גנבו לילד שלי את הקורקינט בפארק עירוני ביפו. הוא נעלם בסיבוב, האחים שלו רדפו אחרי עפיפון, אני התיישבתי על הדשא לקלף ביצים קשות. בשובו, ממרר בבכי, היה מלווה באישה שהלכה לצידו בצעדים נחושים. כפולנייה, סברתי שהילד עשה משהו רע והאישה מגיעה להתלונן.
אולי הוא דרס לה את הארנבת עם הקורקינט או הקים רעש, בכל זאת ילד עם כיפת צמר גדולה בסביבה כל כך לא ירושלמית, יכול להיות שהכיפה הרגיזה אותה, אולי חצה את הכביש בלי להסתכל לצדדים והיא מתקרבת כדי להעיר לי על החינוך הגרוע, אולי היא חושבת שמכיוון שאנחנו דתיים ויש לי לא מעט ילדים - אני לא מחנכת אותם לחציית כביש נכונה.
היא התקדמה בצעדים מהירים ובברכיים כמעט נעולות, ידה האחת אוחזת ביד בני והאחרת מושטת קדימה, במרפק נעול. "נעים מאוד, אני נור", אמרה. תלתלים כהים עטפו את הפנים שלה. היה לה מבטא ערבי קלוש. היא סיפרה שילדים ערבים גנבו לסיני את הקורקינט והיא היתה עדה. וביקשה להתנצל: אני מבקשת סליחה בשם תושבי יפו, בשם ערביי יפו, שנגרמה לכם כזאת עוגמת נפש.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
הלב שלי בקע אליה ממקומו. אני מכירה את הניסיון לכפר על בושות שבני מגזרך מחוללים כאילו יש לי אחריות אישית על כל סרוג וסרוגה. אני מכירה את העול הזה, משא קולקטיבי, כולם צריכים להתנהג יפה כדי "שלא יהיה חילול השם", שלא יגידו "הדתיים האלה". והנה נור, ביד מושטת קדימה, מכמירת לב, מסנגרת על היפואים: לא כולם פה כאלה, שלא תחשבי, רובנו שומרי חוק ואנשים טובים, אלו רק ילדים, ילדי שוליים שצריכים טיפול חינוכי. כמתנחלת בליבי ובדמי, את הטקסטים האלה (על נערים ארוכי פאות) אני נושאת כמו ליפסטיק בתיק.
• • •
אחר כך ירדתי לחופשה במלון הדרומי ביותר בארץ, מלון שכדי להגיע אליו צריך לחנות את הרכב בשולי כביש בין־עירוני (כמה ישראלי), לחצות רגלית את הגבול (כמה אירופי), לשלם על המלון במחירים של הודו ולקבל תודעת שירות בריטית. אני מדברת על טאבה, עיר הנופש הכמעט ישראלית שהפכה את אילת למגרש החניה שלה. במלון הספציפי הזה, בתאריכים הספציפיים האלה, היו סביבי במלון רק ישראלים - אבל אפס יהודים. מתברר שיצאתי לנופש עם ערביי ישראל. על רצפת חדר האוכל, בין קורנפלקס לזית, נשארו הסטיגמות שהבאתי מהבית, מנותצות.
יש דברים שאפשר לחוות רק ככה. הגבר הערבי שישב לידי והוציא בסבלנות מדהימה את חלמון הביצה הקשה עבור הילד שלו - נענה שוב ושוב לתובענה הילדית המוכרת, "יש פה עדיין צהוב! אני לא יכול לאכול את זה!" - לא הזכיר במאום את הקריקטורה שישבה לי בראש על גבריות ערבית שתשאיר לאישה את ההתמודדות עם ילד שלא מוכן שהלבן של הביצה יתלכלך בצהוב.
בני המשפחה, שהגיעו בהרכב מלא, סיפרו שהמחירים בטאבה גבוהים מאוד בהשוואה לנואייבה או לדהב, אבל הסבירו שהם מפחדים מפיגועי טרור באזורים הדרומיים יותר. עורך הדין שישב לידי בהפלגה לאי האלמוגים ותיאר, בדיוק כמו החברים היהודים שלי, שגדל בירושלים אבל אין לו שום סיכוי לקנות בה היום בית. והחבר שלו, עורך דין גם הוא, שהצטרף לשיחה וסיפר שעבר מנצרת לירושלים כדי להגדיל את מאגר הלקוחות שלו, אבל חלום הדירה רחוק ממנו מאוד, בעוד "לפלשתינים יש אופציה לקנות בית ב־100 אלף דולר בכפר א־זעיים", הוא גר כמה דקות משם, בגבעה הצרפתית, "וגם בעוד עשר שנים לא אצליח לקנות שם דירה".
הנערות מצטלמות לאינסטוש. האימהות רודפות אחרי הפעוטות. האם המראות האלה אמורים להפתיע אותי? אני חיה בישראל כל ימיי, אני ירושלמית, ובכל זאת - זו הפעם הראשונה שהרגשתי שאני מצליחה לראות את בני המגזר הזה לא כ"ערבים" אלא כפרטים. פקחתי את העין באופן ראשוני, נטול הנחות מוקדמות. התפעלתי מחדר התפילה שממוקם בתוך חדר הכושר במלון - מזכיר את עבודת הרוח לצד עבודת הגוף. ציינתי לעצמי שמדריכת הזומבה, שקראה לקהל להצטרף אליה, גרמה רק לילדים להתקרב: ההורים נותרו ישובים בכיסאות. אולי מטעמי צניעות.
• • •
נלחמתי בשיפוטיות. ניסיתי לפצח את השכנים למיטת השיזוף כאילו היו אנשי הדולומיטים באיטליה. כאילו אין עניין לאומי ביני לבינם, סכסוך עתיק בין יצחק לישמעאל, אלא רק אנשים מעניינים בבריכה. הנשים נראו כמו במסיבת בריכה בקרני שומרון, צנועות במים מכף רגל ועד ראש. וביררתי: המחיר לבגד ים בורקיני נמוך יותר במגזר הערבי מאשר בגד הים הצנוע במגזר היהודי־דתי.
עוד השוואה בין מגזר למגזר נרשמה בעניין תו התקן. אצל יהודים דתיים יש תקן אחיד. אם אתה לא אוכל פירות ים - לא תמכור פירות ים ליהודים אחרים. אם אתה דורש מהאישה שלך להתלבש בצניעות מקפידה - לא תשב במופע מול רקדניות בטן חשופות. בודדים אולי יעשו כן, אבל לא קהל ענק כמו שראיתי במלון בערב: קהל נשי מכוסה, לצד בני הזוג, מול מופע ריקודי בטן שתו הצניעות שלו רחוק כל כך מתו התקן של הקהל. ובמסעדות מגישים אלכוהול למי שמבקש. אני לא מציינת זאת לגנאי או לזכות, אלא כמו מי שמגלה פרט טריוויה על יבשת אחרת.
בסוף, אנשים הם אנשים. כולנו מתמודדים עם אי ההיגיון, עם החיים, עם שקים ספציפיים שכוללים טוב ורע וטוב. ואז דיברתי עם רים, עובדת לא זוטרה באחד ממשרדי הממשלה, מטופחת, ירושלמית מאוד, עברית מצוינת. "אנשים הם אנשים? היא צחקה, "לא. אנחנו ערבים, זה שונה". כשיצאה לחו"ל להשתלמות עם קבוצה גדולה מטעם העבודה, הוציאו מתוך התור אותה ושתי ערביות נוספות, "בידוק מיוחד". "איך את היית מרגישה? יש לי סיווג ביטחוני מיוחד בגלל המשרה שלי. שאר הנשים שעמדו בתור עובדות איתי שולחן ליד שולחן, נוסעות איתי לאותו מקום - ואני החשודה המיידית". עניתי בנימוק סטטיסטי: לא כל הערביות הן מחבלות, אבל רוב המחבלות היו ערביות. היא דיברה על העלבון.
מה הסגרתי פה? שיש לי היכרות דלה מדי עם חמישית מאזרחי ישראל? שהייתי צריכה לנסוע עד טאבה כדי לפגוש אנשים שגרים במרחק שכונה אחת ממני, וסובלים מאותה מכת חולדות, ושונאים את אותם פקקים, ונלחמים את אותן מלחמות צהוב־בביצה עם ילדים שהם עקשניים בדיוק כמו ילדיי?
כמה דיברנו בשבועות האחרונים על האלימות, על הנשק הלא חוקי במגזר הערבי, על האחריות המצופה מהם, על תחושות הניכור שלהם מול הממסד והמשטרה, ועל "מה צריך לעשות עם הערבים". השיח היה פלקטי, שבטי, בלתי מורכב. רוצים שיעור טוב יותר מאשר להג אולפנים? שתי נשים משוחחות בבריכה, תחת אותה שמש, בבגד ים צנוע רטוב.
emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו