הבת נהרגה בתאונה - האב מצייר כאב

לפני עשר שנים נהרגה מורן בן אבו בתאונת דרכים במחלף בן־גוריון, כשנהג עם תיק תעבורתי כבד פגע ברכב שבו ישבה. מורן, רק בת 20, השאירה אחריה משפחה מרוסקת ושבורה שהתקשתה להתמודד עם אובדנה.

בשנים שלאחר מכן שימש אב המשפחה, איציק, קצין התנועה של יהודה, במשטרת מחוז ש"י. בגזרה שנחשבת לאחת הקשות בארץ, הוא נאבק להפחית את תאונות הדרכים ולהילחם בעברייני התנועה מסכני החיים. לאחר שסיים את תפקידו, הלך בנו תומר בעקבותיו והחל לשרת גם הוא באגף התנועה. 

בסוכות הקרוב תציין משפחת בן אבו עשר שנים בדיוק למותה של מורן. עשר שנים מאז הפעם האחרונה שבה ראו אותה מחייכת, צוחקת ומדביקה את האחים בשמחת החיים שלה, בחיוניות ובאופטימיות הנצחית. 

הבוקר הארוך ביותר

זה היה יום חמישי בערב, כשמורן התכוננה לצאת עם חברותיה הטובות ממעלה אדומים שבה התגוררה למסיבת יום הולדת בתל אביב. כעבור כמה שעות, סמוך לשעה חמש בבוקר של יום שישי - ערב חג הסוכות - אירעה התאונה הקשה. במשך שלושה ימים שכבה מורן בבית החולים מחוסרת הכרה, עם פגיעה קשה בגזע המוח, עד שנפטרה ביום השני של חול המועד סוכות. עשר שנים לאחר האירוע שהרס את משפחת בן אבו, חסרונה של מורן מורגש יותר מתמיד בקרב בני משפחתה, וכל אחד מהם ממשיך לשאת עימו משא כבד של עצב, אבל וגם אשמה.

כשרפ"ק איציק בן אבו, בן 58, משחזר את היום ההוא, הדמעות מציפות את עיניו. פעם בכה לעיתים נדירות. הוא לא יודה, אבל 27 שנים כקצין משטרה, אשר היה בעשרות זירות של פיגועים ורציחות, ואולי אפילו במאות, השפיעו והקשיחו אותו. פקודיו הכירו אותו כאדם קר רוח. מאז שמורן נהרגה, הדמעות זולגות, בעיקר כשהוא מדבר עליה. 

"בבית החולים היא שכבה ללא שריטה". תומר (מימין) ואיציק בן אבו // צילום: מרים צחי

הוא שימש אז בתפקיד קצין אגף קהילה ומשטרה במרחב מוריה בירושלים. "הייתי בשטח כשמפקד מרחב מוריה, דורון ידיד (היום מפקד מחוז ירושלים; א"פ) זימן אותי אליו להערכת מצב. זה נשמע לי מוזר, כי לא נהגנו לעשות הערכת מצב אחרי שכבר התחילה המשמרת, אלא אם כן קרה משהו דחוף. היתה לי תחושה לא טובה", הוא נזכר. 

לקראת שמונה בבוקר הגיע למשרדו של ידיד, והאחרון סיפר לו כי בתו היתה מעורבת בתאונת דרכים ומאושפזת בבית החולים תל השומר. "מורן לא רצתה לצאת באותו לילה, אבל חברה שלה שכנעה אותה לחגוג איתה יום הולדת והיא הסכימה", נזכר בן אבו וממשיך: "בדרך חזרה הביתה, למעלה אדומים, הרכב שלה - הרכב המשפחתי שלנו - התחמם ומורן נאלצה לעצור בשוליים של מחלף בן־גוריון. היא הדליקה ארבעה וינקרים, יצאה מהרכב ופתחה את מכסה המנוע כדי לקרר קצת את הרכב. אחר כך התיישבה במושב הנהג והספיקה להחליף עם החברות שלה משפט אחד על המסיבה שממנה חזרו, כשרכב שנסע בכביש סטה לשוליים והתנגש ברכבן. מעוצמת הפגיעה הרכב שלהן הסתחרר ועף לאמצע הכביש". מורן, שלא הספיקה אפילו לחגור את עצמה בחגורת הבטיחות, נפצעה אנושות כשספגה מכה קשה בחלק האחורי בראשה.

איציק ביקש מידיד כי לא יודיעו לאשתו על התאונה לפני שיגיע לתל השומר ויראה במו עיניו מה מצבה של בתו. כשהגיע לתל השומר, התקשר לבנו הבכור תומר, אז שוטר ביס"מ של מחוז ש"י, וביקש ממנו להגיע בהקדם לבית ההורים, שם היו באותה עת האם נאווה והבת הצעירה הילה. 

"באותו בוקר התכוננתי לצאת לעבודה כשאבא שלי התקשר אלי וסיפר לי שמורן נפצעה קשה בתאונה והיא מאושפזת בתל השומר", מספר תומר בקול שקט, "הוא ביקש ממני להודיע לאמא ולהילה מה שקרה, ולהגיע איתן לבית החולים. זה הרגיש לי כמו הבוקר הכי ארוך בחיים שלי. 

"הגעתי הביתה וישבתי עם שתיהן בסלון. הילה ישבה לידי ואמא שתתה קפה, ואני לא מצליח להביא את עצמי לספר להן על התאונה. אמא שלי לא הפסיקה להתקשר לטלפון של מורן ולא הבינה למה היא לא עונה לה. היא נלחצה ואמרה לי, 'אולי תנסה אתה להתקשר אליה, אולי תתקשר לאבא שהוא ינסה', ותוך כדי כך היא לא מפסיקה להתקשר, שוב ושוב. בסוף לא יכולתי יותר וסיפרתי לה שהיתה למורן תאונה והיא מאושפזת בבית חולים". 

אזכרה בלי אמא

תומר, בן 33, בחר גם הוא, לפני כשנה, להצטרף לאגף התנועה לאחר שירות ארוך ביס"מ, ומעיד על עצמו כמי שמתמקד בעיקר בתפיסת עברייני תנועה מסכני חיים דוגמת עקיפה בקו לבן, שימוש בטלפון בעת נהיגה ושכרות. "כשאני נתקל במישהו שיכור אני לא מוותר ואני אקח אותו עד לבית החולים כדי לעשות לו בדיקות". הוא מודה כי הוא מונע מסיבות אישיות. "תמיד שאלתי את עצמי איך אנשים מתנהלים ככה על הכביש ואף אחד לא מטפל בהם. כעת יש לי את האפשרות לעשות משהו בנדון ואני מרגיש שיש לי תרומה משמעותית". 

מלבד העצב והגעגועים לאחותו, תומר גם נושא איתו משא כבד של אשמה. הוא מופנם מאוד ולא מרבה לדבר על מורן. את שמה חרט על זרועו, לזיכרון נצחי שילווה אותו תמיד. "באותו יום, כשהיא רצתה לצאת למסיבה, היתה תקלה באוטו והיא התחננה אלי שאתקן לה אותו. הייתי עסוק, אבל היא ביקשה ועשיתי מאמצים מאוד גדולים ותיקנתי לה את האוטו כדי שתוכל לנסוע באותו לילה. עד היום אני סוחב את זה איתי. אני מרגיש אשם". 

את הנטל הרגשי הוא סחב בתוכו, בלי ששיתף אף אחד במשך יותר מתשע שנים. לפני שנה סיפר לראשונה לאביו איציק על רגשות האשם והתחושות המלוות אותו מאז התאונה. 

ציור של איציק בן אבו

"אמרתי לו שאי אפשר לחיות בתחושה של אילו הייתי עושה ככה, זה היה קורה, ואילו לא הייתי עושה ככה, אז זה היה קורה אחרת. הגורל מעורב פה", אומר איציק. הוא פונה לתומר ואומר לו: "רצית לסייע לאחותך כדי שהיא תיסע ותבלה. לא היתה לך כוונה שדבר כזה יקרה. באותה מידה גם אני הייתי יכול להרגיש אשם על כך ששלחתי אותה ללמוד נהיגה, על שנתתי לה לנהוג ברכב המשפחתי שלנו. זה לא משהו שתלוי בי או בך. מה שצריך לזכור זה שאהבנו אותה מאוד, הגנו עליה כמיטב יכולתנו".

זמן קצר לאחר שתומר סיפר להן על התאונה, נסעו נאווה, הילה ותומר לבית החולים תל השומר ופגשו שם את איציק. "כשראיתי אותה בבית החולים היא היתה ללא שריטה אפילו. היא פשוט נפגעה בגזע המוח כשהרכב שלה נמחץ לחלוטין. ביקשתי מהרופאים שלא ינתקו אותה מהמכשירים עד שאמא שלה תגיע ותוכל להיפרד ממנה. מורן שכבה במיטה ללא תנועה. נראה היה שהיא ישנה. אני זוכר שלא יכולתי להרחיק את העיניים מהמוניטור וראיתי איך סימני החיים שלה אוזלים באופן הדרגתי מגופה, עד שהיא נפטרה. עד היום קשה לי להסתכל על מוניטורים", מספר איציק. 

כשניסה לספר לאשתו, נאווה, פרטים על התאונה, היא סירבה להאמין ולשמוע. "נאווה ומורן היו חברות מאוד טובות. היה ביניהן קשר של הרבה יותר מאמא ובת. וגם בין מורן והילה, שקטנה ממנה בשנה ועשרה חודשים, היה קשר אמיץ מאוד. אחרי שמורן נפטרה אשתי הדחיקה את זה. עד היום היא לא הולכת לאזכרות שלה ולא מדברת על זה. קשה לה מאוד להתמודד עם האובדן. היא שבורה". חדרה של מורן נשאר בדיוק אותו דבר. "קשה לנו. אנחנו לא מסוגלים להיכנס לשם", איציק מודה. 

נאום בשם הבת

על מורן מספרים איציק ותומר כי היתה ילדה מאוד ביישנית אבל חברותית, מלאת שמחת חיים, שאהבה בעלי חיים וחלמה להפוך לווטרינרית. "אם יש מישהו שהאמנתי לו וידעתי שיגשים את החלום שלו מגיל קטן, זו היתה מורן. היא היתה מאוד נחושה בעניין הזה", מספר איציק. בשנות ילדותה הביאה שוב ושוב אל הבית גורי חתולים נטושים שמצאה ברחוב, ועד לפני שנה עוד טיפלו נאווה ואיציק בכלב הזקן של מורן, עד שנאלצו להרדים אותו לאחר שהיה חולה מאוד. 

לאחר שהתחתנו, התגוררו איציק ונאווה בשכונת רמות בירושלים וגידלו שם את שלושת ילדיהם. כשמורן החלה לסבול מחרמות והצקות של ילדים בשכונה, עקב תפקידו של אביה, החליטו ההורים לעקור למעלה אדומים. כשהיתה בת 12 החלה ללמוד בבית ספר חדש בעיר, פרחה ורכשה לה חברות טובות, אשר ליוו אותה עד יום מותה. בגיל 18 החליטה ללכת בעקבות אביה ואחיה הגדול, אשר שירת אז ביס"מ מחוז ש"י, והתגייסה למשטרה. מורן שירתה במרחב דוד בירושלים, במב"ט 2000 - מערכת המצלמות אשר חולשת על העיר העתיקה. במסגרת תפקידה קיבלה תעודת הצטיינות, ושלושה חודשים לפני שעמדה להשתחרר ולהגשים את חלומה ללמוד וטרינריה, נפגעה בתאונה שממנה לא שבה. היא נקברה בהר הרצל בירושלים. 

"עבורי, המכה היתה כפולה ומכופלת", אומר איציק, "כאיש משטרה, כקצין, אתה מרגיש חזק. כל יכול. כל חייך אתה מגן על האזרחים ועל המשפחה שלך. ופה לא הצלחתי. נכשלתי במשימה להגן על הילדה שלי", אומר איציק ומוסיף: "כשמורן נהרגה השיקול שלי היה איך להחזיק את המשפחה שלא תתנפץ לרסיסים. אני מודה, היו לי רגעים חשוכים מאוד, קשים, אפילו מאסתי בחיים באותו רגע. ואז החלטתי שכדי שהמשפחה שלי תעבור את זה ותישאר מאוחדת, אני חייב להקרין להם כוח, עידוד וחשיבה חיובית". 

בלילה הרגשות יוצאים 

הוא חזר במהירות לעבודה שלו. אך אם פעם הקריירה במשטרה והקידום הנכסף היו מה שעמד בראש מעייניו, משהו השתנה כעת. אחרי מותה של מורן הקידום שציפה לו וחיכה לו כל כך באותה שנה, כבר פחות עניין אותו. בן אבו החליט לעשות שינוי וביקש לעבור לתפקיד קרוב יותר אל הבית. "זה כבר לא דיבר אלי יותר. הרגשתי שעכשיו זה כבר תפל לחשוב על טובתי האישית או על קידום הקריירה שלי", הוא אומר. הוא שימש קצין שיטור וקהילה בתחנת מעלה אדומים, עד ששמע שמתפנה תפקיד באגף התנועה של מחוז ש"י. "מאוד רציתי לתרום בנושא תאונות הדרכים". 

היה זה זמן קצר לאחר שגילה כי לנהג שפגע ברכב של מורן יש גיליון הרשעות ארוך מאוד. לנהג, יהודי תושב לוד, היה עבר של שימוש בסמים ו־40 עבירות תנועה קשות. "הלכתי לדיונים בבית המשפט ושמתי לב שכל הזמן מתמקדים בבעיות ובמצוקות האישיות שלו. אפילו פעם אחת בדיונים שלו הוא לא הישיר אלי מבט ולא ביקש סליחה. במקום זאת, כל הזמן הדגישו את מצבו האישי והבעיות הסוציאליות שלו, והתרשמתי שהשופטת מאוד אמפתית כלפיו, במקום להיות אמפתית כלפי הקורבן והמשפחה שלה", מספר איציק. 

"זה לא רק אובדן של אדם, אלא הרס של משפחה שלמה". מעל קברה של מורן ז"ל // צילום: דודי ועקנין

בן אבו ביקש לשאת דברים מול השופטת ואמר לה בדיון: "אני איציק, אביה של מורן, מדבר בשמה, בשם אמה, אחיה ואחותה. מורן היא אולי עוד נתון סטטיסטי, אבל היא לא יכולה לבוא לכאן ולזעוק את זעקתה. מורן נהרגה בשיא פריחתה. ברגע נוראי אחד כל החלומות והתקוות התנפצו. מה שנותר אלה התמונות והמצבה הקרה. מאחור, היא השאירה אם שהדחיקה את מותה. אמה של מורן אינה מכירה 

בכך שהיא מתה, היא אינה מתאבלת או מדברת עליה, כי נפשה לא עומדת באובדן הנוראי. אחותה, הילה, היתה חברתה הטובה ביותר ואשת סודה. אחיה, תומר, שהיה תמיד האח הגדול והמגונן, חש חוסר אונים. 

"ואני... אני מסתובב עם חלל עצום, תחושה של נכות וחוסר אונים. הבת שגידלתי, חינכתי ואהבתי, מתה ואני לא יכולתי להגן עליה ברגע האמת. מורן תמיד נהגה בזהירות ולאט, כל האחריות והזהירות שלה היו שוות כקליפת השום, והכל בגלל נהג אחד חסר אחריות שפגע בה בכביש ריק".

בן אבו דרש מהשופטת להחמיר בעונשו של הנהג, ששינה את גרסאותיו כמה פעמים, ואשר החקירה לגביו קבעה כי סטה מהנתיב לאחר שנרדם על ההגה. מסיבה לא ברורה, לאחר התאונה, לא נעשתה לנהג בדיקה לגילוי סמים או אלכוהול. בסיום דבריו, אמר איציק לשופטת: "אין אני מבקש נקמה, אלא צדק, שייצור אצל הנאשם ואצל נהגים אחרים הרתעה במידה כזאת שתצמצם אסונות כאלה בעתיד". לבסוף, נגזרו על הנהג 15 חודשי מאסר בכלא. באותה תקופה נחשב עונש זה למשמעותי. 

שש שנים לאחר התאונה, החל בן אבו לשרת כקצין אגף התנועה של אזור יהודה במחוז ש"י. פקודיו ביחידה ידעו כולם על הסיפור האישי שלו, והוא ביקש משוטריו להתמקד בעבירות מסכנות החיים. "כל הזמן אמרתי להם שמשמרת זו שליחות. שהם יוצאים ומצילים חיי אדם. אי אפשר למדוד את זה, או לכמת את זה, ופעילות של אכיפה, של נוכחות בצירים בעייתיים, יכולה להציל חיי אדם".

בשנים שחלפו מאז מותה של מורן ניסה למלא את החלל, ללא הצלחה. "ההתמודדות נמשכת כל הזמן. היא לא דועכת. הגעגועים רק מתגברים. זה בור שנפער ולא ייסגר לעולם". 

צבעים אופטימיים וחיים

לפני חמש שנים הציע לו חבר ללכת לשיעור רישום, כתרפיה. "מעולם לא ציירתי", מספר איציק, "הגעתי לסטודיו ועשיתי רישום בפחם של איש זקן". מאז, חמש שנים שהוא מצייר ואף הספיק כבר להציג תערוכה במכללה הלאומית לשוטרים. הוא מצייר הרבה בעלי חיים ונופים, ומסביר: "זה מזכיר לי את מורן ונותן לי סוג של שלוות נפש, דרך לפרוק את הרגשות. אני מצייר בדרך כלל בצבעים אופטימיים וחזקים, כמו שהיא היתה, ומרגיש שכך אני מתחבר אליה מחדש". 

בכל פעם שהוא מצייר, מעיד איציק, הוא מרגיש כמו מי שקיבל זריקת אדרנלין, והציור עזר לו להוציא החוצה את כל הרגשות המודחקים ההם. "אחרי מותה של מורן אני הייתי הסלע שעליו נשענה המשפחה שלי, אבל לי עצמי, לא היה על מי ועל מה להישען, למעט האהבה של המשפחה שלי. לא באמת יכולתי להתאבל על מורן, כי כל הזמן דאגתי לאשתי ולילדים. לא הרגשתי שיש לי עם מי לדבר על מה שאני מרגיש ורק בלילה, כשהייתי לבד, יכולתי לפרוק, הרשיתי לעצמי לבכות בכי תמרורים. 

"אני טיפוס מופנם ורגיש, אבל אני לא מראה את זה. הציור נותן לי דרך להוציא את הדברים החוצה. אחת הסיבות לכך שאני ממשיך לצייר, זה בגלל החלום שלי לצייר את מורן יום אחד. אני חולם שאשב ואצייר את הבת שלי, שאצליח לתפוס את המהות שלה. לצערי, עדיין לא הצלחתי להביא את עצמי לצייר אותה".

"הציור נותן לי דרך להוציא את הדברים החוצה". ציור של איציק בן אבו

בשלוש שנות כהונתו כקצין את"ן יהודה, חווה איציק זירות קשות של תאונות, פעמים רבות הרגיש תחושות של דז'ה וו, או הרגיש שהוא חוזר אחורה לאותם ימים חשוכים שלאחר מותה של בתו. כך היה, למשל, בנובמבר 2015, כשהחיילת סתיו פרטוש, גם היא תושבת מעלה אדומים, נהרגה בהתהפכות של אוטובוס שבו נסעה בכביש בין רימונים לכוכב השחר. בן אבו, שהיה בזירת התאונה, מספר כי התקשה להכיל את רגשותיו, כאשר ראה את אביה של סתיו, יוסי פרטוש, בכיר בשירותי הכבאות ביהודה ושומרון, מגיע לזירה כדי להשתתף בחילוץ הלכודים ומגלה כי בתו נהרגה. 

כך היה גם כשטיפל בזירת תאונה מחרידה באזור עפרה, כשמשפחה פלשתינית מג'בל מוכאבר נמחקה כולה כשהרכב שבו נסעה התנגש באוטובוס ממוגן ירי. בשנים אלה, שבהם נאלץ, בלית ברירה, לנטרל את רגשותיו האישיים ולשמור על מקצועיות, המשיך לצייר בלי הפסקה. 

למרות הקשיים לא חשב מעולם לעזוב את תפקידו. "אם יש משהו שקשה לך, שאתה מפחד ממנו, עדיף להתמודד איתו. חוץ מזה, באמת הרגשתי שאני עושה משהו טוב לטובת האזרח. הרגשתי שאני מצליח לייצר שינוי בגזרה", הוא אומר. 

לאחר שלוש שנים כקצין התנועה באזור יהודה, עבר לפקד על תחנת מגילות ובעוד כמה חודשים יפרוש מהמשטרה והוא מתכנן להקדיש את מרב זמנו לשיפור טכניקת הציור שלו כדי שיוכל להגשים את חלומו ולצייר את מורן. 

"מורן היתה נהגת טובה ומאוד זהירה", אומר האב בסיום שיחתנו, "סמכתי עליה בעיניים עצומות, אבל זה לא משנה כמה אתה נהג טוב, מספיק שנהג גרוע יגיע מולך וישנה את כל מהלך חייך. אנשים חייבים להבין שכשהם נוהגים בכביש, זה כאילו שהם אוחזים באקדח טעון. כל טעות, כל היסח דעת, כל שטות, עלולים לעלות בחיי אדם. זה לא רק אובדן חיים של אדם, זה הרס של משפחה שלמה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו