תקיעה, שברים, קריעה

בשולחן עגול נטול היררכיה, בפגישת עבודה עם מנכ"לית עמותה ועם העוזרת שלה, שמתי לב שהגוף שלי עושה מה שבראש שלו. פעם אחר פעם הופנו הכתפיים והברכיים שלי אל העוזרת במקום אל המנהלת שלה. המנכ"לית: ישראלית יוצאת אתיופיה. 

העוזרת: ממניפת הגוונים של יוצאי אשכנז. לעזאזל. המוח שלי ידע בדיוק מי המנכ"לית ומי העוזרת. ובכל זאת נטיתי אל הבהירה ולא אל הבכירה. תיקנתי את הרגליים, את זווית הגב, אבל מצאתי שהגוף, כמו גומי דרוך, חוזר מעצמו אל העוזרת, מחליט בשבילי שלא יכול להיות שהיא הזוטרה מביניהן. 

לכל הטורים של אמילי עמרוסי

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

בחלק מענייני הגֶנִים אני פריבילגית. אני לא יודעת איך זה להתהלך בעור שצבעו שונה מהסביבה, איך מרגישים בינינו כהי הפיגמנט. אין לי גם מושג מה זה להתמודד עם שיער שהלבין מוקדם: בגיל 40 אני עם שתי שערות לבנות שמחרידות את עולמי הפנימי ואיש מלבדי לא רואה. רק בזכות חברים מלבינים אני יודעת שהשיער שלי פריבילגי. רק בזכות חברות אתיופיות אני לומדת שהעור שלי כזה. וזה העניין עם פריבילגים: הם בכלל לא יודעים שהם כאלה. 

אז אני רוצה לדבר אליכם, פריבילגים בתחום המשפחתי. אלו שיש להם משפחה סבירה. אלו שצרות מהזן הזה הן עבורם כמו השטח המת במראה באוטו. אין לכם מושג. 

• • •

תקופת החגים צפופה. איי מועד מרתכים את החודש לחג ארוך, באין חולין כמעט. הלוך ושוב מהקניות למטבח לשולחן האירוח. בימי שישי בבוקר ובערבי החגים, נוהל מקודש, אני מסתובבת במרכז השכונתי להשלמת קניות - חנויות שבהן הפנים של המוכר מוכרים לי כמו המדרכה, ובכלל לא בטוח שיש לו רגליים, אני רגילה לראות רק את פלג הגוף העליון - האיש בפיצרייה, האישה מהדואר, זאת מהאוכל המוכן, הבחור מהפיצוחים. סביבי טלפונים של חג שמח ושנה טובה, גברים עם פתק של קניות, ושאלות את מי להזמין. בחג שבו אני בלי ילדים, הסיבוב הזה במרכז המסחרי הוא הצצה לתוך עולם אחר. הייתי פעם פריבילגית משפחה. ובתשרי עסקתי בגיגול מתכונים והזמנות לארוחות. אני זוכרת: לא ידעתי על האחרים. 

זכרו את הגר, היתום והאלמנה, כתוב בתורה. צריך להוסיף: זכרו את הגרוש והגרושה. המשפחה עם הילד עם הצרכים המיוחדים. בני הזוג שעברו לידה שקטה. זוג הקשישים שנשאר לבד בחג. המשפחה שאחד הילדים בה עבר אונס. בית שהציר הכלכלי שלו קרס. בית שאחד מבניו חלה. או הפך נכה. משפחה שכולה. או עם בן משפחה שהוא מתמודד נפש וחוזר הביתה לחג, וצריך להרחיק את הסכינים. 

אישה שהבית שלה הוא כלא. אבא שהילד שלו אובחן על הספקטרום. אמא שמגדלת את הילדים לגמרי לבד. מכל מיני סיבות ומסובבים. בית שאין בו אור בגלל דיכאון של אחד מיושביו. בית שבו מישהו כיבה על עצמו את האור והתאבד. משפחה ששקועה בחובות. משפחה שאחד ההורים מנכר את הילדים כנגד ההורה האחר. בני זוג שמחכים שנים לפרי בטן, וכל צעידה ברחוב הומה הילדים מאתגרת אותם. רווק מבוגר. רווקה. החגים האלה הם עבורם נהר שוצף שצריך לחצות, או מדבר שקט ומצמיא.

• • •

על גרושים אני יודעת לספר. את הימים האלה אנחנו מעבירים במחציות: חגים עם ילדים בלי ההורה הנוסף, מתישים וכואבים ועמוסי משימות. ולעומתם חגים שהילדים אצל ההורה האחר, שקטים מדי, עם בית מסודר מדי. האם לבנות בכלל סוכה, כשכל שנה הילדים איתי בסוכות רק שלושה ימים? הטיפול בילדים כשאת לבד שואב כוחות. חג בלי ילדים - געגוע ובור בלב. תארו לעצמכם את שומרי השבת, שלושה ימים בראש השנה בלי הילדים: גם טובלים תפוח בדמע, וגם לא יכולים לדבר עם הילדים בטלפון.

ובכלל, איך שומרים ככה שבת, 25 שעות של לבד אחרי שנים של רעש משפחתי. עבור גרושים דתיים, שבתות בלי הילדים, כשאין זוגיות, הן מאבק קשוח על שמירת השבת. בית רוחש פתאום דומם, אין חשק ללכת לבית הכנסת ולפגוש את החברים מהגן של הילד, אני מקדשת בפיג'מה והקירות עונים לי: "אמן, בודדה". השקט מאיים לבלוע. לשיר לעצמי זמירות שבת? לקדש בקול? לטרוח לעשות הבדלה באין איש? לכסות את השולחן במפה? ואולי מספיק לאכול משהו קר בצלחת חד־פעמית? צריך להיות גיבורה כדי לא להדליק טלוויזיה. אשת ברזל כדי לא לגעת בנייד. מי שצלח תקופה כזאת, שבין כה וכה דומה לשחייה בתעלת ביוב, ונשאר שומר שבת - אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד במחיצתו. 

תחושת הכישלון של הגרושים מתעצמת בחגים. כולם מתלוננים על הצפיפות בשולחן החג, ואנחנו נכשלנו בדבר הבסיסי הזה, שולחן חג. גרושים לא מקבלים הרבה הזמנות אירוח. כי בודדים הם איום על הסדר החברתי המשפחתי (גם אם מלווים בילדיהם). וכי הגרושים עצמם לא תמיד נהנים להתארח אצל שכנים, אחים או חברים שהמשפחה שלהם שלמה, כשכולם יושבים סביב השולחן כמו אצבעות כף יד אחת ורק האורח מרגיש קטוע. 

• • •

לא מתרגלים לזה, אמרתי להילי, שעמדה לידי בתקיעות שופר בראש השנה. לא מתרגלים להיות בלי הילדים בחג. שלוש שנים של חגים מחולקים ואין נחמה לאמא ששומעות את תקיעת השופר כמו יללה של תינוק שקורא לאמא שלו, ואמא שלו לא איתו, כמו פעוט שקורא לי מהחדר השני. היו מאה תקיעות ומאה שברים בלב. כף היד חיפשה את היד של הבן או הבת שלי. הרחקתי אותה מהגוף, קמצתי אותה לאגרוף, אבל לא מצאתי יד קטנה. בהמשך התקיעות השופר נשמע לי כמו חיה יולדת. מנסרת צירים בקול צרוד. פצועה. הרחם שלי נבקע בפעם האחרונה לפני שבע שנים; השופר החזיר אותו להתכווצות. 

ביום השני השופר נשמע לי כמו הייעוד של החומר שלו: קרן לניגוח. תרועות מלחמה. קרב מתקרב. בתקיעה האחרונה ננעצתי במילות התפילה, "תקע בשופר גדול לחירותנו", והכרחתי את הקול החייתי הזה להיות תרועת ניצחון. כדי לאלץ את הדמיון מצאתי: זמבורה! זמבורה של מגרשי כדורגל. שופר של חירות ושל בשורה טובה.

• • •

כתבתי על געגוע לילדים כשהם לא איתי בחגים. יש מי שאין לו למי להתגעגע. מכל הדברים שמבקשים ממני לשתף, ומבקשים המון, יש שתי בקשות שלהן לעולם לא אסרב: איסוף תרומות למען ילד או ילדה חולים; וחיפוש אחר בן זוג. אני לא יודעת אם רבים הקימו משפחה בעקבות פוסט ברשת, אבל כשאני נתקלת באישה שמעלה תמונה שלה בצירוף טקסט "מחפשת את האחד" - אני לא יכולה שלא להעביר את זה הלאה, להצמיח לאישה האמיצה הזאת עוד עיניים שיראו אותה. את כאב הנשים הבודדות אני נושאת עם מטען אשמה: לי זה הלך מהר. 

המוני נשים מצוינות ממתינות שייקרע להן הים. אני רואה אותן, יפות־יפות שבא לבכות, ואין גבר שיבכה מהיופי שלהן. רווקות שעוד יכולות ללבוש חולצה לבנה, בלי לפחד שמישהו ילכלך אותן בקטשופ ובשוקולד. גרושות או אלמנות שיכולות לחזור לחולצה לבנה, כי הילדים כבר גדלו. וכמה כריות רטובות מדמעות עצמיות של יופי שאין מי שיחזה בו. 

לפעמים מתקשרת אלי מכרה ומזכירה: אני פה. אם תראי את דודי, תגידי לו שחולת אהבה אני. ואני לא יודעת איך להגיד לה, שאין לי מושג איפה דודה. אני לא מכירה גברים פנויים שיכולים להתאים לה. כמו עמק הגרביים הנעלמים בכביסה, יש את עמק הגברים הנעלמים. ואני הולכת עם הכאב שלה שלושה ימים ושלושה לילות. ואם עלי גדול הים־סוף הזה - מה היא תגיד. חג שמח. √