האופנה החדשה היא הפגנות ליד בתים של אנשי ציבור. אביחי מנדלבליט סופג את זה כבר שנים, ובעצם, שכניו הם הסופגים. המפגינים, שראו כי טוב, מגיעים אל בתיהם של אנשי ציבור נוספים, שרים ופקידי ממשלה ואחרים.
בעיניי מדובר בנוהג פסול מוסרית, כי לא מתקנים עוול בעוול אחר. ואני לא בא להגן על אנשי הציבור עצמם. הלכת לשדה הציבורי? תנחומיי, יש מחירים קשים שעליך לשלם, וזה אחד מהם. אבל מה עם השכנים?
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
מה אשם אדון לוי, שגר ליד כבוד השר, כבוד היועץ, כבוד השופטת? במוצאי שבת הוא רגיל לשבת על המרפסת עם אורחים, לדבר דיבורים, להירגע ולהשתמש בנכס שלו כראות עיניו. והנה מגיעים מאות אנשים, מגפונים, ניידות שידור, ומטילים מצור אקוסטי עליו ועל בני ביתו, אין יוצא ואין בא, ואם יוצא או בא - חשוף לכל מיני הטרדות. בשם איזה עיקרון ניתן להצדיק את זה?
בכלל, צריך לדבר על ההפגנות בישראל. איכשהו נוצר מצב שאם אינך פוגע במישהו במהלך זעקת תביעותיך הצודקות, קולך כאילו לא נשמע. אם לא חסמת כביש ראשי, אם לא שיתקת את נתב"ג, אם לא שרפת משהו, אם לא ניפצת דבר מה - כאילו לא הפגנת. למה חסימת עורק תנועה ראשי הפכה להיות זכות של כל קבוצה שמעוניינת להגיד את דברה? למה עשרות אלפי אנשים שמאחרים להגיע הביתה, שנתקעים שעות באוטו בלי מזון ומים ושירותים, הם הוכחה לצדקת טענותיך?
אם הדברים שלכם דברי אמת, מצאו דרך יצירתית להעביר אותם לציבור. מצאו איך לפרוץ את מחסום הקשב הציבורי בדרך לא אלימה. ובואו נעזוב את האומללים שרכשו דירה ליד מישהו שפעם היה אף אחד, עכשיו נהיה שר, ובקצב הזה יחזור להיות אלמוני ממש בקרוב.
פנצ'ר
שבת בבוקר, יום יפה, קבענו לצאת לטיול אופניים. פתאום באה אחת הילדות ופניה ארוכים, מגרדים את הרצפה.
"בוא, אבא", היא אומרת ולוקחת אותי ביד אל מקום חניית האופניים. שם עומדים אופניה, וגלגל אחד מרוח על הרצפה באופן שלא מותיר מקום לפרשנות. הלך הטיול. איפה אני אמצא עכשיו חנות אופניים, שיחליפו פנימית ב־50 שקל?
פתאום נזכרתי. כשהייתי נער, מי בכלל החליף פנימית בגלל חור קטן של קוץ או בורג עזוב שנתקע בגלגל? הפנימיות של אופנינו נראו כמו שמיכת טלאים, כל פנצ'ר קיבל טלאי, שהיה עשוי במקרה הטוב ממדבקה מיוחדת, ובמקרה הרע מחתיכת פנימית גזורה שהודבקה. לקנות חדש בגלל קלקול קטן? לא עלה אז על הדעת.
ולא רק בגלגלי אופניים. מי זרק איזשהו מוצר כי הוא התקלקל? בכל שכונה היה חשמלאי, שתיקן את רוב מוצרי החשמל, מרדיו ועד מגהץ, והיה חייט שתיקן בגדים, והיה סנדלר שתיקן נעליים, ואמא היתה מתקנת גרביים. היינו מתקנים הכל ולא קונים חדש בזול בעלי אקספרס, ולא הרגשנו קורבנות של אף אחד. ככה זה היה וזהו.
גל הזיכרונות הזה הביא איתו עוד זיכרון עמום. נזכרתי שפעם, לפני שנים, קניתי סט קטן לתיקון פנצ'רים. כמה מדבקות גומי ושפופרת דבק ונייר זכוכית לשיוף. אחרי חיפוש זריז נמצא האוצר, וגיליתי שלתקן אופניים זה כמו לרכוב על אופניים.
פירקתי את הגלגל בעזרת הזיכרון של הפעולה הזאת, שעשיתי מאות פעמים כשהייתי נער, ושלפתי עם הילדות את הצמיג בעזרת שתי כפיות, כפי שעשיתי במחסן של הוריי בירושלים עבורי ועבור כל חבריי אז. הוצאנו את הפנימית, ניפחנו, השרינו בדלי מים, והבועות הסגירו את החור הזעיר שנגרם מקוץ קטנטן, וייבשנו, ושייפנו כדי שהדבק יתפוס, ומרחנו דבק, וחיכינו, והצמדנו מדבקת גומי, וניפחנו שוב, ובדקנו שאף בועה לא יוצאת, והחזרנו אל הגלגל את הפנימית החבושה, והשבנו הכל למקום - והנה, כמו חדש. לא חדש. כמו חדש.
כמו חדש יותר טוב מחדש, כי יש בו התמודדות, וגיוס ידע, ותושייה, וניצחון. ואת כל הפעולה הזאת, שלקחה 20 דקות מהנות, עשיתי עם שתי ילדות, שלמדו על הדרך מיומנות שאף אחד לא מלמד היום, כי לכל פעולה יש שביל עוקף - שביל כרטיס אשראי.
הסינים רוצים שנאמין שאי אפשר לתקן כלום, שנקנה מהם הכל חדש. הם רוצים שנהיה מנוונים. הם חיים מהניוון שלנו. היום, מול אתגרי האקלים וזלילת המשאבים, לתקן דברים כשאפשר זה גם תיקון עולם.
הספרייה
יצא ככה שנהייתי איש די מפורסם. ויצא שמפורסמים מקבלים כל מיני דברים בחינם, בתקווה שהם יעזרו לפרסם אותם. ויצא שמה שאני מקבל הכי הרבה אלה ספרים. לא חולף יום בלי ששליחים מהוצאות הספרים יביאו לתיבת הדואר שלי לפחות שלושה ספרים. כל יום.
אני שמח בכך מאוד, כי חובב ספרים אני, ושמח לפרסמם אם מגיע להם. עכשיו אני קורא את "תולדות היהודים" של עשהאל אבלמן, כל תולדות עם ישראל מאברהם אבינו עד בן־גוריון, בספר אחד מעולה.
אבל מה, נגמר שטח האחסון בבית לספרים, כל המדפים קורסים, החברים נוטלים כמה שהם יכולים, אבל גם הם כבר בבעיה. ספריות ציבוריות מסרבות לקבל ספרים (בכניסה לכל ספרייה יש היום שלט - "לא מקבלים ספרים!"). הברכה הנהדרת של לקבל ספרים הביתה בחינם הפכה לסוג של מטלה. עוד ועוד שליחים פורקים את תכולת הארגז של הווספה שלהם אל תוך תיבת הדואר שלי, ואין מה לעשות בכל הספרים.
הלכתי והתקנתי מחוץ לביתי, על הגדר, מדף, וקבעתי שלט מעליו: ״הספרייה הקטנה. מותר לקחת. אסור להחזיר״. על המדף הקטן מחוץ לבית אני שם ספרים שקראתי אבל לא מצאתי להם מקום בביתי, או ספרים שהתחלתי ולא הצלחתי לסיים, או ספרי ילדים עם מסרים בעייתיים, וגם את כל ספרי המתח, שאני לא נוגע בהם לעולם, כי הם מביאים לי חלומות רעים. מעדיף ספרים על הטוב שבאדם מאשר מעשיות ריגול נכלוליות במוסקבה.
באים השכנים ונוטלים. ואני בחצר, מאחורי הגדר, שומע את השכן או השכנה נעצרים, נוטלים ספר ומעלעלים, ומחזירים למקום, או לוקחים והולכים. עם כל ספר שנלקח אני שמח שאני מצליח להעביר את השפע למישהו אחר.
ראו השכנים שלי כי טוב, התחילו לשים ספרים משומשים שלהם על המדף שלי. ספרים מרוטים, ישנים, ספרים שאיש לא אהב כבר כשהודפסו. והספרים שלהם נתקעים, איש לא לוקח אותם, עוצרים את הזרימה, ופתאום יש לי עוד ספרים שאני צריך לטפל בהם, ונהייתי חנות ספרים משומשים, ולא נעים לשים שלט נוסף - "נא לא לשים ספרים משומשים", כי מי שמפלה בין ספרים, סופו שמפלה בין בני אדם וכו'.
אם אתם חובבי הספר החינמי, אתם מוזמנים לעבור ליד ביתי, כל אחד יגיד לכם איפה הוא, ולקחת הביתה כאוות נפשכם. ואם נדמה לכם שהספרייה הקטנה שלי היא המקום למשומשים שלכם - דפדפו לסיפור אחר.
נכים
פנו אלי רבים בעקבות מה שכתבתי כאן בטור הקודם על חניות נכים. ברור לי שיש רבים שמקבלים תו נכה בצדק, אף שמוגבלותם אינה נראית לעין, ואני מתנצל בפני כל מי שנפגע.
עם זאת, פנו אלי גם רבים וסיפרו על מתחזים למיניהם, הגודשים את חניות הנכים ומקבלים חניות פרטיות ליד הבית. איך נפריד את הזקוקים מהנוכלים? לא יודע. ספרו לי אם יש לכם דרך טובה. ושנהיה בריאים.
avrigilad@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו