לפני יותר מדי שנים, כשהייתי צעיר ומתולתל ובעיקר חבר קיבוץ בית רימון, זכיתי להכיר את הרב הלל. אני הייתי בכלל מאלה שהתנגדו להביא רב לקיבוץ. יותר ממה שהתנגדתי לרב, התנגדתי למילה "להביא".
בקיבוץ הצעיר שלנו היה זמזום מתמיד סביב המילה "להביא". כל הזמן דיברו על זה שיביאו טרקטור חדש; יביאו מנהל מקצועי למפעל; יביאו תורמים מקנדה או השד יודע מאיפה; יביאו אמבולנס ומגרש משחקים ושער חדש לקיבוץ במקום השער שנשבר, כי "מי המטומטם שנותן לנח"לאווים לנהוג על המלגזה?". ומכיוון שהקיבוץ היה דתי, הוחלט גם להביא רב.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
אני, כאמור, הייתי מאלה שחשבו שאם כבר, אז בואו נצמיח רב מבפנים. נשלח את אחד החברים ללימודים, יש דווקא שניים, ולא נקבל הנחתות מבחוץ.
אחרי דיונים וויכוחים אינסופיים התקבלה החלטה, וזמן קצר אחר כך כבר הגיעה משפחה צעירה וצוהלת לשער הקיבוץ (שכמובן עדיין לא הוחלף).
באותם ימים עדיין לא דיברו בישראל במונחים של "סלב", אבל כולם ידעו שהרב שהגיע אלינו, והתקשה להסתדר עם התואר ועם הז'קט המתחייב, הוא לא עוד רב ולא סתם הלל, אלא גיבור אחת התמונות המפורסמות ביותר ממלחמת יום כיפור.
כשנכנעו לוחמי מעוז המזח ונפלו בשבי, אחרי ימים של קרב חסר סיכוי מול השריון המצרי, היה זה הלל שאסף איתו את ספר התורה של המוצב, נתן לו חיבוק גדול ועצוב וירד איתו לעבר הכוח המצרי. הרגע הזה, שצולם והונצח ופורסם בעיתונים בארץ ובחו"ל, הפך לאחד הסמלים העצובים יותר של המערכה ההיא.
לקח לקיבוץ רגעים ספורים להתאהב באיש המתוק הזה. גם אנחנו, המתנגדים, שכחנו די מהר את הוויכוחים המוקדמים, ושמחנו ברב הלל ובמשפחה החדשה שהצטרפה אלינו. לא היה שם אף אחד שצילם בשבתות ובחגים, ולכן לעולם לא אוכל להראות לכם איך נראה הרב הלל בשמחת תורה כשהוא רקד עם הספר. אבל אני מניח שאתם יכולים לתאר לעצמכם.
מכיוון שהייתי חבר בוועדת תרבות, חיכיתי להזדמנות להזמין אותו להרצות על המלחמה ועל השבי. ידעתי שהוא לא רוצה לדבר על כל הפרשה ההיא, ושאמנם את ההחלטה להיות רב הוא קיבל שם, בשבי, אבל לא כדי לספר את הסיפור הזה.
ידענו שזה ייקח זמן, אבל בסוף ההזדמנות הגיעה. אחרי היסוסים, ואחרי שהסברנו לו כמה זה חשוב לדור הצעיר, הרב נעתר. כולנו ישבנו בבית הכנסת ושמענו את סיפור מעוז המזח ממקור ראשון, ובקול רועד וסדוק של מי שלא מדבר על הפרשה הזאת יותר מדי, ושעצם העיסוק בסיפור מחזיר אותו למקומות חשופים וכואבים שעדיין רחוקים מלהגליד.
עברו שנים מאז ההרצאה הזאת. מה אני זוכר ממנה, נוסף על המתח העצום והעובדה שישבתי על קצה הכיסא? אני זוכר את הסיפור על הפקודה ליפול בשבי. החיילים הצעירים עמדו מול מכשיר הקשר המטרטר והתעקשו שהם רוצים להילחם עד החייל האחרון. הפיקוד הבכיר מהקריה פקד עליהם להיכנע ולמסור את נשקם. החיילים ידעו עם מי הם מדברים. זה היה משה דיין. האיש ובעיקר האגדה.
אחרי שהם קיבלו את הדין והודיעו בקשר שהם אכן עומדים להרים דגל לבן, להשמיד מה שצריך להשמיד, לאסוף את ספר התורה ולהיכנע, אמר להם הקול האגדי מהקריה שלמען הסר ספק, הם הולכים אל השבי מתוך החלטה עצמאית שלהם.
דממה נפלה שם. אף אחד לא היה זקוק או מסוגל לשמוע את המשך ההרצאה. הרב הלל שתק. הוא מלמל כמה מילים על תחושת הבגידה. על הבדידות האיומה. על כך שברגעים שאחרי אותה שיחה במכשיר הקשר, רגעי הנפילה בשבי שצולמו ופורסמו כל כך, מה שהפיל את רוחם היה פחות הפחד מהמצרים, ויותר האכזבה המרה.
• • •
שנים ספורות אחרי אותה הרצאה, הרב הלל נהרג בתאונת דרכים מיותרת לחלוטין. אני חושב עליו הרבה, בעיקר ביום כיפור, ובשמחת תורה כשמוציאים את הספרים. חברים סיפרו לי שבימים אלו הקיבוץ שלנו - בית רימון תמיד יישאר חלק ממני - מגייס כספים כדי להקים על ההר בית כנסת על שמו של הנח"לאי, איש מעוז המזח, השבוי מהתמונות, הרב שהשיעור הכי חזק שהוא נתן אי פעם היה האופן שבו הוא החזיק את הספר.
ואילו אני, בין יום כיפור לבין שמחת תורה, בכל פעם שחשבתי על הרב הלל ועל הסיפור הנורא מחדר הקשר במוצב, לא יכולתי שלא לחשוב על הכורדים ועל תחושת הבגידה הצורבת שאיתה הם הולכים לעבר הלא נודע.
• • •
נוהגים לומר שיש בעם ישראל פחות או יותר שלוש עדות שממש אוהבות את העם שבמחיצתו הן חיו בגלות. הראשונים הם הבולגרים. יהודים בולגרים אוהבים לא רק את בולגריה, ולא רק את התרבות והשפה (יהודים כמעט תמיד אוהבים את השפה), הם אוהבים גם את הבולגרים עצמם. לא פעם פגשתי בולגרי שאמר לי שהוא טס לסופיה פעם בשנה־שנתיים, בעיקר מתוך געגוע לעם המקומי.
העדה השנייה היא ההודים. יהודי קוצ'ין והודו בכלל לא סבלו מעוינות או מרדיפות. הם אוהבים את ההודים כי ההודים אהבו אותם. ובכלל, לא רוצה להעליב אף אחד, אבל את הקוצ'ינים פשוט אי אפשר שלא לאהוב.
העדה השלישית היא הכורדים. העדה הזאת בנתה במו ידיה חלקים גדולים מירושלים. הם תרמו את הסיפורים הכי מצחיקים ואת הדמויות הכי קורעות בהומור הישראלי, והם תמיד רחשו כבוד עצום לאומה הכורדית ולשאיפתה לעצמאות.
אין לישראל הרבה שותפים טבעיים בשכונה, ובניגוד לתעמולה הרווחת של ארגוני הטרור, הכורדים הם באמת לוחמי חופש. כלומר, הם מאמינים גם בערך החופש של זולתם, ולא רק שואפים למידה מספקת של חופש שתאפשר להם לזרוק לעזאזל את כל השאר (אגב, איפה התמיכה הפלשתינית בכורדים?).
זה לבדו היה אמור להעניק לאומה הכורדית זכויות יתר במאבק האינסופי. אבל בעולם שבו הכל מתנהל על בסיס עסקי, אסור להתבסס על הנחות רומנטיות כמו אחווה ושותפות רעיונית. בעולם שמנוהל על ידי אנשי עסקים, אתה חייב שזה יהיה מאוד־מאוד לא משתלם לבגוד בך.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו