אישה מתוקה אחת סיפרה לי שהיא מתביישת בבורותה לגבי היהדות. היא סיפרה כיצד שמעה הֶסכת באנגלית על סיפור השומרוני הטוב וליבה נחמץ בקרבה: מדוע לא שמעה את הסיפור הזה ממקורו היהודי, מאוצרות הרוח של עמה, ולמה לא לימדוה על אודותיו בבית הספר החילוני שבו ביקרה. ובכן, סיפור השומרוני הטוב, אות לאות, מופיע בברית החדשה. הנה תשובה למה צריך להכיר את התורה: כי עכשיו תורה.
מחרתיים שמחת תורה, חג שהפך (כמו יום ירושלים) ליום של דתיים בלבד. והתורה, חתיכת דבר שהיהדות נתנה לעולם, גם היא נתפסת בטעות כעניין לדתיים בלבד. יש מי שמאמין, כמוני, שהתורה ניתנה לעם ישראל על הר מלא עשן לפני 3,331 שנים. עבור אחרים זוהי אסופת מעשיות. זה לא משנה. הקובץ הזה הוא הסלע שעליו עומד אדם בתוך תרבותו ועמו.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
התורה לא שייכת לדתיים. הטקסט הקנוני הזה הוא אוצר היסטורי, תרבותי, לאומי (וגם דתי) שלנו, שומרי המצוות ומי שאינם. המקרא הוא גם בסיס התרבות המערבית, והרעיונות שלו עומדים ביסוד המחשבה המערבית. זהו הספר המוכר ביותר בעולם באלפי השנים האחרונות.
חפשו ילד נוצרי שלא מכיר את סיפור נוח. חפשו שדה אמנותי בעולם, שבו לא מאוזכרים מפעם לפעם אייקונים דוגמת כתונת הפסים של יוסף או יציאת מצרים. הטקסט הנושן הזה נכתב בשפה שבה אנו דוברים היום. מטבעות הלשון היומיומיות שלנו, היפות ביותר, לקוחות מתוך ספר הספרים. ודווקא בעם ששימר את הסיפור הזה במשך דורות ארוכים - יש פחד.
• • •
שבוע הספר. סופר עומד עם עט מאחורי דוכן. מולו חולפים קונים. הם שואלים אותו על מחירים, על ספרים אחרים בהוצאה, לא מזהים את פּוׁעֵל הכתיבה שנטוע, נבוך, בין המוכרים הצעירים. מכיוון שהעין מופנית אל הספרים ופחות אל האנשים, גם במקרה של זיהוי אפשרי - הקונה לא יודע שזה המוכר. הוא רואה רק את כפות הידיים. ואז הדפדוף האגבי הזה, המעליב, בספר שאני יצרתי בחלבי ובזיעתי, ודחיפת הספר בחזרה אל הערימה. לא מעוניינים. לא טוב להם. חרב לבטן.
אני דני־דין: מציעה חתימה על הספר רק אחרי הרכישה ובינתיים צופה בחשאי במתעניינים ובסולדים. מאזינה להתלבטות, לשיחה. צופה בהורים מבוגרים מלטפים את הספרים הצבעוניים שפרסמתי השנה, סדרת ספרים לילדים על פרשות השבוע - האישה אומרת: "חבל שלא היו כאלה כשאני גידלתי ילדים" - והבת שלהם, אם צעירה בעצמה, מסרבת לקנות: "זה של דתיים, אבא, מה לנו ולזה".
אחת לאיזה זמן הגיעה משפחה שכבר רכשה את הסדרה. הם מבקשים להצטלם איתי, או לקבל הקדשה על פתק. "נכון, יהלי, שאנחנו קוראים בספר התורה כל שבת? אז האישה הזאת כתבה את התורה!" הצביעה אמא אחת, והילד שלה הביט בי ביראת אלוהים.
(עוד לפני הכבוד הגדול בתור "מי שכתבה את התורה", קיבלתי תג שם באחד הכנסים ועליו היה כתוב "סופרת ילדים". אני? סופרת ילדים? אני אמנם סופרת את ארבעת הילדים שלי מאה פעם ביום, בעיקר בחופשות, אבל "סופרת ילדים" היא גלילה רון־פדר. מיריק שניר. רינת הופר. תמר פיש־נחשון. אסתר שטרייט־וורצל. מרים רות. מה לי ולשמות היפים הללו).
• • •
מזל שלא חשבתי לפני שהבאתי ילדים לעולם. הייתי צעירה. וכמה טוב שהייתי צעירה כי יש לי היום ארבע מתנות. מזל שלא חשבתי גם לפני ששכנעתי את עצמי לפני כמה שנים שאני יכולה לכתוב עיבוד לילדים של ספרי התורה. הייתי צעירה וחצופה ולכן הצלחתי לשכנע גם את המו"ל שאני האדם הראוי. אלפיים שנה נקראות פרשות השבוע באותן המילים ואני העזתי לכתוב אותן מחדש.
אכן, לעבד את פרשות השבוע, לפי הסדר, בלי לדלג - זו יומרה. איך מנגישים ספר עתיק ועב כרס לילדים? מדלגים על אונס דינה ועלילת אשת פוטיפר, אבל מה עם עקידת יצחק? רצח הבל בידי קין אחיו? השתדלתי לספר בשפה רכה את מה שמסופר בתורה, בפשט. להביא את הסיפור כמו שהוא.
בשנים שבהן כתבתי היו לי ילד או שניים בגילאי גן, וקהל הבית היו הנסיינים הראשונים. ועדיין: הילדים שלי דתיים. איך מנגישים ספר שחלקו דורש מצוות ויגיעה דתית - לילדים חילונים? מה עושים עם מצוות כמו פרה אדומה? כשרות? או האזהרות החוזרות לפני הכניסה לארץ שלא להתחתן עם הגויים, כאשר יש בתים שבהם התשתית החינוכית היא "תאהב את מי שליבך חפץ"?
אז הלכתי בין הטיפות. בגלל ההליכה הזאת, כמו נוסעת בגלגיליות בין קונוסים, פחדתי שאקומם עלי דתיים מכאן וחילונים מכאן. זה לא קרה. היחידים שהתקוממו היו עיתון "הארץ", שתפקדו כפרודיה על עצמם (בעזרת היכרות עם "הארץ" יכולתי לכתוב בעצמי את מאמר הביקורת הזה, שכתב הסופר וחוקר הכנסיות דוד רפ, אלא שהוא היה ארוך נורא).
רפ התלונן שהכנסתי לספר סיפורים אלימים: משה שהורג מצרי, או חיל פרעה שטבע בים, בלי להסתייג מהאלימות ("תיאור סגירת חומות הים וניעור הגלים סביב חיילי פרעה, כפי שהוא מופיע בעיבוד העכשווי, אינו אכזרי ובוטה יותר מהמקור, אלא שבהיעדר כל נימה ביקורתית, הוא צורם שבעתיים"); שלא הבעתי אמפתיה לסבל המצרים במכת בכורות; שלא נתתי מילים לצד של פרעה בסיפור ("פרעה מוצג באמצעות פעלים שליליים - פוקד, כועס, זועם, רושף - אך אינו מדבר"); ומובן שהמילים "אווירה משיחית" לא נפקדו מהביקורת.
רפ התעלם כמובן מהאופן שבו לימדו תנ"ך במסגרות חילוניות עד לא מזמן, בחוגי התנ"ך, בהתיישבות העובדת: קריאה יחפה, פגישה תמימה וכנה עם הסיפור. מילא. הביקורת פורסמה לפני חצי שנה. הספרים ממשיכים להימכר היטב. החשש שנשאר הוא שהרלטיביזם מעוות את תמונת החיים שלנו.
לפי הרלטיביסטים, אין אמת אחת אלא רק משקפיים, תפיסות עולם תלויות זמן ומקום. וכך ניתן לראות בהגדה של פסח "טקסט אכזרי, סדיסטי, גזעני ואלים" (מתוך ביקורת אמיתית, אחרת). וכך אפשר לאמץ את "שלום עושים עם אויבים". לא לשנוא אף אחד. לסלוח לנאצים. להבין את הג'יהאד האסלאמי. לחבק את הנוגשים המצרים שלא היו רעים בכלל, רק היה להם רע. זו תפיסת עולם שלמה. ההתחלה שלה נאיבית וג'ון לנונית. הקצה שלה מסוכן, מטושטש ערכים.
אבל המתנה שהבאנו לעולם היא מוחלטת ועל־זמנית. מחרתיים, בשמחת תורה, העם המטורף שלנו ירקוד ויחגוג סביב טקסטים. אנשים ינשקו טקסטים כרוכים. ינהגו בספר גלול כמו בגופו של תינוק רך. עם הספר.
זה שייך לכולנו. וזה באמת משמח.
emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו