"הציבור החילוני בישראל מחובר מאוד לאורתודוקסיה"

מבט אחד בעיניה של עינת רמון, וליבך נשטף אור גדול. ד"ר רמון היא מסוג המעטים שעליהם נאמר "אדם מואר" - היא היתה אחת ההשראות שבעטיין ביקשתי לפתוח את שערי העולם היהודי, שאליו נולדתי ובתוכו גדלתי כזרה. אני פוגשת אותה בביתה, בירושלים, אחרי 20 שנה שלא ראיתיהּ, מאז הייתי תלמידתה.  

את הדוקטורט במחשבת ישראל עשתה בסטנפורד. בעברה היתה רבה קונסרבטיבית ופעילה בתנועה במשך 25 שנה. מ־2010 נפרדה מהתנועה הקונסרבטיבית, וכעת חיה כאורתודוקסית. "גדלתי בירושלים בבית חילוני של יוצאי השומר הצעיר", מספרת עינת, ממייסדי תחום הליווי הרוחני בארץ, "סבא וסבתא היו אנשי העלייה השלישית - מצד אבי ממקימי קיבוץ מזרע, ומצד אמי ירושלמים. בית חילוני אבל עם הרבה אמונה ויהדות, עם הרבה מסירות נפש לעם היהודי, ללא אנטי־אורתודוקסיה. הוריי אנשים מאוד רוחניים וציונים בשורש נשמתם".

כיצד התחיל הרומן עם התנועה הקונסרבטיבית?

"בשנות ה־70 יצאו הוריי לשליחות בארה"ב, שם נחשפנו לתנועה הקונסרבטיבית. לאחר ששבנו ארצה למדתי בתיכון 'ליד האוניברסיטה' שבירושלים, במגמת מחשבת ישראל. אחרי הצבא נרשמתי ללימודי מחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, שבמהלכם החלטתי לפנות לתואר שני בשילוב עם לימודי רבנות קונסרבטיבית בארה"ב".

מדוע דווקא מסלול רבנות קונסרבטיבית?

"היתה לי בעבר מחשבה שאולי קהילות קונסרבטיביות תפתורנה את בעיית הזהות והקהילתיות עבור החילונים בארץ. כיום אני מבינה שאין זה נכון. אני חושבת שבסופו של דבר הציבור הוא אורתודוקסי בתפיסותיו".

גם הציבור החילוני?

"כן, גם הציבור החילוני בארץ מחובר מאוד לאורתודוקסיה. בארה"ב הקהילות הליברליות מהוות בית גידול עבור רוב הציבור. אנשים מגיעים כיום לבית הכנסת בחגי תשרי, בר מצווה, במעגל החיים. עקב הגלובליזציה, התפרקות הזהויות האתניות ותהליכים טכנולוגיים, דמוגרפיים ורעיוניים, נוצר פער גדול בין היהדות הליברלית לאורתודוקסיה. הרבה שנים היתה התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב מעין גשר תרבותי בין האורתודוקסיה לרפורמה. כיום היא לגמרי מתייצבת לצד הרפורמה. יהדות ארה"ב נקרעת מבפנים. בקהילות הליברליות קיים אחוז אדיר של נישואי תערובת, והתבוללות רבה".

ומה לגבי ישראל?

"גם בארץ נקטה התנועה הקונסרבטיבית כיוון מאוד רפורמי בכל מיני נושאים. הבנתי שעם עולם הדעות והרעיונות שלי, אין לי עוד מקום בתנועה הקונסרבטיבית. אני בהחלט מכירה בערכן ובמשמעותן של הקהילות הליברליות עבור אנשים מסוימים, אך ברמה הלאומית אין לזרמים הליברליים כלים לקבל אחריות ממלכתית. למשל על כשרות, על גיטין. ולכן, אחת התזוזות שחלו אצלי כרוכה בהבנה שהסטטוס קוו הוא הנוסחה היחידה שבאמת עשויה לעבוד בארץ. 

"הסטטוס קוו מאוד מעניין. מחד מובהר באופן רשמי מהם הגורמים האורתודוקסיים שיכולים לעסוק בנישואים, בכשרות וכדומה - הרבנות וספיחיה. מאידך, הסטטוס קוו מאפשר כל מיני צורות חיים, נישואים אזרחיים בדיעבד, ידועים בציבור. קיים איזון יחסי, מצד אחד ממלכתיות, מצד שני חירות לאדם לחיות על פי דרכו. לדידי, לא תהיה שום נוסחה אחרת שתוכל להחזיק את כולם יחד, להחזיק פה איזושהי זהות יהודית בעלת מכנה משותף. ואם לא נהיה יחד - אין הצדקה לקיום מדינת ישראל; וזאת אני רשאית לומר כמי שחייתה 25 שנה כקונסרבטיבית". 

שלא נחדל להיות עם

כמי שחקרה היטב את הנושא ועיינה בפרוטוקולים של הכנסת בנדון, ד"ר רמון סבורה שמדינת ישראל לא יכולה להתקיים ללא רבנות ראשית, ללא כשרות של רבנות ראשית, ללא גיטין של רבנות ראשית. "זו לא היתה המצאה של איזשהו גוף חרדי או אפילו דתי", היא מזכירה, "זו היתה החלטה מודעת של מפא"י, ולא מסיבות פרגמטיות אלא מסיבות מהותיות. בן־גוריון וחברי מפא"י - כאשר ייסדו את מערכת בתי הדין הרבניים - למעשה הבינו שליברליזציה מוחלטת של הדת בארץ לא תאפשר לנו להתקיים כעם (כך עוד מברל כצנלסון וא"ד גורדון). אין זה אומר שלא קיים מקום לשיפור במערכות אלה. לכן נפרדתי בכבוד מהתנועה הקונסרבטיבית. הפסקתי לקרוא לעצמי רבה, ועזבתי את כנסת הרבנים. את ילדיי אני מחנכת בתוך האורתודוקסיה. 

"אני שייכת לאותו מרחב אורתודוקסי המשתדל להיות מחויב לכלל ישראל, המצוי בברית גם עם החרדים, גם עם החילונים. הלבוש שלי אינו בדיוק אורתודוקסי, ואני מלמדת במכון שכטר למדעי היהדות שנוסד על ידי התנועה הקונסרבטיבית".

כלומר, אינך מאמינה בהפרדת הדת מהמדינה.

"אם אנחנו חיים כאן כמדינה אנו חייבים לחיות כעם. אי אפשר לחיות כבמדינות אירופה, שאגב גם שם לא קיימת הפרדה מוחלטת של הדת מהמדינה. אם מתבוננים בסוגיות רבות מבחינים שלדת יש מעמד מרכזי מאוד. פה בארץ הפרדת הדת מהמדינה מאוד בעייתית. קיים פה חוק השבות. אם אנו בוחרים להשתייך לעם הדבר דורש ויתורים, כולל שבת בפרהסיה.

"אי אפשר להופכנו לניו יורק או לפריז, כי אז אנחנו פשוט לא נהיה. אנחנו נחדל".

לחזק את כוחות החיים

כאשר עזבה עינת את התנועה, חיפשה ערוץ חדש לתרום בו, כזה שאינו רבני אך המשלב את הידע העשיר שלה מעולם היהדות. כחלק מתפיסתה הציונית והחלוצית לעשייה ולתרומה ביקשה לפתח את תחום הליווי הרוחני בארץ, שאליו התוודעה במקביל, וכך החלה לעסוק בהכשרת מלווים רוחניים בתוכנית "מרפא" שפיתחה ב"מכון שכטר למדעי היהדות".

תחום הליווי הרוחני התפתח בעולם הפרוטסטנטי כהתמחות לאנשי דת שהעניקו תמיכה רוחנית לחולים חילונים. בתחילת המאה ה־20 בבוסטון פותחה "הכשרה קלינית לעבודה רוחנית" (cpe). המקצוע נולד ממפגש בין רופא ופילוסוף, ד"ר ריצ'ארד קאבוט, לבין כהן דת פרוטסטנטי, אנטון בויזן. השניים הבינו כי יש לדבר עם החולה על העולם הבריא שלו, וכך פיתחו את התוכנית שמהווה למעשה את המסד לתוכנית במכון שכטר. בהקשר המקומי יש להזכיר את פסח קראוס, רב קונסרבטיבי, שהיה מחלוצי הליווי היהודי הרוחני בארץ ובעולם, עבד כמלווה רוחני בארה"ב ולאחר שעלה לישראל ב־1991 התנדב במחלקה האונקולוגית בהדסה עין כרם. 

מיהו המלווה הרוחני?

"איש המסייע לאדם שנמצא במצוקה (וגם למשפחתו, למכריו) למצוא את המשאבים הרוחניים המתאימים לו כדי להתמודד טוב יותר עם מצוקתו, לטפח 'שרידות רוחנית' ולגלות את מעיינות ההשראה, העוצמות והחוסן הטמונים בו. המצוקה יכולה להיות כל דבר: סוף חיים, מחלה קשה, גם אֵבֶל, גירושים קשים, לא רק העולם הפיזי".

מה לומד בהכשרתו מלווה רוחני?

"חֶבְרָה תפנה תמיד למשאבים המקוריים שלה, לשורשיה, לשפה שנוחה לה. במובן התיאורטי אנו מדגישים לימודי יהדות, תרבות ישראלית, שירה עברית, חסידות. לא ממקום דתי, ממקום פילוסופי־קיומי. יש תוכניות שידגישו תרבות ניו־אייג'ית, או עיבודי בודהיזם למערב. אולי לחלק מהחילונים נוח יותר ללמוד תכנים רוחניים מהבודהיסטים מאשר מהמקובלים. תלמידינו נחשפים לכל האוכלוסיות בארץ, כולל עובדים זרים, קיבוצניקים, ערבים, מתיישבים מעבר לקו הירוק, אנתרופוסופים, חרדים".

ומבחינה פרקטית?

"אנו מעניקים כלים רבים למלווה: דמיון מודרך, מדיטציה, ביבליותרפיה. הוצאתי ספר מקורות פלורליסטי, 'אמת וחסד', המוקדש לליווי רוחני. אנו משלבים אמנות, כתיבה אינטואיטיבית, כתיבת סיפור חיים. הרבה מוזיקה, שירה. המלווה עובד על משמעות החיים, על התקווה. משוחחים על אמונותיו של האדם, על תופעות מיסטיות שהוא חווה. מלווים נעזרים במחול ובתנועה, בניגון, בגינון. כל פעולה המחזקת את כוחות החיים. העולם הרוחני הוא לא רק מהו אלוהים עבורי או מהו מסע הנשמה, אלא מהי שמחה עבורי, אפילו שמחה רגעית, מהי שלווה".

מה לגבי מגע? 

"אנו לא נוגעים כך סתם. לכל היותר עשויים לבקש רשות מאדם להחזיק את ידו. קוד האתיקה שלנו ברור מאוד בנושא". 

ומה בנוגע לקשרים רומנטיים? הרי זה קלאסי שאדם במצוקה יתאהב בבן הלוויה שלו.

"אסור באיסור חמור. היה מקרה שמטופל התאהב במלווה הרוחנית שלו והפסקנו התמחות זו".

במה שונה אם כך הליווי הרוחני מטיפול רגשי או טיפול פסיכולוגי כלשהו?

"מטפל עוסק בהיסטוריה הנפשית של האדם, ביחסים, במבנה המשפחתי. אנחנו מתמקדים בהווה, לא נעסוק בסוגיות טיפוליות מובהקות, לא במעמסות ילדות. אין זה 'טיפול' אלא מקצוע הדומה יותר לחונכות, שותפות למסע". 

בין הרוחני לפיזי

עינת נמרצת, מלאת תשוקה לעבודתה, מתארת עצמה כמעין "חמ"ל"; עומדת בקשר עם גופים שונים: מחלקות אונקולוגיות, בתי ספר לילדים מאושפזים, בתי אבות, עמותות.

על הטרנספורמציות האדירות - פיזיות ונפשיות - המתחוללות בעקבות הליווי הרוחני, היא מספרת: "אדם דמנטי למשל - נקרא לו, נשיר איתו, נטייל עימו, ואנחנו רואים שהתקשורתיות שלו משתפרת פלאים. בסוגיה של חולי אלצהיימר המדע מאשש זאת, לעיתים אף המצב התפקודי הגופני משתפר, קצב המחלה מואט; מתמחה שלנו ניגנה בנבל לתינוק שנמצא במצוקה בטיפול נמרץ. הרופא שעמד מאחוריה והאזין אמר לה בתום הנגינה: 'שמת לב שכל המדדים הרפואיים של התינוק השתפרו בזמן שניגנת?'

"כל ההתבוננות במצוקה היא אחרת. לדוגמה, מתמחה שלנו המתנדבת במרכז של ילדים עם לקויות כבדות, ישוּבים בכיסאות גלגלים, ללא יכולת דיבור, מספרת כי אנשים הנכנסים למוסד רואים ילדים פגועים. ואילו כשהיא נכנסת היא רואה עולם מלא נשמות טהורות. והיא בתודעתה מדברת עם הנשמות הללו. ולאט־לאט מבחינים כי הילד מתקשר, הוא מתרגש לבואו של המלווה; אנחנו מלווים אנשים בקוֹמָה (תרדמת), מדברים אליהם, משמיעים להם מוזיקה שהם אוהבים ורואים כי האדם בוכה, זולגות לו ממש דמעות".

ממש "דבר אליה" של אלמודובר. טווח התקשורת הוא אינסופי. 

"אתה לָמֵד שכל אדם נמצא באיזשהו מערך תקשורתי, פשוט יש לזהות את שפת התקשורת שלו. העולם הרוחני לגמרי פורץ את גבולות הפיזי. לתפיסתנו, לכל אדם יש רוח ונשמה. אנחנו נלווה אותו 'בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם' (בראשית כא, יז)". 

ומי תומך במלווה כסופרוויז'ן? 

"אנחנו בתוכנית. אני ומדריכים נוספים. אנו גם מעבדים את התהליך בקבוצה".

ומי תומך בך? מהיכן את נוטלת את משאבייך?

"אני מקבלת הדרכה כל העת ממדריכי ליווי רוחני שונים באירופה ובארה"ב. אבל נתחיל מזה שאני אדם דתי. אני מתפללת בכל יום, הולכת לבית הכנסת, לומדת תורה יום־יום. החומרים שאני מלמדת מעניקים לי המון כוח; מלבד זאת כבר בערך כעשור שאני מתרגלת 'שיטת ימימה'. היא הציר הפנימי שלי כעת". 

את מתרגלת מדיטציה?

"התפילה היא מדיטציה עבורי, ואני שומרת שבת, כל השבת יש בה איזו מוּזָה מדיטטיבית".

אתם מצויים במקומות הכי קשים, על ערש דווי, במחשכים. יש שמחה על סִפּם של החיים? 

"כן, יש שמחות שמתרחשות בסוף החיים. לא שזה תמיד קורה, ואני גם לא חושבת שכמלווים עלינו לשאוף לזה. אבל זה קיים. אנחנו עוסקים באוכלוסיות מאוד חולות. חשוב לעודד אנשים לממש כל מיני משאלות על ערש דווי, כולל להתחתן. ניכרת היכולת של הליווי להקל על אדם, בין שהוא הולך אל מותו בהשלמה, ובין שהוא מחליט שהוא רוצה להיאבק על חייו.

"הפסקת הטיפולים היא לא הפסקת החיים. יש חיים אחרי הטיפולים, יש אנשים שמאריכים ימים, שבועות, חודשים, גם קורים ניסים; לומדים להשלים עם סופיות החיים; לעיתים בשבועות האחרונים לחיים מתרחשים אירועים המשמחים יותר מכל מה שקדם למחלה. אנחנו זוכים לראות הרבה חסדים, חמלה וטוּב לב. אנו עדים לאנשים רבים שחייהם הסתיימו באקורד שמח, שחיו כאנשים מלאי חִיות עד רגעם האחרון". 

בהיתקע השופר מה תבקשי, עינת?

"אני מתפללת שנהא כולנו אגודה אחת לעשות רצון הבורא בלבב שלם. המציאות מורכבת ויש הרבה מחלוקות, אני מאמינה כי בנס אחד אנו יכולים להתאחד. ואני מתפללת לנס הזה שבו גלומות כל הברכות". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו