נעמה מתקרבת אלי בדילוגים המצחיקים האלה שלה.
"אבא, מה אתה עושה עם הטלפון?"
"מרפרש את הפיד".
טוב, היא רק בת 5, אז המילים האלה נשמעות לה מספיק חשובות כדי לעזוב אותי לכמה דקות. אבל אז היא חוזרת. בדרך כלל הם חוזרים.
"ועכשיו?"
"בודק איזה משהו בשביל העבודה..."
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
שיט. לא בחרתי במילים גבוהות מספיק, וכעת נגזר עלי להפקיד את המכשיר בידיה הקטנות ולהיות מנותק לפחות לרבע שעה מהחמצן הנייד שלי. אולי אקשיב לציפורים. יכול להיות שזה העניין - אנחנו מנסים לשכנע את הילדים שהעולם יפה יותר בלי מסכים, אבל הם רואים דרכנו, ואנחנו שטחיים ושקופים.
היא צופה באיזו תוכנית ביוטיוב שמראה איך לאפר בובות (אני מספר לעצמי שהיא לומדת ככה אנגלית), ובינתיים עודדי מגיע. הוא בן 3 עוד מעט, ולו יש אג'נדה קצת אחרת. הוא מבקש לראות "את ספיידרמן של הצבעים". זה מתחיל בצורה מעט מבוישת, אבל מהר מאוד הופך לאנדרלמוסיה של צרחות, רקיעות, ויתר הנשקים שעובדים עלינו קצת יותר מדי טוב.
ברגעים כאלה יש להבין מיהו הצאצא שפחות סביר שיבצע פיגוע איכותי בבית ולדבר אל ליבו, ברצף, בלי לאפשר לו יותר מדי זמן לחשיבה עצמאית, כשבו־בזמן מייצרים מציאות שבה התוכנית של המפגע הפוטנציאלי כבר מתנגנת ברקע. אז אני מספר לנעמה על תקופת האבן שבה גדלתי - איך הטלוויזיות היו אז בצבעי שחור ולבן, והטלפונים היו מחוברים לקיר. עושה רושם שזה רק מגדיל את התאווה שלה לכל הצבעוני.
זהו, נדפקנו. הם כבר קלטו שלהעביר את החיים מול מסכים זה דווקא די סבבה. שכל הדיבורים על סוף האנושות, או לפחות על ירידה משמעותית ברמת המלטונין במוח, הם לא יותר מקרב המאסף של הנאחזים בעבר. מה שנשאר לנו עכשיו זה רק להסתגל. לדעת איך לשחק קצת במינונים (בלי לאסור, כמובן, זה רק יהפוך את המוצר לאטרקטיבי הרבה יותר בעיניהם), להבין איך אנחנו יכולים לסובב את העניין קצת לטובתנו (רמז - למשחקי קופסה אין מונופול על למידה), או פשוט ללמוד ליהנות מכל שנייה מבורכת שבה הילד דבוק למשהו שהוא לא אנחנו.
דברים משתנים, ואנחנו יכולים לבחור להשתנות יחד איתם, או להישאר דור אחד מאחור. סמארטפונים הם לא השטן של הילדים שלנו, בדיוק כמו שטלוויזיה לא היתה השטן שלנו כשהיינו ילדים, והביטלס לא היו השטן של ההורים שלנו. אין ממה לפחד. הלוואי שההורים שלי היו מבינים את זה ולא מונעים ממני שעות צפייה כשהייתי נער, אולי היום לא הייתי מכור לפורנו המנטלי הזה שמתחזה לטלוויזיה מציאותית. ואולי הייתי מתרגש פחות מהדרמה הייצרית שהילד יוצר לי פה, רק כי אין לי מושג מה זה לעזאזל "ספיידרמן של הצבעים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו