רגע אחרי שהשתחררה משירות צבאי במחלקת הקריינים של גלי צה"ל, הילה קורח התחילה למלצר בחומוסייה בשכונת בזל בתל אביב. המטרה היתה לאסוף כסף לקראת הטיול הגדול בחו"ל. דווקא שם היא פגשה את איש הרדיו עומר בן־רובי, אז כתב התרבות בחדשות 10, שעבר ליד המסעדה, זיהה את הפוטנציאל ושינה את מסלול חייה.
"עומר היה מנהל הקד"צ (קורס עיתונאים בגל"צ) שלי והכרתי אותו מהתחנה", היא נזכרת. "הוא ראה את חדוות החיים שלי כמלצרית, ולמחרת סיפר לי שמחפשים מגיש פינה לתוכנית הבוקר, ושאם זה מעניין אותי, הוא ימליץ עלי לטסט".
15 מועמדים הגיעו לאודישנים, חלקם עם יתרון של ניסיון טלוויזיוני, אבל רק אחת קיבלה את התפקיד. היא היתה רק בת 20 וקצת כשהתחילה להגיש את פינת חדשות החוץ בתוכנית הבוקר, שהגישו לינוי בר גפן ואברי גלעד. אחרי שנה וחצי, הצטרפה לחברת החדשות של ערוץ עשר המנוח בתפקיד מבזקנית ועורכת חדשות. ואחרי שלוש שנים הגיע הטלפון שגרם לה לעבור למתחרים מרשת.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
"אברי התקשר אלי ואמר לי שמחפשים מגישה מחליפה, שלא חושבים עלי ושאני לא אופציה, אבל רוצים לבדוק קונסטלציה משולשת עם ג'קי לוי. הוא הציע לי לבוא לטסט. הטסט היה אחלה, אבל בסוף החליטו על הגשה זוגית, ובחרו את סיגל שחמון".
אחרי פחות מחודש, אברי צלצל שוב. "הוא אמר שזה לא עובד בסידור הנוכחי, ושהם רוצים אותי. אמרתי, יאללה".
לא לכל צעירה בת 23 מציעים להגיש תוכנית בוקר.
"גם אני הגבתי לזה כמו למשהו שלא קורה להרבה אנשים, אבל אתה צריך להבין מאיפה אני באה: אני באה מבית שבו תקשורת היא לא מקצוע. כשהתקבלתי לגל"צ, אמא שלי היתה מאוד מודאגת מהמחשבה שאולי אפתח קריירה בתחום".
ובכל זאת, ברגע שקיבלת את ההצעה היה ברור לך שאת הולכת על זה.
"כן, באותה תקופה היה קשה מאוד לסדוק את חומת הכוכבוּת של ערוץ עשר, ולא באמת שמו עלי שם. הייתי עוד אחת בשרשרת, וגם זה היה בסדר מבחינתי, כי לא היו לי שאיפות כוכבוּת גדולות. אני זוכרת שהיה מישהו מאוד בכיר שעבד שם אז, ועם כניסתו לתפקיד הוא לקח את כל המבזקנים לשיחה ואמר: 'אני לא כל כך יודע למה אני אחראי עליכם, אני לא ראש מחלקת הבידור'. כלומר, הוא מאוד לא העריך את המבזקנים. כשהוא שמע שיש לי הצעה מרשת, הוא אמר לי: 'שמעתי שקיבלת הצעה מערוץ 2, אני מציע לך מאוד ללכת'.
"מצד שני, היו גם כאלה שאמרו שחבל לי לעזוב, כי בדיוק עכשיו מתחילים לשים לב אלי, ושליד אברי אני הולכת להיות עציץ ולא ייתנו לי באמת מקום".
עם אברי גלעד ב"העולם הבוקר". "הוא החליט שאשב לצידו"
ובאמת הרגשת עציץ?
"במקביל להגשה, למדתי פסיכולוגיה ומדעי המדינה, כך שמבחינתי זו היתה עבודת סטודנטים. לא חשבתי שאשאר שם 11 שנים וחצי, חשבתי שאהיה פסיכולוגית. הגעתי לתוכנית הבוקר כדי ליהנות, וידעתי היטב את מקומי. אל תשכח שהייתי מאוד צעירה, נדרשתי לשאול שאלות ולהביע דעה, ולקח הרבה זמן עד שהרגשתי שהכיסא הזה הוא שלי".
כמה זמן?
"הרבה זמן. בערך שנתיים. בתחילת הדרך הייתי עוברת עם גיסי על שאלות, ולא הסתפקתי בתחקירים שהכינו בשבילי בתוכנית. הייתי תמיד חוקרת עוד, כי אני לא אוהבת לצאת מטומטמת. כשהפסקתי לכתוב לעצמי שאלות וראיתי שאני מספיק רגועה כדי להקשיב למרואיינים ולשאול שאלות תוך כדי שיחה, הבנתי שאני במקום הנכון. אבל לצופים ולמרואיינים לקח עוד זמן הרבה אחרי זה".
למה?
"כי ישבתי ליד בן אדם מאוד דומיננטי ודעתן, ולאורך זמן רב זו היתה התוכנית של אברי ושל 'זאת שיושבת לידו'. לא כמשהו אישי נגדי, אלא כי באמת מדובר באדם סופר־דומיננטי, שהיה הרבה לפניי, לא רק שם אלא בהרבה מאוד תוכניות אחרות. היו מרואיינים רבים, במיוחד גברים מבוגרים, שכאשר הייתי שואלת אותם משהו, היו עונים, 'תראה, אברי...'"
נעלבת?
"לא, אבל זה עצבן אותי. בהתחלה התבשלתי על זה עם עצמי ותהיתי, כמו אישה טובה, אם זה משהו שאני עושה לא נכון. בשלב יותר מאוחר, זה היה מנוף להמשך השאלות והראיון, והייתי מגיבה לזה בשידור".
מצד שני, יכול להיות שבחרו בך דווקא כי היית מנוסה פחות.
"כשנכנסתי לתפקיד, אף אחד לא האמין בי חוץ מאברי, והוא זה שהחליט מי תשב לצידו, כי הוא ידע שצריך לייצר כימיה. אתה יכול לחשוב שהוא לקח אותי כדי שאהיה עציץ, אבל מהיכרותי איתו, הוא צריך לידו מישהו שייצר עניין בשבילו, לא בשביל הקהל".
• • •
אברי והילה הפכו לאחד הזוגות הוותיקים בטלוויזיה. החיבור, השוני, הפערים והכימיה - כל אלה יחד גרמו לצופים בבית לבחור בהם כל בוקר מחדש, ובמשך שנים היתה "העולם הבוקר" התוכנית הנצפית ביותר בבקרים, ואולי היחידה שהצליחה לנצח את המתחרים בתדירות גבוהה.
"אהבו את האינטראקציה בינינו. לא חסכנו בביקורת, אבל גם היה נעים באולפן, היו צחוקים, והיו לנו אורחים מוצלחים. המערכת היתה ממש טובה, בלי הרבה תחלופה, עם עורכים ותחקירנים טובים, ואני יודעת שזו מגה־קלישאה, אבל היינו משפחה. והנעימות הזאת עברה החוצה.
"אחד השיעורים החשובים שאברי לימד אותי הוא שאי אפשר לזייף בטלוויזיה, כי אז אתה מסריח ממאמץ, ומייד רואים עליך. בשידור שלנו ראו שלא על הכל אנחנו מסכימים, והיו לנו ויכוחים בתוכנית, אבל הקשר היה מספיק בריא כדי שנוכל ללבן אותו בשידור או מחוץ לשידור".
ב"חדשות השבת". "בדקות הראשונות לא נשמתי"
היו ויכוחים שנמשכו גם אחרי שהמצלמות כבו?
"לכל אחד יש מצבי רוח. קרה שאחד מאיתנו התעורר על צד שמאל, ואז היינו ניגשים אחד לשני בסוף השידור ושואלים מה קורה. אף פעם לא היו ריבים גדולים".
באופן כללי את לא נראית לי בן אדם שרבים איתו.
"אני לא אוהבת עימותים, אבל אני יודעת לריב. אני גם יודעת על מה שווה לריב ועל מה לא. אני חושבת שאפשר לפתור דברים בקלות באמצעות תקשורת טובה, וזה מה שהיה לי עם אברי".
בדצמבר 2017 היה לך עימות איתו בשידור אחרי שהוא אמר על המהומה בכפר קוסרא "לפעמים אין ברירה אלא להפגין נוכחות, וגם נוכחות אלימה". הוא ביקש ממך "להנמיך".
"היו לנו חילוקי דעות קשים, גם בעמדה האידיאולוגית וגם בהתנהלות, אבל גם את המקרה הזה סגרנו מייד אחרי התוכנית. אמא שלי לימדה אותי שלא הולכים לישון כועסים. ברור שיש דברים שצריך לעכל ולעבד, וברור לי מאיפה זה הגיע אצלו, אבל הוא לא ציפה לתגובת נגד חריפה כמו שייצרתי בשידור. אני חושבת שזה תפס אותו לא מוכן.
"אני יכולה לשלוט בעצמי, אני יכולה לשלוט בתגובות שלי, ואני יכולה לדאוג להתנהלות שלי. אני לא יכולה לשלוט על אחרים. אני הרגשתי שהתנהגתי כמו שהייתי אמורה להתנהג. לא קפאתי, עניתי כמו שרציתי. הרגשתי שאני צריכה לאזן, למרות שלאו דווקא זו היתה הדעה האישית שלי. הוא ענה ככה, אני עניתי אחרת, זו הדרך שלו וזו הדרך שלי, וזהו.
"אברי שאל אותי פעם, 'למה את מרגישה צורך לאזן? אני לא צריך בייביסיטר'. והוא צודק. הוא לא צריך שאני אשמור עליו, כי הוא בן אדם בוגר, אבל אני הרגשתי שאני צריכה לשמור על המקום שלי בתוכנית ועל האיזון בה".
אני זוכר את זה כעניין גדול ביניכם.
"זה היה עניין, אבל אני נותנת לכלבים לנבוח ולשיירה לעבור. זה האופי שלי. אני מתעסקת במה שאני צריכה להתעסק. התגובה שלו לא היתה מתאימה, ואת זה מלבנים".
• • •
היא נולדה לפני 35 שנה בתל אביב. אמא שלה, בלהה, היא מורה לחינוך מיוחד. אביה, חיים, הוא מהנדס בתעשייה האווירית. יש לה שתי אחיות גדולות - טלי, פרסומאית ותסריטאית שעשתה הסבה למורה למדעים, ושירה, מאיירת.
היא למדה בתיכון עירוני ד'. "הייתי תלמידה טובה, לא הסתבכתי בצרות, לא היה לי מרד נעורים שאני זוכרת, או שההורים שלי יכולים להעיד עליו. הייתי באמת ילדה טובה, היו לי חברים, והייתי מאוד פעילה בצופים".
את דרכה בעולם התקשורת התחילה קורח בקד"צ 2002 של גלי צה"ל, במחלקת קריינים. גם לשם היא הגיעה די במקרה.
"אחת האופציות במנילה היתה 'אשכול דוברות ומידע', ובגלל ששני המדריכים שלי מהצופים התקבלו לתחנה, פתאום זה נראה לי אפשרי. כי מי ידע שאפשר להתקבל לגלי צה"ל בלי להיות הבן של מישהו. זה היה זר בשבילי, לא ידעתי שזאת אופציה.
"שתי אחיותיי הגדולות היו מש"קיות חינוך, והיה ברור לכולם שגם אני אהיה מש"קית חינוך. אבל שברתי את ליבן כשאמרתי להן שאלך להיות מדריכת מיתר בתותחנים.
"ברגע שהתקבלתי לגלי צה"ל הלכתי לשם, ולאורך כל הקד"צ הייתי בשוק שבכלל התקבלתי. מבחינתי, כל תפקיד שהיו נותנים לי היה זכייה".
בשנת 2010 נישאה לדרור שלפמן (38), רואה חשבון. הם הורים של אורי (7), עלמה (5) ורונה (שנה וחצי), ומתגוררים במושב עדנים שליד הוד השרון, בבית פרטי חדש, מתוקתק ונעים. חצר עם שני ארנבים וכלב שלא כדאי להתעסק איתו.
עם הבעל דרור והילדים (מימין) רונה, עלמה ואורי
לא משנה כמה תהיו מרוצים מהמקום שבו אתם נמצאים בחייכם, ההספק של קורח בחייה האישיים והמקצועיים יכותורנויותל בהחלט לגרום לכם לשאול את עצמכם איפה טעיתם. היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ומדעי המדינה ותואר שני בדיפלומטיה מאוניברסיטת תל אביב, אבל שני התארים, שהיו מספיקים לרבים שמנהלים קריירה מצליחה בתקשורת, היו אצלה רק הקדמה ללימודי הרפואה.
ב־2010, חודש לאחר תחילת הלימודים, היא נכנסה להיריון הראשון. יומיים לפני המבחן האחרון של שנה א' נולד בנה אורי. למבחן במועד ב' היא כבר למדה עם תינוק על הידיים ומעט מאוד שעות שינה בלילה.
שנה לאחר מכן היא כבר היתה שוב בהיריון, הפעם עם בתה עלמה, שנולדה בעיצומה של שנה ג'. שלושה שבועות אחרי הלידה היא כבר התייצבה עם העגלה בפקולטה ("הייתי באה איתה לשיעורים, ובהפסקות מיניקה בחדר ההנקה. פספסתי מבחן אחד").
בתה השלישית, רונה, די התחשבה באמא שלה ונולדה רק אחרי מבחני הגמר. האם החליטה לקחת שנה הפסקה כדי לבלות איתה בבית, ובנובמבר 2018 התחילה את הסטאז' בבית החולים מאיר בכפר סבא. היא עובדת במשרת אם, בין 8:00 ל־15:00, פלוס ארבע תורנויות בחודש, כל אחת של 26-24 שעות.
באמצע נובמבר היא צפויה לקבל את רישיון הרופאה ממשרד הבריאות, ואחר כך תתחיל התמחות בגריאטריה. למה דווקא? "כי אני מאוד אוהבת זקנים, ומאוד אוהבת רפואה פנימית. אני חושבת שזה תחום שמצד אחד הוא העתיד, כי כולנו נזדקן יום אחד, ומצד שני, תחום שהוא לא מפותח".
איך משלבים בין משפחה, טלוויזיה ועבודה כרופאה?
"אני יודעת שיש עדיין אנשים שקצת קשה להם עם הקונספט הזה של גם וגם וגם. אני גם וגם וגם, ואם ארצה עוד משהו, אז יהיה עוד 'גם' אחד, ואני אמצא לו מקום. כי אם זה יהיה מספיק חשוב לי, גם הילדים שלי יראו שאמא שלהם מסופקת ומאושרת ועושה דברים משמעותיים שממלאים אותה.
"אני גם מרגישה שהדברים שאני עושה משלימים אחד את השני והופכים אותי ליותר טובה. אני חושבת שאני מראיינת יותר טובה כי אני מקשיבה למטופלים ומזהה ניואנסים כשמשהו לא בסדר, ואני אהיה רופאה יותר טובה כי אדע לשאול את השאלות הנכונות, ואדע גם מתי לקטוע אותם".
בכל זאת, איך את עושה את זה?
"הדבר הכי חשוב הוא להיות מוקף באנשים שאוהבים אותך ובקהילה חזקה. קראתי כבר את כל הטוקבקים שטענו שיש לי צי של מטפלות ומבשלות. אני ללא ספק נעזרת, אני לא מנקה את הבית ויש לנו מנקה, ויש לי הורים שעוזרים לי. אבל אני גם חיה בקהילה ממש תומכת. הילדים שלי רצים פה מחבר לחבר גם כשאני בבית".
היו דברים שוויתרת עליהם בגלל העומס?
"כן. ויתרתי על הגשת התוכנית עם בן כספית ב־103FM, למרות שמאוד נהניתי. הבנתי שזה עוד אחר צהריים שאני לא רואה את הילדים, והכל התחיל להיות מאוד צפוף. אבל לפחות ניסיתי".
איך הציונים שלך בלימודי הרפואה?
"בסדר, לא הייתי מצטיינת".
לפחות זה.
"לא היו לי שאיפות להצטיין".
• • •
עם קילומטרז' של אלפי שעות מסך ורדיו, כולל הנחיית תוכנית מדע פופולרי לבני נוער בחינוכית ("גלילאו"), קיבלה קורח לפני שלושה חודשים הצעה שתקפיץ אותה עוד למעלה: להגיש את "חדשות השבת" של רשת 13 במקום אושרת קוטלר. ההצעה הזאת גרמה לה להודיע על פרישה מתוכנית הבוקר, אחרי יותר מ־11 שנים וחצי.
בתוכנית "גלילאו" בחינוכית. מדע פופולרי לבני הנוער
"היתה לי התלבטות אם לקחת את התפקיד", היא אומרת. "תוכנית הבוקר זו חממה נהדרת, ובאמת הייתי בטוחה שאמות שם. עשיתי את העבודה שאני אוהבת לעשות, וניתנה לי הזכות המדהימה לדבר עם אנשים מדהימים. בתוכנית בוקר את יודעת איך השידור מתחיל, ואין לך מושג איך הוא יסתיים. שום דבר לא מתוסרט, ויש דינמיקה שהיא לא רק באחריותך. כל בוקר היה הרפתקה".
היה קשה להיפרד?
"בסוף השידור היה לי קשה. התכוננתי לזה תקופה, אבל פתאום זה היכה בי והיה לי עצוב. זה היה הבית שלי במשך הרבה מאוד זמן. הכל היה מאוד מהיר: תוכנית אחרונה בשישי בבוקר, ולמחרת בערב כבר הייתי במהדורה".
לפחות עכשיו את לא מתעוררת ב־05:05.
"אני מודה שזה מעולם לא הפריע לי, אבל אם תגיד לי עכשיו להתעורר בחמש, אני אזרוק עליך כיסא".
מתי את מתעוררת היום?
"אני שמה שעון ל־6:30".
שיפור משמעותי.
"ממחקר שערכתי, כל ההבדל הוא אם אתה מתעורר לפני 6 או אחרי 6. אם תתעורר לפני, ב־8 בערב כבר תהיה גמור. אם תתעורר אחרי, אתה תוכל למשוך".
איך היתה המהדורה הראשונה שהגשת?
"בשלוש הדקות הראשונות לא נשמתי. יש משהו באות המתנגן בפתיחת המהדורה של החדשות ובכיסא החדש, שהוא קצת מלחיץ. אמנם התחלתי את הקריירה בחדשות עשר, אבל כבר 11 שנים לא הייתי שם, כך שבמובן מסוים, זה עדיין להיות הבשר הטרי".
התחלת כמגישת פינה וחזרת כמגישת מהדורה.
"נכון, אבל כמו בכל מקום עבודה חדש צריך להכיר את האנשים, ומי יושב איפה, ומתי לבוא כדי שיהיה לי בדיוק את הזמן לארגן את השיער והאיפור והטקסטים. זה מין סדר יום חדש".
למי היה הטלפון הראשון כשהסתיימה המהדורה הראשונה?
"דרור, כמובן. אני לא זוכרת מה הוא אמר, אבל אני מניחה שאלו היו מילים יפות. האולפן נמצא בירושלים, ונסעתי בשקט הביתה, כמעט בלי טלפונים, למעט מעורך המהדורה ומהמנכ"ל ישראל טויטו. אבל בכל שאר הזמן עיבדתי את מה שקרה שם. הכל היה מעורפל".
וכשחזרת הביתה צפית בהקלטה?
"הפעלתי, כי אמרו לי שאני חייבת, וכיביתי אחרי 20 שניות. אני לא מסוגלת לצפות בעצמי ולא לשמוע את עצמי, כי אני רואה את כל הבעיות שלי. קודם כל, בראש ובראשונה, דיקציה - אם אני קצת מתוחה או לא מוכנה, אני חוזרת לילדה הצפונית ההיא מכיתה ט', שלא מבינים מילה ממה שהיא אומרת. כשאני שומעת שאני מתחילה למרוח מילים, זה מחרפן אותי.
"שנית, מפריע לי שאני שומעת ששאלתי שאלה בצורה מסוימת, וחושבת שיכולתי לנסח אותה טוב יותר".
• • •
את מגיעה למהדורה בתקופה מאתגרת, עם תחרות מאוד קשה.
"זה שיקול בשביל הבוסים, וגם בשבילי, אבל זה לא מה שמעסיק אותי. אני רוצה לייצר מוצר שאני גאה בו ושלמה איתו, ואני חושבת שאנחנו מייצרים מוצר כזה. המהדורה זוכה לרייטינג לא רע. לכולם יש מין עננת רייטינג שמרחפת, זה יהיה שקר להגיד שלא".
מה את חושבת על המהדורה של המתחרים ועל דנה ויס?
"דנה אחלה וגם המהדורה. שלנו טובה יותר".
באחת המהדורות הראשונות שהגשת כבר הגעת לנתון דו־ספרתי. שמחת?
"אני מאוד שמחה שיש נתונים טובים, אבל אני שומרת על פרופורציות. בתוכנית הבוקר יכולנו להשקיע ולהביא תוכנית מעולה, ולמחרת לגלות שהתרסקנו ברייטינג".
רייטינג נמוך יכול להרוס לך את היום?
"אני לא אהיה מאושרת מזה, אבל גם אם אראה 18 אחוז לא אהיה באקסטזה כל היום. זאת נקודה ביום, שמתרחשת בתשע ודקה ומסתיימת בתשע ושתי דקות. אם זו התרסקות אחת או הצלחה אחת, לא משנה לי. אני בריצת מרתון. אני רוצה לראות מגמה, אני רוצה לראות שאנשים מתעניינים במה שאנחנו עושים, ואני רוצה לעשות טלוויזיה משמעותית. לשנות משהו.
"עשיתי את ההגשה במשך חמישה שבועות, ואז יצאתי לחופשה של חודש כי נסענו לטיול משפחתי שתוכנן מראש. כך שמבחינתי, רק עכשיו נכנסתי לתפקיד. רק עכשיו אני מתחילה להבין מי אני, מה אני, ואיך התוכנית תיראה".
עד כמה את מעורבת בתכנים?
"יסלח לי דרור בעלי, אבל הבן אדם שאני מדברת איתו הכי הרבה הוא ניר בכר, העורך של התוכנית. אייטמים שלא מעניינים אותי, שלא באג'נדה שלי - אני אומרת לו, כי אני חושבת שזה יעבור לצופה. אבל המסננת שלי היא מאוד רחבה. יש יתרון גדול כשאת באה מתוכנית הבוקר, כי שם נדרשתי להתייחס למנעד פסיכי של נושאים".
היה מישהו שלא הסכמת לראיין?
"לא, אין לי רשימות שחורות. יש מעט מאוד אנשים שאני לא מתחברת לדעות שלהם, ומעולם לא התנגדתי למרואיין או הצבתי אולטימטום. זה לא אולפן שלי ולא המסך שלי. היו אייטמים שדיברנו עליהם, והתעוררו סוגיות אתיות ומוסריות, והרגשנו שהפיצוח שלהם לא מתאים, כך שהם ירדו מהפרק".
• • •
קורח תפסה את מקומה של אושרת קוטלר, אולי המגישה הכי דעתנית בטלוויזיה, שלא חששה להביע את דעותיה, גם כשידעה שיעוררו סערה. האחרונה שבהן היתה שנויה במחלוקת, באחד הנושאים הרגישים ביותר במדינה - חיילי צה"ל ("שולחים ילדים לשטחים ומקבלים אותם חיות אדם").
"אני לא חושבת שדעתי האישית מעניינת", אומרת קורח. "מה שמעניין זה אנשים שבאים לדבר והיכולת שלי להוציא מהם בראיון את מה שהם באמת חושבים. מה אכפת לשולה מנס ציונה למי אני מצביעה?"
מה דעתך על אושרת כמגישה?
"אושרת היא מבכירות העיתונאים בארץ, ובאופן כללי אדם משכמו ומעלה. אי אפשר לקחת ממנה את הכישורים העיתונאיים שלה. היא ראתה לנכון להעיר את מה שהיא הרגישה שצריך להעיר, וזו זכותה, כי נתנו לה כיסא בטלוויזיה גם כדי להביע את העמדות שלה, שאותן היא הביעה הרבה זמן.
"הפעם זה הדליק הרבה מאוד אנשים. אני מסכימה שהניסוח שלה לא היה טוב, זו היתה התבטאות אומללה, והיא גם לא הובנה כמו שצריך. אבל מפה ועד לקרוא לה בוגדת ולהוציא אותה להורג בכיכר העיר - אני חושבת שאנשים קצת איבדו את זה. איבדו את הפרופורציות.
"אחר כך היא נדרשה להבהיר שהיא אמא לחיילים, וזה כבר נהיה פסיכי, שהיא צריכה להוכיח שהיא אוהבת את המדינה - כאילו יש בכלל ספק שהיא לא נגד חיילי צה"ל. מעבר לזה אתה צריך לשאול אותה. קצת קשה לי עם הז'אנר של 'לכי תצדיקי מעשים של אחרים'".
אושרת קוטלר // צילום: משה שי
את לא חייבת להצדיק.
"אני לא הייתי אומרת את הדברים האלה, אבל אני גם חושבת שהדברים לא הובנו כמו שהיא התכוונה. בעיניי, הבעיה המרכזית היתה שלא דיברו על הנושא של הכתבה, גדוד נצח ישראל (הנח"ל החרדי)".
יצא לכן לדבר מאז שנכנסת לכיסא שלה? היא התקשרה לברך?
"לא".
בהנחה שיהיה נושא שיבער בך מאוד, תתאפקי?
"אני לא באה על תקן של פרשנית. כחלק משיחה אולי אעיר הערות, אבל לא ממקום של הבעת עמדה, אלא ממקום של שיחה, כמו שאני מדברת עם אנשים באופן כללי.
"נניח, בפרשת הנערים מקפריסין נאמר בדיווח שלא איתרו שאריות דנ"א של חלק מהנערים, כי הם כנראה רק צפו באקט המיני ולא השתתפו בו. במקרה הזה מצאתי את עצמי אומרת שאם הם היו בחדר וראו מה קורה, הם היו שותפים לאקט".
למה דווקא זה תפס אותך?
"זאת פרשה שבאה לי רע מאוד. היא הפחידה אותי. אני מאוד מפחדת מתפיסת המיניות של בני נוער. יש לי ילדים שהולכים להיות בני נוער, ואני לא רוצה שיחשבו שזה אחלה להיכנס למישהי לחדר, אחד אחרי השני, כי היא רוצה וכי זה מגניב. אני לא רוצה שהבן שלי יחשוב ככה, וגם לא הבת שלי".
אני מניח שיש לא מעט מקרים כאלה.
"כשאני הייתי צעירה, לא היה ווטסאפ, האינטרנט היה בתחילתו, ואם רצית פורנו, היית צריך לעבוד קשה כדי למצוא אותו. התפיסה המוטעית שלנו על מערכות יחסים היתה בגלל שצפינו בקומדיות רומנטיות לא ריאליות.
"לכל אחד יש את הפדיחות שלו, ובעידן של היום הטעויות האלה הן פטאליות, והן יכולות להרוס אותך. כל התפיסה של מה נכון ומה לא נכון משתבשת".
במהדורה השבוע, אחרי הדיווח על האונס הקבוצתי בדרום, הוספת: "צריכים לדבר רק על זה עד שיתפסו את כל החשודים". נראה שזה נושא שבוער בך.
"ככל שעובר הזמן, מתסכל אותי יותר שחצי מהאוכלוסייה חיה עם פחד אינהרנטי ממקומות חשוכים, מזרים בני המין השני, מפירוש לא נכון של ההתנהגות של נשים, מהרצון הזה של נשים להתחבב ולעשות דברים שמבקשים מהן מהסיבות הכי לא נכונות, ואז, לפעמים, להתמודד עם השלכות חברתיות קשות ביותר כאילו שהן לא הקורבן. אנחנו ב־2019, וזה לא אמור לקרות יותר".
את עצמך הוטרדת מינית?
"בכיתה ט' חזרתי מהצופים בלילה, ומישהו רץ אחריי ברחוב עד הבית. ברגע האחרון הצלחתי לסגור את הדלת של האינטרקום, הוא נשאר בחוץ, ואז הוא הוריד את המכנסיים והתחיל לגעת בעצמו. היתה שם ממש סצנת תקיפה.
"עליתי הביתה, סיפרתי לאמא שלי, והלכנו למשטרה להגיש תלונה. לא יודעת מה יצא מזה. אבל יש בנות ובנים שעוברים דברים איומים על בסיס מתמשך, וחיים עם זה הרבה זמן עד שזה יוצא, אם בכלל.
"בלי קשר, בדיוק השבוע דרור סיפר לי שכאשר היה נער, הוא וחבר שלו רצו לשחות בכנרת. אז הם עלו על טרמפים, נסעו לשם וחזרו. משהו שאני לא הייתי יכולה לעשות. אמרתי לו: 'אני לא חושבת שאי פעם תבין מה זה להסתובב בפחד תמידי, רק כי אנחנו נשים'".
זו התחושה שלך מאז מה שחווית בצעירותך?
"עוד לפני כן. זה כנראה טבוע בדנ"א שלנו. בשביל נערה, הליכה בפארק חשוך תמיד מלוּוה בתחושה של פחד".
המקרה ההוא השאיר אצלך צלקת?
"אני לא יודעת, אבל המחשבה שמישהו יכול לבוא ולעשות לי משהו שאני לא רוצה, הפכה להיות יותר מוחשית. מאותו היום, זה כבר לא היה בשבילי משהו ששומעים עליו רק בחדשות".
• • •
מדברים הרבה על הטרדות מיניות בתעשייה. את מכירה מקרים כאלה באופן אישי?
"כן, אבל זה טריקי, כי מתפרסמים סיפורים גדולים כקטנים. בסופו של דבר החוויה היא סובייקטיבית: אם מישהי עוברת אירוע שהוא מינורי בעיני מישהו אחר, אבל הוא צילק אותה וערער אותה, אתה לא יכול להתווכח עם זה.
"אני עברתי חוויות שאני יכולה להתמודד איתן בלי לעשות מהן סיפור יותר מאיך שהן נגמרו".
אילו חוויות?
"הסיפור שלי הוא הדוגמה הקלאסית של מישהו שעבד איתי וניסה להתחיל איתי בחוסר טקט. הוא לחלוטין לא הבין את הסיטואציה. העמדתי אותו במקום, וזה נגמר".
נחשפת למטרידים סדרתיים בתקשורת?
"כמו בכל מקום עבודה, יש את הבחור הזה שצריך להתרחק ממנו, כי הוא משרה אווירה לא נעימה. כמו שיש נשים שלא נעים לעבוד איתן. אבל לא הרגשתי שהיה מישהו שחצה איזה קו, או שהייתי צריכה להתלונן עליו כדי שלא יפגע בנשים".
את מגדירה את עצמך כפמיניסטית?
"כן. אני חיה בבית שבו מערכת היחסים היא מאוד־מאוד שוויונית. זה בא לידי ביטוי אצל הילדים שלנו. אני לא חושבת שאורי חושב שיש דברים שעלמה לא יכולה לעשות, ולהפך. זה מה שאנחנו משדרים לה, ולא עושים מזה סיפור. אנחנו עסוקים כל חיינו המשותפים בלעזור אחד לשני ולהגשים אחד לשני את החלומות, ולממש את עצמנו מבחינת קריירה, משפחה ושאיפות בחיים".
מה זה אומר בחיי היומיום?
"זה אומר שאם דרור רוצה להתעורר ב־5 בבוקר להתאמן, אז אני יודעת שאני עם הילדים. וכשאני צריכה להישאר בתורנות בבית החולים, אז הוא עם הילדים. ואם אני מצלמת כתבה, מישהו מאיתנו צריך למצוא סידור".
הוא עוזר בבית?
"הוא מקפל את הכביסה. הוא מסדר את הבית, כי אני לא יודעת לסדר אותו. אני עושה מלא בלאגן, והוא מסדר אחריי, שם הכל במקום. אני מכינה את האוכל, כי הוא מבשל על הפנים. אבל אין לנו פנקס, אנחנו לא משווים מי עשה יותר או פחות. לכל אחד מאיתנו יש דברים שהוא יותר טוב ופחות טוב בהם".
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו