פרשת בראשית מתארת את בריאתו של האדם, נזר הבריאה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ... וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כו-כז). המדרש מתאר את אדם הראשון כיצור היפה ביותר שהיה קיים מאז ומעולם. הוא נברא כעלם בן עשרים שנה, בשל ומושלם. ממדיו העצומים מילאו את היקום מדרום לצפון, ממזרח למערב, ומהארץ ועד לקצה השמיים. האגדה התלמודית מונה את אדם הראשון ברשימת הדמויות היפות ביותר בתולדות האנושות, ומדרגת את יופיו בדרגה אחת מתחת ליופייה של השכינה (בבא בתרא נח ע"א).
בכמה מאגדות חז"ל ניתן לראות כי המילים "בצלמנו כדמותנו" הובנו באופן מילולי. האגדה מספרת כי בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, טעו בו מלאכי השרת וחשבו שהוא האל, ובקשו לקלסו ולומר לפניו: "קדוש" (בראשית רבה ח, י). על פי אגדה זו האדם נברא בדמותו של האל ודמה לו במראהו. אפילו המלאכים שבשמים לא הצליחו להבחין ביניהם בשל הדמיון הרב. המלאכים כהרגלם מדי יום ביקשו לשבח ולקלס את האל ולומר לפניו "קדוש קדוש קדוש", אולם הם טעו בבקשם לומר לפני האדם את דברי השבח. האגדה ממשיכה ומספרת כי ברגע שהקב"ה ראה שכך הדבר, החליט לשנות משהו ביציר כפיו, והפיל עליו תרדמה. כשראו שהוא ישן, הבינו המלאכים מיד כי איננו אלוהים. על פי האגדה הצורך בשינה מבחין בין בן האנוש לבין האלוהות. האל חסר צרכים ומגבלות, בעוד האדם זקוק לשינה ואינו יכול להתקיים בלעדיה. כך הצליחו המלאכים להבחין בין האדם לבין האל.
אגדה תלמודית אחרת מספרת על הדמיון החיצוני בין האדם לאל. רבי בנאה היה מסמן את מקומן של מערות קבורה לצורכי טומאה וטהרה. כשהגיע למערת המכפלה קיבל רשות להיכנס למערותיהם של האבות, אולם נאסר עליו להיכנס למערת הקבורה של אדם הראשון. בת קול יצאה ואמרה לו: "הסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמו אל תסתכל". ר' בנאה מקבל רשות להיכנס למערות הקבורה של האבות ולהביט בהם, אך באדם הראשון אסור לו להביט שכן הוא כדיוקנו של הקב"ה עצמו. גם אגדה זו מתארת את מראהו החיצוני של אדם הראשון כזהה למראהו של האל. האגדה מסתיימת בכך שר' בנאה בכל זאת הספיק לתת מבט חטוף לפני שיצא, והוא מתאר את מה שראה: "הסתכלתי בשני עקביו, והן דומים לשני גלגלי חמה" (בבלי בבא-בתרא שם). ר' בנאה רואה רק את עקביו של אדם הראשון, הצד האחורי של כף הרגל שהוא המקום הכי פחות מהודר בגוף האנושי, המתלכלך מאבק הדרכים. אך אפילו שני עקביו של אדם הראשון היו מבהיקים ומאירים כגלגל השמש. אגדה זו מעידה על יופיו של אדם הראשון המאיר ובוהק אף לאחר מותו, ומציינת גם את ממדיו העצומים שכן עקביו דומים בגודלם לגלגל השמש.
המונח "צלם אלוהים" קיבל משמעויות רבות ומגוונות לאורך הדורות. היו שהבינו אותו כמתאר את היכולת השכלית והאינטלקטואלית שהאדם התברך בה. אחרים קשרו זאת למעלות המוסריות והרוחניות שבן אנוש יכול להעפיל אליהן. היו אף שהציעו כי מדובר בעליונותו של האדם על בעלי החיים ובתפקידו כשליט בעולם. לעומת זאת במדרשים שהבאנו אפשר לראות כי היו חכמים שהבינו את המונח "צלם אלוהים" כפשוטו, ובמדרשים הם מדגישים את הדמיון החיצוני בין האדם לאל. גישה זו מפתיעה והיא שונה מאוד מתפיסת האלוהות בימי הביניים, המושרשת גם כיום, לפיה "אין לו דמות הגוף ואינו גוף". דומה כי חז"ל ראו באלוהות את הנשגב והנעלה וחלק מביטוי זה בעיניהם היה גם היופי המושלם, על כן בחרו לתאר את האדם שנברא בצלם אלוהים כמי שניחן בסגולות יקרות מציאות אלו. לסיום ניתן לומר כי הדאגה לגוף שלנו וטיפוח היופי הם למעשה שמירה על צלם האלוהים שבנו.
ד"ר תמר קדרי היא דיקנית מכון שכטר למדעי היהדות ומרצה למדרש ואגדה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
