בערב יום הכיפורים הזה, אני סולח לעצמי. סולח שלא מימשתי את הפוטנציאל שלי, שלא עשיתי כל מה שיכולתי, שלא נתתי את כל מה שהיה צריך לתת, שלא ראיתי את כל מה שהייתי חייב לראות.
אני סולח לעצמי שאני גרסה הרבה פחות טובה של עצמי ממה שנדמה לי שאני יכול להיות. אני מוחל לעצמי על כל ההזדמנויות שפספסתי, על כל הפעמים שנדחפתי לתוך משהו שלא היה שלי. אני סולח לעצמי על הרגשות השליליים שלי, כי כעס עליהם לא יעזור, הם תמיד יהיו. מקבל אותם באהבה.
בכיפור הזה אני סולח לעצמי על היהירות, על ההצטנעות, על המילים הקשות מדי, הרכות מדי, על כל אי־דיוקיי. סולח לעצמי על אוסף האי־מושלמויות הזה שנקרא אני.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
כשאני סולח לעצמי, אני מוציא את האוויר מהבלון הנפוח שנקרא "אני". אני מכיר בכמה אני שרוט, מצולק, נזקק, אבל לא הופך את התכונות האלה למרכז חיי.
מי שלא סולח לעצמו, מתעסק בעצמו כל הזמן. מטרת הסליחה העצמית היא להפסיק לחשוב כל הזמן על עצמי ועל ענייניי וכישלונותיי. כשאני סולח לעצמי על הכל, אני יכול לראות שיש מולי זולת, ולסלוח גם לו על כל חסרונותיו ודפיקויותיו. לכולנו יש על מה לבקש סליחה, לכולנו יש זכות לסלוח, לשחרר, לעשות אתחול מחדש כל רגע.
ואם אנחנו בסליחות, אז אני מבקש מכם סליחה. על מה? אין לי מושג. על מה שתבחרו. לא דייקתי, לא כיוונתי לדעתכם, לא מילאתי את תפקידי על פי טעמכם, לא באתי לכם טוב, או באתי לכם טוב רק בחלק מהדעות שלי, ואז פתאום שלפתי דעה שלא הסתדרה עם הדמות שבניתם. סליחה. אני יכול לומר שאשתדל יותר, אבל זה שקר. סליחה גם על השקר.
וידוי
אשמנו. כל השנה האשמנו אחרים, אבל גם אנחנו בתקשורת אשמים. אחול שקשוקה אשמים. הנה מקצת אשמותינו:
ברברנו את עצמנו למוות על דברים שאין לנו מושג בהם.
גזלנו פרטיות של כל כך הרבה אנשים בשם "זכות הציבור לדעת", עלק.
דחינו כל דעה שאינה דעתנו.
הרשענו ללא משפט.
ויתרנו על עיסוק במה שחשוב באמת בשם הרייטינג.
זלזלנו במרואיינינו.
חיסלנו לשם החיסול. נהיינו חסלנים.
טימאנו את המרחב הציבורי בתדרים שליליים.
ידענו את הטוב וסיפרנו על הרע.
כילינו משאבים על רכילות זולה.
לירלרנו באולפנים חיים, בפרשנויות, בפאנלים.
מכרנו סיפורים דלים כאילו היו חשובים.
נפלנו, ולא הודינו שנפלנו.
סיממנו את הציבור בפורנו - שידרנו סרטוני התעללות, אכזריות, תקיפות מיניות, בתירוץ שאלה "חדשות", כשהסיבה האמיתית היתה שלא תעברו למתחרים, שבדיוק שידרו את אותו הדבר.
עיוותנו מידע.
צקצקנו על כל מי שלא חושב כמונו, לא נראה כמונו, לא מצביע כמונו.
קברנו אנשים בעודם בחיים.
ראינו בעין רעה את עם ישראל.
שיימנגנו. עשינו שיימינג להרבה אנשים, ובו בזמן התרענו בצביעות נגד תופעת השיימינג.
תרמנו לתעמולת האויב, נתנו לשונאינו דלק למתקפותיהם.
מבקשים סליחה. מייד מתחילים מההתחלה.
כיפור
האזעקה של מלחמת יום כיפור, בשעה 2 בצהריים, תפסה את משפחתי באמצע הארוחה. אני זוכר בבירור את טעם תפוחי האדמה בתנור שהיו בפי כשהסירנה קרעה את השלווה בירושלים, שנת 73'.
לא גדלתי לקיום מצוות. הוריי לא שמרו על שום מצווה מעולם. בפסח אכלנו לחם מהעיר העתיקה, בשר לבן היה אורח קבוע במקרר שלנו, וצום לא היה אופציה מעולם. למי שיצא מהרעב של אושוויץ, כמו אבא שלי ז"ל, הרעיון של צום מרצון היה קצת לא שייך.
ובכל זאת, ככל שגדלתי, התברר לי שיום הכיפורים הוא היום בשנה שאני הכי אוהב מכל הימים, גם אם איני מבלה בבית הכנסת את כל היום ואיני צם לגמרי.
מדי ערב כיפור אני הולך עם בנותיי אל הצומת ליד הבית עשר דקות לפני כניסת החג, וכולנו ממתינים. ממתינים למכונית האחרונה שתעבור ותבשר את כניסת החג. מדי שנה אני מתרגז על אלה שנוסעים גם אחרי כניסת היום החשוב הזה, גונבים עוד עשר דקות של חולין, כמו חתנים שהולכים לחשפנית יום לפני החתונה, כי ממחר דיאטה.
ואז, משאנחנו בטוחים שהתנועה הפסיקה לגמרי, אנחנו חוזרים הביתה, עולים על האופניים ויוצאים לסיבוב הגדול, סיבוב הניצחון של האדם על המכונית, של השקט על הרעש, של השלווה על המתח המצוי תמיד ברחובות העיר, המתח שלא להיפגע על ידי כלי רכב.
אנחנו חובשים קסדות, מרכיבים מגיני ברכיים ומגיני מרפקים לקטנות, ויוצאים. בשכונה שלנו אלפי אנשים יוצאים הרחובה, הזדמנות של פעם בשנה לראות את כל הקהילה.
כמו תמיד, יש כאלה ששום דבר אינו קדוש בעיניהם, ומוציאים את כליהם הממונעים אל הכביש - מיני מכוניות חשמליות מרעישות, הובר־בורדים שמנגנים שירים מגונים אל אוויר יום הכיפורים הנקי, וכל מיני הטרדות טכנולוגיות המתחדשות מדי שנה. אבל בגדול, הרחוב נכבש על ידי המוני אדם, שנעים בהרמוניה, בידידות, במשפחתיות, בשלום.
אנחנו ניתקים מן ההמון ושמים פעמינו אל הכביש המהיר. שם אנחנו נוסעים בשוליים, מכירים מחדש את הכביש שבו אנחנו נוסעים כל ימי השנה, והפעם מקרוב. מריחים אותו, מקשיבים לשלטי הפרסומת הממשיכים להתחלף, שמים לב שיש בו עלייה שמעולם לא הרגשנו, כי תמיד אנחנו באוטו ולא באופניים.
בכיפור, כך אומרים, נגזר גורלו של אדם לחיים או למוות. שמעתי ממקורבים לכיסא הכבוד שאם מופיע אדם עם קסדה, נוטים לו חסד; אם מופיע ללא קסדה, מעקמים פרצוף; ואם מופיע עם קסדה שתלויה על הכידון, עושים תנועה של ביטול ומשגרים אותו לגורלו, כי ידע את הטוב ובחר ברע. הקפידו על קסדה ליקיריכם בכיפור, ושיחבשו אותה רכוסה היטב, שלא נקרא עליהם בסיכום חדשות החג.
אני אדם מאמין שאינו מקיים מצוות. אני מאמין שמה שאדם זרע בשנה החולפת, יקצור בשנה הבאה. מה שזרע הרגע, יקצור ברגע הבא. אני מאמין שיש השגחה על כל מעשיי, ושאני הוא המשגיח. אני מאמין שיום הכיפורים הוא היום שבו מאותחל הקיום היהודי בארץ ישראל, כל שנה מחדש, ומה שעשית ביום הזה, ילך איתך כל השנה.
שיהיה יום כיפור טוב, עמוק, שקט, מחבר, לכם ולכל בית ישראל, ואחריו שנה נהדרת. אמן.
avrigilad@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו