"הנחת העבודה חייבת להיות שיש נשק בסליקים על הר הבית"

"הפלשתינים לעולם לא ירפו מהעניין של הר הבית. זה האמצעי שלהם, ושל חלקים בעולם הערבי והמוסלמי, להתנגח בישראל", כך אומר יו"ר ועדת החוץ והביטחון וראש השב"כ לשעבר, ח"כ אבי דיכטר, בראיון מיוחד ל"ישראל היום".

דיכטר היה ראש השב"כ כאשר פרצה אינתיפאדת אל־אקצא, שהחלה בעלייתו של אריאל שרון להר. בשבוע שעבר ביקרנו בהר, כדי לנסות להבין אם משהו השתנה מאז במקום שנחשב לנפיץ ביותר בעולם. "אתה יודע מה הדבר הכי מתסכל בתחרות מיס יוניברס?" הוא שאל בצאתנו. "להיות במקום השני. הר הבית הוא מקום שני, אחרי מכה ומדינה. להר הבית לא עולים באמת. אין לפה חאג'. בשבילם, העובדה שישראל כבשה את הר הבית זה מנוף יוצא מן הכלל, אבל היעד האמיתי שלהם הוא לא פה - הוא בסכסוך. הר הבית הוא רק האמצעי".

הר הבית עמוס מבקרים בתקופה הזאת של השנה. כ־7,000 תיירים מגיעים לכאן בממוצע ביום, ועוד כ־150 יהודים. כבר משעת בוקר מוקדמת מתחילה העלייה להר: יהודים ותיירים דרך גשר מוגרבי, מתפללים ערבים דרך אחת משמונה הכניסות האחרות להר.

בעבר היו גובים עשרה דולרים מכל מבקר בהר. זה היה מקור הכנסה לא רע, שנגדע בהחלטה ישראלית משנת 2000, משום שהוא רימז על כך שהריבונות במקום לא שייכת לישראל אלא למי שגובה את הכסף. בהמשך לכך גם נאסרה מכירה של מזכרות או אוכל על ההר.

ההר מאובטח מאוד. בכל אחת מהכניסות אנשי משטרה ומג"ב, שבודקים את העולים. אמצעי בדיקה טכנולוגיים אין, והבדיקה נעשית ידנית. מחפשים בתיקים, ואם יש צורך אז גם על הגוף. החשש העיקרי הוא שמישהו - מוסלמי או יהודי - יכניס נשק להר.

הדאגה קיימת משני הצדדים. מיהודים קיצונים שינסו לבצע פיגוע, או ממוסלמים שיכניסו לכאן נשק קר או חם לפיגוע מיידי או לצרכים עתידיים. מפקדי המשטרה כאן קובעים בנחרצות שאין כלי נשק על ההר, אבל דיכטר זהיר בהרבה. "אני אומר לך שהנחת העבודה שלנו חייבת להיות שיש נשקים על ההר. המשטרה חייבת להיות עם חשיבה שהיא עלולה להיות מופתעת בנשק חם".

שנמצא שם לאיזה צורך?

"אם קיים נשק, אז בראייתם זה כדי להתמודד עם ניסיונות לכפות עליהם משהו שהם לא רוצים שיקרה. מחר הם יחליטו למשל שהמשטרה לא תיכנס למסגד אל־אקצא כשיש התחממות, אז הם יודעים שככה הם לא יצטרכו לעמוד מול שוטרים רק בידיים חשופות".

משבר המגנומטרים, שבו נרצחו שני שוטרים ביולי 2017 מירי של שלושה ערבים ישראלים, מנע הצבת אמצעי בידוק מתקדמים שהיו מקשים הכנסת כלי נשק להר. דיכטר תומך בהצבת מגנומטרים: "אני יודע שבסופו של דבר יהיה בידוק בכניסות להר הבית. אני לא יודע להגיד לך איך הוא ייראה, אבל יהיה בידוק משום שכולם מבינים את הרגישות של מה שיקרה אם חס וחלילה יהיה כאן עוד פיגוע.

"הרי אז נשאל את עצמנו איך הרשינו לאנשים להיכנס עם נשק להר, וצריך לזכור שכמות האנשים שנכנסת לפה בשיא מגיעה למאות אלפים ביום, וקשה מאוד לבדוק את כולם. וגם לכן אני חושב שהנחת העבודה חייבת להיות שיש נשק בסליקים על ההר, ומי שזאת לא הנחת העבודה שלו מחמיץ לדעתי רכיב משמעותי בתפקידו".

גוזל שהפך לציפור טרף

למרות כמויות התיירים והמבקרים, ההר נקי מאוד. הכל מסודר, רגוע, רחוק שנות אור מהאלימות המתוקשרת שמעלה אותו לכותרות חדשות לבקרים. המשטרה כאן ערוכה למעברים הקיצוניים האלה. המפקדים מנוסים מאוד, רובם כבר כמה שנים בתפקיד, כולם עברו לא מעט עימותים סביב ההר.

לביקור מתלווה אל דיכטר כל שרשרת הפיקוד בגזרה. נצ"מ חיים שמואלי, שמפקד על מרחב דוד (העיר העתיקה), סנ"צ יובל ראובן, שמפקד על המקומות הקדושים (הר הבית, הכותל וכנסיית הקבר), ורב־פקד דניאל מזרחי, מפקד ההר. תחנת המשטרה על ההר היא סממן הריבונות הישראלי היחיד, ולכן מותקפת בקביעות באירועים אלימים. בניסיון להציב עובדות בשטח, מיקם הווקף את משרדיו מצידה האחד, ואת משרד מאבטחיו מצידה האחר.

אריאל שרון ז"ל בהר הבית // צילום: אי.פי

כמה עשרות אנשי הווקף פזורים בכל רחבי ההר, ומלווים את הנעשה במקום מרחוק. באמצעות מכשירי קשר הם מדווחים הלאה, אך נמנעים ממגע. קצת כמו שומרים במוזיאון, שעוקבים אחר המבקרים ומתערבים רק במקרה הצורך. את דיכטר הם מלווים בעניין מיוחד: בכל זאת, אישיות ישראלית בכירה, פוליטית, עם עבר ביטחוני בולט, היא תמיד אירוע חריג. לביקורו על ההר קדמו התייעצויות ממושכות עם גורמי הביטחון, מחשש שהוא יעורר מהומות בתקופה רגישה; בהתחלה נרמז לו שכדאי שיוותר, אך בסופו של דבר הוחלט לאשר את הביקור.

דיכטר היה, כאמור, ראש השב"כ כאשר שרון עלה להר ב־29 בספטמבר 2000, באירוע שהצית את האינתיפאדה השנייה. "עשינו בדיקה עם כל הגורמים, ולא ראינו בזה שום בעיה", הוא אומר. "זה היה יום חמישי. למרות שחברי הכנסת הערבים חיכו לו על ההר ועשו פרובוקציה, האירוע כאן הסתיים יחסית בשקט. רק למחרת פרצה הסערה, שזה היה התירוץ שלה".

האלימות שהתחדשה למחרת על ההר, בסיומן של תפילות יום השישי, היתה גדולה בהרבה מבעבר. המשטרה פרצה להר בנשק חם; ארבעה פלשתינים נהרגו על ההר, ושלושה נוספים ברחבי העיר העתיקה. מאות נפצעו. האלימות התפשטה במהירות גם לערביי ישראל, לגדה המערבית ולרצועת עזה.

"התובנות העיקריות מאז הן שהרוג בהר הבית זה לא הרוג רגיל. זה דבר אחר", אומר דיכטר. "ולכן צריך לטפל באירועים כאן באופן שלא יהיו הרוגים. החל מהנשק ושיטות הפעולה, והאנשים שאתה מכניס והמפקדים שמנהלים את האירועים. הכללים בהר הבית שונים, ושילמנו עליהם שכר לימוד גבוה".

וישראל לא מאבדת ריבונות בדרך שהיא פועלת על ההר?

"אתה לא מוסיף או גורע מהריבונות באופן שבו אתה מטפל באירועים. בהר הבית אי אפשר לממש ריבונות כי הסטטוס קוו קובע שאין דגלים או סממנים אחרים, ולכן אין כאן סממן של ריבונות למעט תחנת המשטרה".

ממילא, סבור דיכטר, הווקף נוקט בהר הבית את שיטת הסלאמי. "חותך כל פעם פרוסה קטנה, וכשהם רואים שאפשר לחתוך פרוסה גדולה, כמו שעשו ב־99' עם אורוות שלמה, אז זה מה שהם עושים בלי להתבייש.

"הם קיבלו כאן אז את המסגד הכי גדול באזור שנבנה לא בזמן הטורקים או הבריטים אלא בזמן ישראל, ואנחנו עצמנו עין. אמרנו שצריך לתת לגוזל לפרוש כנפיים וללמוד לעוף. לא הבנו שהגוזל הזה הוא ציפור טרף. הר הבית זה המקום היחיד שאתה רואה בו ביטחון עצמי מופגן של הפלשתינים. בלי להתבייש".

תסביר.

"הם מרגישים שהם בעלי הבית. שיש להם גב לא של הרשות הפלשתינית השברירית אלא של מדינות. אנשי הווקף כאן לא מרגישים שליחים של אבו מאזן אלא של מלך ירדן, של מלך מרוקו, של ארדואן, של כל האסלאם. אני מכיר פלשתינים לא רע. תסתכל עליהם. תראה את הביטחון העצמי שלהם".

יש בכלל מדיניות ישראלית ברורה לגבי הר הבית?

"בסופו של דבר אנחנו מכתיבים פה את הדברים. הסטטוס קוו מאוד ברור, ובמקומות שהם קוראים עלינו תיגר צריך לפעול בנחרצות".

דוגמה לכך היא המסגד שביקש הווקף לפרוץ לפני כחצי שנה במתחם שער הרחמים. "זאת דוגמה קלאסית שבה הם קיבלו אישור לבנות משרדים לווקף, אבל הכוונה האמיתית שלהם היתה ברורה: הם לא מתכוונים לעשות שום דבר אחר ממסגד", הוא אומר. "ככל שזה תלוי בי, זה לא יקרה. אני לא רואה שום ממשלה בישראל שתתיר להם לבנות מסגד בשער הרחמים".

אבן קטנה, סלעים גדולים

התיירים מסתובבים על ההר בחופשיות, מלווים רק במדריכים. היהודים מאובטחים: גם כדי שלא יותקפו, וגם כדי שלא יתפללו. המשטרה מקפידה על סממנים חיצוניים כמו טליתות וציציות, אבל פחות על מלמול - למעט אצל פרובוקטורים מוכרים. הפנים והשמות של אלה מוכרים, ולעיתים גם נמנעת עלייתם להר.

דיכטר סבור שיש להתיר עליית מתפללים יהודים להר, "בדיוק כמו שמאפשרים כניסת מתפללים מוסלמים". הוא סבור שהגישה כיום אצל הפלשתינים כאן היא אמוציונלית ולא רציונלית, משום ש"כאשר מוסלמי כאן רואה מישהו שחובש כיפה או עונד צלב הוא משתגע".

עם זאת, השינוי הזה צריך לדעתו להיעשות בהסכמה ומתוך מחשבה עמוקה, משום ש"הר הבית הוא אבן קטנה שמחזיקה סלעים גדולים, ואתה חייב לשאול את עצמך מה יקרה אם תזיז אותה אחרי 52 שנים שבהן הכל התקבע פה, וכל שינוי עלול לעורר זעזועים משמעותיים".

החשש התמידי הוא מפיגוע של קיצונים יהודים. מאז המחתרת היהודית בשנות ה־80 לא היתה התארגנות טרור יהודית שלא עסקה באפשרות לפגוע במסגדים על ההר, או שכמו שחלקן כינו זאת: להסיר את השיקוץ מהמקום שבו עמד בית המקדש.

דיכטר זוכר שתי התארגנויות כאלה מתקופתו כראש השב"כ: האחת ביקשה לירות טיל נ"ט להר, והשנייה לשגר טיסן עם חומרי נפץ. "רימון יד בהר הבית שקול למלחמה", הוא אומר. "תראה מה קרה בעקבות ההצתה של מסגד אל־אקצא ב־69', או אחרי פריצת מנהרת הכותל".

למה יגרום פיגוע על ההר?

"לפיגוע על הר הבית יש השלכות הרבה יותר רחבות ממה שיהיה כאן, ואני שם על כך את כל ניסיוני הביטחוני ואת היכרותי עם העולם המוסלמי. כאן יש לנו צבא ושב"כ ומשטרה, ואנחנו יודעים להתמודד עם זה ולהכיל את זה, אבל אני דואג מה יקרה ליהודים ולישראלים בכל רחבי העולם - הם יהפכו למטרה בכל מקום שיש בו מוסלמים".

אנחנו צריכים להיות מוטרדים?

"כן. יש אנשים שהחשיבה שלהם היא ברבדים שמנותקים מהמציאות שאנחנו חיים בה. מחר יכול לקום איזה ברוך גולדשטיין כזה, שיחליט שאלוהים נגלה אליו בחלום ושלח אותו לעשות כאן פיגוע, ולגרום נזק שיהיה לו אפקט עצום". הדרך להתמודד עם האיום הזה, לדבריו, היא בשני מעגלים מיידיים - מודיעין ואבטחה פיזית על ההר - וגם בשיחות עם הגורמים היחידים שלדעתו עשויים להשפיע על הקיצונים - רבנים.

"אחרי ניסיונות הפיגוע שהיו בתקופתי, הלכתי להיפגש עם הרבנים. אמרתי להם שאני לא חושב שהם אלה שנותנים את ההנחיות, אבל הם חייבים לגלות אחריות. יש להם לא רק אחריות מיידית למה שקורה כאן, אלא לכל יהודי וישראלי ברחבי העולם".

"הפלשתינים הם עם פחדן"

את הביקור המשמעותי ביותר שלו בהר הבית עשה דיכטר דווקא באופן פרטי. זה היה ב־2003, בתו עמדה לפני גיוס ורצתה טיול משפחתי בחו"ל, אבל דיכטר היה ראש השב"כ ולא היה יכול לנסוע.

"הפיצוי היה סיור של יומיים בירושלים שהם לא ישכחו בחיים", הוא אומר. "יום אחד בירושלים של פעם, ויום אחד בירושלים של היום. לקחנו את המדריכים הכי טובים. זה הסיור הכי מעמיק שהיה לי פה".

יכול להיות פתרון להר הבית?

"אני לא רואה כרגע פתרון בדמות של הידברות איתם כי הפלשתינים הם עם פחדן. אין להם אומץ לעשות דברים שהם לא מלחמתיים. כדי לעשות פיגוע באוטובוס לא צריך להיות אמיץ, צריך להיות פנאט ולא לראות מטר מעבר לאף שלך. תראה מה עשו סאדאת וחוסיין, ותסתכל על ערפאת ואבו מאזן. מדברים עכשיו על עסקת המאה: אפשר לבנות עליהם שהם תמיד יפתרו לנו את הבעיה".

בכל זאת, דובר על ריבונות בינלאומית על ההר, להתיר תפילה לכולם, דברים מהסוג הזה.

"הר הבית יכול להיות סעיף אחד מני רבים בהסכם שלום, אבל אין אף מנהיג פלשתיני שילך לשם, יעמוד בכנסת ויגיד 'הסתיימה דרך הטרור'. בהתחלה חשבתי שלערפאת יש הזדמנות להיות כזה, אבל כשהכרתי אותו מקרוב ראיתי שזה לא הוא".

כלומר ההר כמוקד חיכוך ילווה אותנו לנצח?

"כן. או לפחות עד שיהיו מנהיגים, בשני הצדדים, כמו בגין ורבין, שילכו למהלכים ו־ויתורים דרמטיים".

בינתיים, הוא סבור, חייבת ישראל לעמוד על שלה. לא להפר את הסטטוס קוו כדי לא לעורר מהומות, אבל להקפיד שלא לשלם על כך מחיר. "יש מאמץ ברור להפוך את כל הר הבית לאל־אקצא", הוא אומר.

"אם הם יצליחו לטעת את התחושה שהר הבית זה אל־אקצא, תהיה להם לגיטימציה למנוע כניסת יהודים להר, ולנהוג בדיוק כמו במכה ומדינה, שם הכניסה ללא־מוסלמים אסורה. זה המוטיב המרכזי שמנחה אותם, ולא רבים אצלנו מבינים את היעד הזה שלהם, ואת מה שנגזר מזה לגבי היעדים שלנו. אנחנו חייבים להיות ערים לכך. זה מאבק תודעתי מורכב שאסור להקל בו ראש".