אמת קטנה ומביכה מתחילה להתבהר לאחרונה בכל הנוגע למגזר הדתי־לאומי. עד כה נהוג היה לחשוב שמדובר בציבור שהתכונות הדומיננטיות שלו הן קיום מצוות, התנדבות, אמונה בערכי המשפחה, יכולת פריון יוצאת דופן, וכמובן פיגור אופנתי קבוע של 20-30 שנה. להלן ה"דיליי", שבעטיו לא מעט מבני השבט האיכותי הזה מתעקשים עדיין לרקוד הורה או "רכבת", לגדל שפם או לפחות שמונה ילדים, להקים יישוב או לפחות מכינה קדם־צבאית, ללכת עם סנדלים וגרביים או מכנסי שבת ואקדח, ולפעמים כל אלו גם יחד.
רק מה? בזמן האחרון מתחיל הציבור הכללי להפנים את מה שבתוך המגזר ידענו כבר מזמן: התכונה האופיינית, המהותית והדומיננטית מכל היא הנטייה הדוסית להתפצל. להתחלק. לקחת אחד ולהפוך אותו לשלושה או יותר, שכולם יחד לא מסוגלים עוד ללמוד, לחיות או לאכול זה עם זה.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
דוסים מתפצלים. כידוע, הם לא נוטים להאמין בתורת האבולוציה, וזאת אולי הסיבה מדוע מפלגות דתיות הן הגוף היחיד בטבע שמזדווג ומתפצל בקצב מסחרר כאשר מטרתו העליונה היא להקטין ולצמצם את כוחו ואת האוכלוסייה שלו.
במקורות יש אמירה מלבבת הגורסת שאם התורה לא היתה ניתנת מהר סיני, יכולים היינו ללמוד את עקרונות הצניעות מהחתול. אחרי הכל מדובר בבעל חיים שאמנם מנהל חיי אישות קולניים למדי, אך את ההפרשות שלו הוא משתדל לכסות יפה. תמיד אהבתי את הרעיון שבני האדם יכולים ללמוד כמעט הכל מהתבוננות בטבע, ובכל זאת נדמה לי שבכל הנוגע ליכולת להתפצל, דווקא האמבה יכולה ללמוד המון מהציבור הדתי.
מאז שרשימת ימינה - האם כך הם קראו לעצמם הפעם? - הצליחה לשבור שיא ולהתפצל עוד לפני שהסתיימה ספירת המעטפות, נכתבו המון מילים על הפתולוגיה הזאת. כל הכותבים הביעו סלידה, שאט נפש, כעס ומרמור כלפי התופעה. הם טענו שהתכונה הזאת מטילה צל כבד, ואפילו גיחוך מסוים, על היומרה של ציבור הכיפות הסרוגות להתבסס כאליטה החדשה והעתידית של הישראליות. אני מסכים איתם, כמובן. איך אפשר שלא?
כבר שנים שסרוגי הכיפה מרגישים שהגיע הזמן לצעוד צעד משמעותי קדימה. בשנות ה־70 המגזר כמעט התעלף לגלות נער אחד ג'ינג'י חובש כיפה בתוכנית הילדים "ריצ'רץ'" שבטלוויזיה החינוכית, והתרגש מחדש בכל פעם שצביקה פיק, ששי קשת או עוזי חיטמן ז"ל התקוטטו עם כיפת מלונות לבנה, שלא הסכימה להתיישב להם על הראש, ושרו משהו מהמקורות בתוכניות של מוצאי שבת.
תראו כמה דברים השתנו מאז! הג'ינג'י החמוד ההוא הוריד אמנם את הכיפה מהראש, אבל המון דתיים ודתיות מצוידים בכישרון אמיתי ובהמון דברים שאפשר לשים על הראש תפסו את מקומם בזכות ולא בחסד - בצה"ל, באקדמיה, על המסך, בקדמת הבמה, במצעדים ובכל הרשימות המרשימות.
פוליטיקאים יודעים לזהות רגעים כאלה. מנהיגים אמיתיים יודעים גם למנף אותם ולהפוך אותם לעוצמה ולהזדמנות. אבל פוליטיקאים דתיים יודעים, כנראה, בעיקר להתפצל.
• • •
אין אונות מנהיגותית, בעיקר כשהיא מתלווה לרברבנות פוליטית, היא אכן דבר מצער. וגם לא מאוד אסתטי. אבל לי באופן אישי מציקה הרבה יותר העובדה שנטייה להתפצלות אינסופית היא בדיוק ההפך ממה שאפשר לצפות מיהודים מאמינים באמת.
המילה "אחד" היא כמעט המילה המרכזית באמונה היהודית. הפואנטה של "שמע ישראל" היא המילה "אחד". אנחנו אפילו מכסים את העיניים כשאנחנו אומרים את זה, כי למראית עין באמת קשה להאמין שכולנו אחד.
השאיפה היהודית האולטימטיבית היא שיום אחד יתאחד המין האנושי וכולם יעלו כאיש אחד להר אחד, וישירו פה אחד, גם אם באינספור שפות - "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". כל מי שהתפלל פעם אחת בחייו יודע את זה. העם היהודי אמור להיות הגרעין שיאפשר את האחדות הזאת.
תשאלו איך בדיוק הוא נערך לקראת מימוש השאיפה הנעלה הזאת? איך העם הזה מתאמן ומתרגל את עצמו לקראת האחדות העליונה? התשובה היא, כמובן, על ידי סכסוכים פנימיים והתפצלות אובססיבית! כשצריך וכשלא צריך. על כל פיפס ועל כל קוצו של יוד, ובעיקר בלי להרגיש אפילו לרגע כמה כל זה נלעג.
כל יהודי מתפלל מאמין באיזשהו מקום שבסוף־בסוף, בימים האחרונים של ההיסטוריה, יהיה בירושלים בית כנסת אחד, שבו כולם יעשו יחד את החגים. אבל עד שזה יקרה אנחנו נקים כמה שיותר בתי כנסת עדתיים ולעומתיים, בכל היתר כף רגלנו לא תדרוך, וגם את זה שהקמנו, נשמח לפצל בהזדמנות הראשונה, ואחרי הוויכוח שאותו נשמח להפוך לסכסוך, רק כדי לעמוד שם בחג הסוכות ולנאום במתק שפתיים על היופי שבחיבור בין הלולב להדס ולערבה, כאילו זה לא אנחנו שכרגע פרמנו את החיבורים, העפנו את הסכך ושברנו ללולב את השפיץ.
אנו, חניכי בני עקיבא והחינוך הממ"ד, גדלנו על הבלוף שאנחנו ו"ו החיבור. אנחנו הגם וגם. הגשר והיד המושטת. ובו בזמן הפכנו את עצמנו לפ"א הפיצול. לאלופי העולם ב"רק ורק". אנחנו המחיצה, וקו ההפרדה, וגדר המערכת. בואו נאמר את האמת, אנחנו בי"ת הבדיחה.
• • •
בלי שום קשר, את יום הכיפורים האחרון עשיתי בקיבוץ חילוני. כמו בקיבוצים רבים אחרים התקיימה גם שם תפילה שהתבססה על אורחים דתיים שהגיעו מבחוץ. מדובר באנשים טובים שבאמת רוצים להתגייס, להתייצב ולקרב לבבות. לתפילה, שנערכה במבנה של פעוטון, הגיעו חלק מהם לבושים בחלוק הלבן המסורתי שנקרא "קיטל".
הרעיון המקורי מאחורי הקיטל הוא של ענווה מוחלטת. למעשה, מדובר בתכריכים. מי שפיתח את רעיון הקיטל חשב על הקטנה עצמית. מחיקה של האגו עד לנקודה הקרובה ביותר למוות עצמו. אבל כשהתבוננתי בהם, תהיתי אם הדימוי הזה עדיין עובד. האם לובשי ה"קיטל" מנסים לברר מה הוא באמת משדר, והאם מי שמתבונן בהם היום חווה תצוגה של פשטות והצנע לכת, או של גנדרנות שיש בה גם טיפ־טיפת התנשאות?
באופן אישי, יש בי אלרגיה לגנדרנות דתית. זה אולי לא הכי רציונלי ולא הכי מנומק, אבל ככה זה עם אלרגיות. יש המון צורות של גנדרנות בעולם, אבל רק הווריאציה הדתית – בכל הדתות שבעולם - מעזה לתבוע שלא יתייחסו אליה כאילו היא דפקה הופעה שאין דברים כאלה, אלא כאל מפגן של ענווה והרכנת ראש. לא אוהב את זה. אבל עוד פחות אני אוהב את חוסר המודעות לפער התהומי שבין היומרה לבין הביצועים בפועל. בין הרברבנות לענווה, ובין המלל החגיגי על קדושת האחדות לבין הפלגנות החולנית על בסיס יומיומי.
חוסר מודעות יכול להיות די קומי כשמדובר באירוע נקודתי. חוסר מודעות מתמשך הוא כבר עניין פחות מצחיק ויותר מדאיג. כשארדואן, למשל, קורא למבצע טיהור אתני בשם "מעיין השלום", קשה לייחס לו חוסר מודעות. המילים הריקות האלה נבחרו בקפידה ומתוך מודעות עמוקה לחוסר המודעות שמסביב.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו