסיפורה של לבני באה לידי ביטוי בכמה מישורים: אישית יש בה חברמניות ומנהיגותיות, ומצד שני מבקרים אותה על התנהגות קרה ואינסטרומנטליסטית מדי. בתחום המדיני מתבטאת הסתירה בכך שמצד אחד היא רואה בשלום עם הפלשתינים מטרה שהצדיקה את פעילותה הפוליטית ב־20 השנים האחרונות, ומצד שני היא מתנגדת לפשרות בשני הנושאים - שבלי פשרה כלשהי בהם לא יהיה שלום: פתרון, ולו סמלי וכספי, לפליטים הפלשתינים וחלוקת מזרח ירושלים.
כשם שהיא נאבקת כלביאה על חידוש המשא ומתן המדיני, ורואה בו את הדרך היחידה להציל את ישראל מאובדן בסיסה היהודי והדמוקרטי, היא הופכת, כאשר מתחדשות השיחות, לסמן הימני במשא ומתן. גם כשיש מחלוקות קשות בינה ובין נציגו של נתניהו, יצחק מולכו, אין מדובר באי הסכמה בשני נושאים אלה.
סתירה אחרת באה לידי ביטוי בניסיונה (המוצלח) לשכנע את הממשל האמריקני שלא לקדם את התהליך המדיני לפני שתחליף את אולמרט כראשת ממשלה. מזכירת המדינה קונדוליסה רייס מצוטטת בספר כמי שמעידה על כך, ובספר אין הכחשה מצד לבני. לכאורה, מי שמעוניין בשלום אסור לו לבלום מאמצים בכיוון זה, אך ייתכן שחוסר אמונה באולמרט, ותחושתה שאיבד בלמים, גרמו לה לעשות מהלך בלתי מקובל: שרת חוץ המבקשת מהמעצמה היחידה בעולם שלא לסייע במימוש מטרה היקרה כל כך בעיניה.
הספר אינו פותר כמה חידות הכרוכות בפעילותה של לבני. המדינית: מה קרה בשיחות שנוהלו על ידי מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי, בשנים 2014-2013, ואשר בהן עמדה, לפחות פורמלית, בראש הצוות הישראלי. מדוע ועל מה הופסקו השיחות, ומדוע לא פעלה באופן נחרץ, לפחות על פי הידוע, לחדשן. והחידה הפוליטית קשורה באי הקמת הממשלה ב־2008. אולמרט התפטר מתפקידו, הנשיא שמעון פרס הטיל על לבני את הקמת הממשלה, נדמה היה כי לא תהיה בעיה גדולה להקים קואליציה זהה לזו שהיתה לאולמרט, אך לבני החזירה את המנדט על רקע סירובה להיכנע לדרישות ש"ס. זה היה רגע קריטי, ואילו הסתיים בהקמת ממשלה בראשות לבני, ייתכן ש־11 השנים האחרונות היו נראות אחרת לחלוטין. מה בדיוק הביא אותה להחלטה הנמהרת הזו עדיין זקוק להבהרה, שאינה ניתנת בספר.
הספר נקרא בשטף ובעניין, אך מתבסס כמעט רק על ידיעות ומאמרים בעיתונות, והוא מהווה מתאבן לספר שינסה לפתור את השאלות שנותרו פתוחות בסיפורה של לבני.
אותה גברת בשינוי הדרך / אילן בן עמי; סטימצקי, 374 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו