הארי הלא קדוש
שמתם לב לדמיון בין טקס הבר־מצווה לסיפורו של הארי פוטר? על שרביטי קסמים ומילים עתיקות
כבר כמה שנים שאי אפשר לנסוע ללונדון עם ילדים בלי להביא בחשבון יום באולפנים של "הארי פוטר". ההמלצות הן די קיצוניות (ועכשיו אני יכול לומר שהן גם מוצדקות), ויש גם כאלה שמציעים להזמין קודם את הכרטיסים להארי פוטר, ורק אחר כך להתעסק בכרטיסי הטיסה, לינה ושאר ירקות. והאמת היא שגם הם די צודקים. המקומות לאטרקציה הזאת נתפסים חודשים מראש.
אני אוהב חוויות שצריך להתכונן אליהן חודשים מראש. לעבוד, לעבד, לשקוע בציפייה חגיגית שטורפת את החלומות. זה מחזיר אותי לילדות הישנה של פעם, שבה כמעט שום דבר לא היה מיידי, לכן גם החוויות נצרבו, לדעתי לפחות, עמוק יותר.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
מצא חן בעיניי שחלק מההכנות לבר־מצווה של הילד יכללו גם את זה. לא שאני חבר מועדון המעריצים של עלילות בית הספר לקוסמים או משהו. מבין כל ההאריז שנתקלתי בהם, יש לי הרבה יותר כבוד להארי המזוהם, האר"י הקדוש, ואפילו הזמר העתיק הארי בלפונטה קופץ לי לראש הרבה לפני הילד הממושקף ההוא, שאצלנו בשכונה אני לא רואה איך הוא היה מצליח לשרוד.
אני לא מנופף בזה בגאווה, אבל אצלנו ילדים מסוגו של דניאל רדקליף הבינו די מהר שעדיף לבחור בהומור מאשר בלחשים מסתוריים וחסרי תועלת.
בחודשים שחלפו עד לנסיעה עצמה הילד הספיק לעבוד חזק על פרשת הבר־מצווה שלו. הוא שינן את הטעמים בסולמות הבלתי אפשריים של נער שמתחלף לו הקול. תרגל את ההפטרה בעברית המאתגרת של הנביא הושע. חיפש רעיונות מקוריים לדרשה שלו ועבר שוב על ספרי הארי פוטר, ועל הסרטים כמובן, כדי לא לצאת פארש ברגע האמת, ולזהות כל דבר שנראה שם.
ברכבת לכיוון Watford Junction התחלנו לחשוב שבעצם יש משהו משעשע בדמיון שבין טקס הבר־מצווה לבין הסיפור של הארי פוטר. בוקר אחד מתעורר נער רגיל לחלוטין ומגלה שהחיים שלו הם לא רק שגרת הילדות של חברים ומשחקים, נערות, לחץ חברתי והורים ומורים. לתדהמתו, מתברר לו שהוא חלק מאיזושהי מסורת משפחתית מוזרה. הוא שייך לשבט של אנשים שידעו פעם לעשות קסמים. או לפחות להתרומם קצת מעל לקרקע וללכת נגד הרוח.
וזהו! הגיע הרגע שבו הוא מתבקש ללמוד את המילים העתיקות. להתעטף בפיסת בד לא אופנתית, אך עוצמתית. להחזיק מין שרביט מוזר ומחודד, שאיכשהו לא מפסיק להזכיר לי את האצבע של הקריאה בתורה, להבין שהוא לא כמו כולם ולנסות את כוחו בפרקטיקה עתיקה ומסתורית.
מה גם שהמשחק האהוב על החננות האלה בהוגוורטס, Quidditch, נקרא בשם מוזר שתמיד הזכיר לי את האופן שבו אשכנזים זקנים מבטאים את המילה "קידוש".
הצעתי לילד להכניס את הרעיון הזה לדרשה. הוא גיחך. מה עכשיו הארי פוטר? מה הקשר לדרשה... ילדים מסוגלים להיות נורא שמרנים.
• • •
זה הילד השלישי שאני מעביר בטקסי החניכה וההתבגרות של העם העתיק שלי, ובכל פעם מחדש אני נדהם מעוצמת הטלטלה שזה מעביר בי. אבא שלי נהג להכין ילדים לבר־מצווה. זה היה התחביב שלו, המצווה האהובה עליו וגם התיקון שלו.
קצת אחרי שהוא עצמו הגיע לגיל 13 הוא נאלץ לעזוב את הלימודים וללכת לעבוד כדי לעזור לאמו האלמנה לפרנס תשעה ילדים, שהגדולים שבהם כבר היו בעלי משפחות. האחים שלו המשיכו ללמוד, הוסמכו לרבנות או אספו תארים אקדמיים, ואבא המשיך באותה מלאכה שלמד כנער.
אחרי עשרות שנים ניגש אחד החברים והחמיא לאבא על איך שהוא הכין אותנו לבר־מצווה שלנו. הוא שאל אם יש סיכוי שהוא יסכים ללמד גם את הבן שלו, ומאותו רגע התחילו להגיע הביתה נערים נרגשים עם קולות רועדים, ואבא היה חוזר מוקדם יותר מהעבודה ומלמד אותם את המלאכה העתיקה של השבט.
הוא עשה את זה נפלא, הוא לא לקח שקל אחד, ואנחנו היינו כל כך לא חכמים, עד שלא חשבנו לרגע איזו סגירת מעגל הוא מחולל בסיפור האישי שלו.
הייתי צריך לעבור שני בר־מצוות ובת־מצווה אחת, כדי להבין מה הניע את אבא שלי, וכמה הוא בוודאי היה עצוב שהוא לא זכה לראות את שמואלי, שנקרא על שמו, אומר את המילים העתיקות, שאולי לא משתקות דרקונים, אבל מזכירות לנו מי אנחנו ולאן פנינו.
• • •
אם כבר מדברים על התבגרות וטקסי חניכה, אני חייב להודות שלא פעם אני מרחם על הציבור הערבי בישראל. לא שאצלנו חסרות בעיות בהנהגה, אבל המנהיגות של הציבור הערבי היא בדיחה טרגית.
בחיים האמיתיים יש רגעים שעשויים להפוך להזדמנות. רגעים שבהם התמונה מתבהרת, הבעיות נפרסות לעין כל במלוא חומרתן, והעולם שמסביב פנוי וזמין לטפל בהן.
עכשיו, ממש עכשיו, מתרחש רגע נדיר בכל הנוגע לבעיית האלימות במגזר. אפשר למנף את הרגע הזה, לנצל את המומנטום, ולהציל נפשות ממוות ומייאוש. אבל כדי לעשות את זה צריך להתבגר. ולהתבגר אומר להפסיק לחזור על מנטרות ילדותיות ולהאשים את השמיים והארץ וכל צבאם, רק כדי לא לקבל אחריות על שום דבר.
ברור שגם למשטרה יש אחריות. אבל צריך שניים לטנגו, ולפחות חלק מהאחריות על העוינות בין הציבור הערבי לבין המשטרה מוטל על מנהיגי המגזר, שמגלגלים כעת עיניים לשמיים.
זה גם נכון שהשלטונות יכלו לעשות אחרת, אבל אי אפשר לטפח אלימות כקלף משחק. אי אפשר לעשות שימוש עקבי בנשק יום הדין של הזעם העממי - לנופף ולאיים בחרב הרחוב, האגרוף, התהלוכה והאבנים - ואז להתפלא לגלות שהתרבות הזאת מחריבה בראש ובראשונה את בית הגידול שלה. ייאוש אכן מוליד אלימות. מנהיגות בכיינית היא דבר מייאש.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו